בבא בתרא 82b — תלמוד אויף ייִדיש

כמלא

רוחב ה

אורה,

מלקט הפירות,

וסלו

בידו, כדי שיוכל הלוקח ללקט את פירות הענפים החיצונים, בלא שיצטרך להדחק במקום צר, או לטפס על האילן.

המוכר לחבירו בור בתוך שדהו, לדברי רבי עקיבא יש ללוקח זכות לעבור אל בורו דרך שדה המוכר, אף שלא הוזכרה זכות זו בשעת המקח, כי מוכר ב"עין יפה" הוא מוכר.

אבל לדעת חכמים המוכר מוכר ב"עין רעה", על כן אין ללוקח זכות לעבור אל בורו דרך שדה המוכר, ועליו "לפרוח באויר" או לקנות דרך מבעל הקרקע כדי להגיע לבורו.

כמו כן, הלוקח שלשה אילנות בתוך שדה חבירו, לדעת חכמים אין לו זכות לעבור דרך שדה המוכר עד שיקח לו דרך מבעל הקרקע, ולדעת רבי עקיבא: יכול הלוקח לעבור דרך שדה המוכר, כי ב"עין יפה" מכר לו.

טעם דינים אלו אליבא דחכמים: הלוקח קנה לעצמו קרקע מסויימת, ואין קרקעו של המוכר משועבדת לצרכיו של הלוקח. [מה שאין כן בלוקח שני אילנות, כפי שיתבאר בגמרא.]

מתקיף לה,

הקשה

רבי אלעזר

על דברי רבי יוחנן:

השתא,

לעבור

דרך

שדה המוכר, אל אילנותיו

אין לו

זכות,

ד

שדה המוכר

ארעא אחריתי היא,

ואינה משועבדת ללוקח.

וכי אטו

כמלוא אורה וסלו

יש לו!?

הלא קל וחומר הדברים: אם דרך אין לו, אף שאי אפשר לו לטפל באילנותיו וליהנות מהם, בלא שתהיה לו גישה אליהם.

כמלוא אורה וסלו - שאין בו כל כך צורך, שהרי יכול הוא לטפס על האילן או לעמוד תחתיו וללקט, לא שכן, שלא תהיה ללוקח זכות בכך, ומדוע אמר רבי יוחנן, שיש ללוקח כמלא אורה וסלו חוץ לאילן וענפיו!?

אמר רבי זירא: מדברי רבינו,

רבי אלעזר, בקושייתו על רבי יוחנן,

נלמד

: קנה

שלשה

אילנות,

הוא דאין לו דרך

, היות ועצם הקרקע שלו, וקרקע המוכר - "ארעא אחריתי היא".

הא

קנה

שנים יש לו

ללוקח דרך בשדה המוכר, משום

דאמר ליה

לוקח לבעל השדה:

הא

בלאו הכי אילנותי

בארעא דידך קיימי,

שהרי הקונה שני אילנות אין לו קרקע, ומאיזה טעם אני מניח את אילנותי בקרקע שלך? - היות וקרקעך משועבד לי לכל צרכי האילן, אם כן, מאותו הטעם, אף דרך יש לי בשדך.

אמר,

שאל,

ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: לימא רבי אלעזר לית ליה דשמואל רביה

[האם דברי רבי אלעזר כאן סותרים את דברי שמואל רבו]!?

ד

הא

אמר שמואל: הלכה כרבי עקיבא, דאמר: מוכר ב"עין יפה" הוא מוכר,

אם כן המוכר שלשה אילנות בתוך שדהו יש ללוקח דרך להגיע אל האילנות, ומדוע אמר רבי אלעזר: אין ללוקח דרך בקרקע המוכר, וכי חולק הוא על רבו!?

אמר ליה

רבא: רבי אלעזר מודה לשמואל רבו שהלכה כרבי עקיבא, ומה שרבי אלעזר הקשה על רבי יוחנן, הוא משום ד

לא

מתוקמא מתניתין כרבי עקיבא

אלא כחכמים, והיות שרבי יוחנן התייחס אל דברי המשנה, על כן הקשה עליו רבי אלעזר: אם דרך אין לו לדברי חכמים, כל שכן הוא שאין לו כמלוא אורה וסלו.

ו

ממאי,

מנין לי שהמשנה אינה שנויה כדעת רבי עקיבא?

מדקתני

: קנה שלשה קנה קרקע,

הגדילו ישפה,

זכותו של המוכר לקצוץ את הענפים שבולטים מן האילן ומפריעים לו.

ואי סלקא דעתך

משנתינו כדעת

רבי עקיבא היא

שנויה,

אמאי ישפה!?

ה

א

אמר

רבי עקיבא:

מוכר בעין יפה

הוא

מוכר,

ומסתמא היתה דעתו לתת ללוקח זכות להשאיר את הענפים בלא קציצה.

אמר ליה

רב נחמן בר יצחק: יתכן שמשנתינו נשנתה אף כדעת רבי עקיבא, ואף לדעת רבי עקיבא אם הגדילו ישפה.

