בבא בתרא 85b — תלמוד אויף ייִדיש

מאי לאו, ברשות הרבים

דקתני, היינו רשות הרבים

ממש

, ושמע מינה: אף ברשות הרבים ממש, כליו של אדם קונה לו, דלא כרב ושמואל ורבי אבהו!?

ודחינן:

לא

, רשות הרבים דקתני היינו

סימטא

, והרי בסימטא כליו קונה לו לכולי עלמא.

ותמהינן:

והא

רשות הרבים דקתני,

דומיא דחצר שאינה של שניהם

היא!?

וכשם שחצר שאינה של שניהם היא רשות שאין להם רשות להניח חפציהם, כך ב"רשות הרבים" ששנינו בברייתא - אין להם רשות להניח חפציהם, והיינו רשות הרבים ממש, ולא סימטא!

ומשנינן:

מאי חצר שאינה של שניהם נמי

דקתני?

דלא דהאי כולה, ולא דהאי כולה

[אינה רשותו של המוכר בלבד, ולא רשותו של הלוקח בלבד]

אלא דתרוייהו

, שחצר השותפים היא, ויש לכל אחד מהם רשות להניח את חפציו.

ורשות של רבים דומיא דחצר השותפין היינו סימטא, אבל ברשות הרבים ממש אין כליו קונה לו.

בעא

[שאל]

מיניה רב ששת מרב הונא

: כאשר

כליו של לוקח

נמצא

ברשות

ו של

מוכר

, והניח המוכר את החפץ הנמכר באותו כלי, האם

קנה

ה

לוקח

, כאילו נכנס החפץ הנקנה לתוך חצרו ורשותו של לוקח?

או לא

קנה הלוקח, היות והכלי בטל אל רשות המוכר, ואין החפץ נמצא ברשותו של לוקח?

אמר ליה

רב הונא לרב ששת:

תניתוה

, יש ללמוד ממשנה בגיטין, שכליו של לוקח קונה לו אף ברשות מוכר:

נאמר בתורה [דברים כד א]: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו".

וקבלו חכמים שאין צורך לתת את הגט [ספר הכריתות] דוקא בידה של האשה, ואף אם נתן את הגט ברשותה - הרי היא מגורשת.

שנינו במסכת גיטין [עז א]: בעל שכתב גט לאשתו ו

זרקו לה

, זרק אליה את הגט,

לתוך חיקה

או לתוך קלתה

[סל שהנשים נותנות לתוכו מחטים וצינוריות], אף על פי שהיא עומדת בתוך חצר בעלה,

הרי זו מגורשת

.

קא סלקא דעתך: קלתה מונחת על גבי קרקע, וממה שהיא מגורשת, אף על פי שקלתה נמצאת ברשות בעלה, יש ללמוד שכליו של אדם קונה לו אף ברשות המוכר, על כן אף לענין גירושין: קלתה קונה לה והרי הגט ברשותה, אף על פי שהיא בחצר בעלה.

אמר ליה רב נחמן

לרב הונא:

מאי טעמא פשטת ליה

לרב ששת את ספיקו

מההיא

, מאותה משנה, הרי משם אי אפשר להוכיח כלל,

ד

כבר

מחו ליה מאה עוכלי בעוכלא

, כלומר כבר דחו ראייה זו בהרבה דחיות.

ואלו הם הדחיות שדחו ראייה זו: א.

דאמר רב יהודה אמר שמואל

: מה ששנינו: קלתה קונה לה,

והוא שהיתה קלתה תלויה בה

, ואינה נגררת בקרקע, ולכן קונה לה קלתה, דדמי להגבהה שקונה בכל מקום.

ב.

וריש לקיש אמר

: די לנו במה שקלתה

קשורה

בה,

ואף על פי שאינה תלויה בה

קלתה קונה לה.

ג.

רב אדא בר אהבה אמר

: אפילו אם אין קלתה תלויה באויר ולא קשורה בה, מכל מקום קלתה קונה לה את הגט להתגרש בו,

כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה

, שאף על פי שמונחת קלתה בקרקע אין הבעל מקפיד על מקום מושב אשתו, ועד עכשיו היה אותו מקום קנוי לה. ד.

רב משרשיא בריה דרבי אמי אמר

: בכל מקום שנמצאת קלתה, הרי היא מגורשת, כי המשנה דיברה

כגון שהיה בעלה מוכר קלתות

, ובאותו חצר שבו נמצאים כל הקלתות, אין הוא מקפיד על מקומם.

ה.

רבי יוחנן אמר

: בכל מקום שבו נמצאת קלתה, אם זרק הבעל את הגט אל קלתה הרי זו מגורשת, כי כל זמן שהיא בביתו

מקום

חיקה

של אשה

קנוי לה

, ו

מקום קלתה קנוי

לה

.

אמר

, פירש,

רבא: מאי טעמא דרבי יוחנן?

לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה

של אשתו,

ולא על מקום קלתה

.

אלא, פשוט לה

, את שאלתך,

מהא

, ממה ששנינו בברייתא דלעיל, ותלמד ממנה שאיננו קונה:

שהרי שנינו שאם היה הכלי

ברשות מוכר, לא קנה

הלוקח

עד שיגביהנה

, את כלי המדידה,

או עד שיוציאנו מרשותו

של מוכר, וימשכנה למקום שמשיכה קונה בו.

מאי לאו

[האם לא] מדובר בברייתא בכל כלי, ואפילו

בכליו דלוקח

.

אם כן, נמצינו למדים שאם היה כליו של לוקח ברשות מוכר, לא קנה לוקח.

ודחינן:

לא

, הברייתא דיברה

בכליו דמוכר

, על כן לא קנה הלוקח עד שיגביה או ימשוך לרשותו את הכלי, שהרי הוא כלל לא יצא מרשותו של מוכר.

אבל אם היה כליו של לוקח, קנה הלוקח אף ברשות המוכר, היות והכלי רשותו של לוקח הוא, ואינו בטל אל הרשות בה הוא נמצא.

ו

מוכיחה הגמרא מן הסיפא: שהרי,

מדרישא

[אם הרישא] מדברת

בכליו דמוכר, סיפא נמי

מדברת

בכליו דמוכר

.

אימא סיפא

, הרי שנינו בסיפא של הברייתא:

ברשות לוקח

-

כיון שקיבל עליו מוכר, קנה לוקח

.

ואם סבור אתה לומר: אין הכלי בטל אל הרשות בה הוא נמצא, אם כן, כשם שקנה הלוקח ברשות מוכר, על ידי כליו, כך לא יקנה הלוקח, אף ברשות שלו, אם החפץ נמצא בכליו של מוכר, היות וכליו של מוכר - רשות מוכר הוא.

ואי

מיירי סיפא

בכליו דמוכר

, אף ברשותו של לוקח,

אמאי קנה לוקח

כשקבל עליו המוכר, והרי עדיין לא יצא החפץ מרשותו של המוכר!?

אלא, בעל כרחך הכלי בטל אל הרשות בה הוא נמצא, ועל פי הרשות נקבע הדין, על כן בבית מוכר - לא קנה לוקח, אף בכליו של לוקח, ובבית לוקח - קנה לוקח, אף בכליו של מוכר.

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי אף על פי שהרישא מדברת בכליו של מוכר, מכל מקום ב

סיפא אתאן

[באנו

ל

דבר ב

כליו דלוקח

,

ותמהינן:

ומאי פסקא!?

וכי דבר פסוק וברור הוא, שבבית מוכר תמיד מודדים בכליו של מוכר, ובבית לוקח מודדים בכליו של לוקח!?

ומשנינן: אכן,

סתמא דמילתא

כך הוא

! בי

[בבית]

מוכר

-

מאני דמוכר שכיחי

, וב

בי לוקח

-

מאני דלוקח שכיחי

.

היות ובבית המוכר מצויים כליו של המוכר, על כן שנינו: ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו, כי כליו של מוכר רשות מוכר הוא, ואין הלוקח קונה בו.

והיות ובבית הלוקח מצויים כליו של הלוקח, על כן שנינו: ברשות לוקח, דהיינו בכליו של לוקח, כיון שקיבל עליו מוכר, ונתרצה במקח, מיד - קנה הלוקח, היות וכליו של לוקח רשותו היא, וכליו של אדם קונים.

ואף אם היה כליו של מוכר ברשות לוקח, כך היה הדין - לא קנה לוקח עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשות מוכר, כלומר מכליו.

ואף אם היה כליו של לוקח ברשות מוכר, כך היה הדין - מיד כשקבל עליו מוכר, קנה לוקח.

ולא שנינו בברייתא "רשות מוכר" ו"רשות לוקח" מחמת מקומו של הכלי, אלא מחמת הכלי עצמו, כי ברשות מוכר מודדים בדרך כלל בכליו של מוכר, וברשות לוקח מודדים בדרך כלל בכליו של לוקח.

אמר רבא: תא שמע

מברייתא שאין הלוקח קונה בכליו שנמצא ברשות מוכר:

מי שהיו חמריו ופועליו טעונים תבואה של אדם אחר על גבן, ו

משך

את

חמריו ופועליו

והכניסן לתוך ביתו

כדי לקנות מן הבעלים את התבואה.

הרי זה לא קנה את התבואה.

לא במה שמשך את חמריו ופועליו, שהרי בני אדם הוא משך, ומשיכת אדם טעון פירות אינה מועילה לקנות את הפירות. ואף לא במה שנכנסו הפועלים לתוך ביתו, היות והתבואה מונחת על גבי בני אדם, ולא על גבי קרקע הלוקח.

לפיכך,

בין

אם

פסק

הלוקח את מחיר התבואה עם המוכר,

עד שלא

[עדיין לא]

מדד

את התבואה והניחה ברשותו.

ובין

אם

מדד

הלוקח והונחה התבואה ברשותו,

עד שלא פסק

, ועדיין לא פסקו המוכר והלוקח ביניהם את מחיר התבואה.

הרי

שניהן יכולין לחזור בהן

.

אם פסק ולא מדד, יכולים הם לחזור בהם, היות ועדיין לא עשה הלוקח קניין במקחו.

ואם מדד ולא פסק, יכולים הם לחזור בהם, היות ועדיין אין הם גומרים בדעתם למכור ולקנות, כפי שיבואר להלן בגמרא.