כי

אימור דאמר רבי עקיבא

: מוכר בעין יפה הוא מוכר,

גבי בור ודות, דלא מכחשי ארעא,

לא הבור שקנה הלוקח, ולא הדרך שאנו נותנים לו ללוקח אינם מזיקים למוכר, לפיכך, בעין יפה הוא מוכר, ונותן לו דרך.

אבל

גבי אילן מי שמעת ליה!?

וכי אטו רבי עקיבא סובר שהמוכר מוכר ב"עין יפה" כל כך, לשעבד לו קרקע שלו לכל מה שיגדלו ענפי האילן!?

הרי הצל של הענפים מזיק לזרעים שזורע שם בעל הקרקע, ולא עוד אלא שהמוכר לא יוכל לחרוש שם בבקר מחמת גובה המרדע.

מי לא מודי רבי עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ

בעל השדה את הענפים הבולטים לתוך שדהו כ

מלא

גובה

מרדע מעל גבי מחרישה

, כדתנן לעיל כז ב.

ומסתבר שאף רבי עקיבא מודה שאין המוכר מוכר ב"עין יפה" כל כך לאבד לגמרי מן הקרקע שלו.

אם כן, אפשר להעמיד את המשנה כדברי רבי עקיבא, כי אמנם לעניין דרך, סובר רבי עקיבא שיש ללוקח רשות לעבור דרך שדה המוכר, היות ואין לו פסידא, אבל אם הגדילו הענפים - ישפה.

ואם המשנה יכולה להתפרש כדעת רבי עקיבא, הרי מתוך מה שאמר רבי אלעזר: השתא דרך אין לו, אורה וסלו יש לו, משמע שרבי אלעזר פוסק כחכמים דרבי עקיבא, וחולק על שמואל רבו שפסק כרבי עקיבא.

עתה חוזרת הגמרא לדברי רבי חייא בר אבא לעיל, ומסיקה:

תניא

בברייתא

כוותיה דרבי חייא בר אבא

בשם רבי יוחנן: הקונה שלשה אילנות

הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלוא אורה וסלו.

אמר

, שאל,

ליה אביי לרב יוסף: אותן אורה וסלו,

אותו שטח של "כמלא אורה וסלו", שקנה הלוקח מבעל הקרקע, כדי שיוכל ללקוט את פירות שלא בדוחק,

מי זורען?

האם בעל האילן, הלוקח, זורען, והוא נחשב בעלים על הקרקע הזו.

או שמא, בעל הקרקע זורען, ואין הקרקע שייכת ללוקח, אלא משועבדת לו - שיוכל לדרוס עליה בשעת לקיטת הפירות.

אמר ליה

רב יוסף:

תניתוה,

יש ללמוד תשובה לשאלה מן המשנה בפרק המוכר פירות.

שהרי כך שנינו: מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת.

ו

החיצון

[בעל הגינה החיצונית]

זורע את הדרך,

כי היות והגינה הפנימית היא באמצע שדהו, אנן סהדי, שלא מחל החיצון לפנימי את הדרך מכל וכל, שלא יוכל לזרוע שם.

וכשם שבעל הקרקע - "החיצון", זורע את הדרך, אף שהיא משועבדת לבעל הגינה הפנימית, כך רשאי בעל הקרקע - מוכר האילנות לזרוע את השטח של "כמלוא אורה וסלו", אף שהוא משועבד לבעל האילנות, שיוכל ללכת שם כשהוא מלקט את פירותיו.

אמר,

שאל,

ליה

אביי:

מי דמי

, וכי אטו אפשר להשוות את דין "כמלא אורה וסלו" בסוגיא זו, לדין הדרך של בעל הגינה הפנימית!?

הרי

התם,

כאשר החיצון זורע את הדרך,

לית ליה פסידא ללוקח,

ולבעל הגינה הפנימית, בזריעתו של החיצון, שהרי אין הדרך משמשת לו אלא למעבר, והרי הוא עובר כדרכו ודורס על הזרעים.

אבל הכא,

אם יזרע בעל הקרקע את השטח של "כמלא אורה וסלו",

אית ליה פסידא ללוקח

האילן, ויכול הוא למנוע את בעל הקרקע לזרוע שם.

דאמר ליה

לוקח למוכר: הא

קמיטנפי פירי,

אם יפלו פירות האילן על הזרעים, על כן אינני מוכן שתזרע את השטח הזה שהוא משועבד לאילנותי.

ואם נבא לדמות את נידון המשנה ההיא לנידון שלנו,

הא לא דמיא אלא ל

מה שמבואר שם ב

סיפא.

שהרי שנינו: אם נתנו בית דין לבעל הגינה הפנימית דרך מן הצד, כדי להגיע אל גינתו, ודרך זו ניתנה לו בהסכמת שניהם - אנן סהדי שמחל לו החיצון את הדרך לגמרי, להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה.

לפיכך, נכנס הפנימי בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שרוצה,

וזה וזה אינן רשאין לזורעה.

וכשם שבאותם דרך זה וזה אינם רשאים לזורעה, כך בנידון דידן זה וזה אינם רשאין לזרוע את ה"כמלא אורה וסלו".

ו"קל וחומר" הוא: אם באותה דרך, שאין בזריעה אלא הפסד מועט, שהזרעים מעכבים מעט את ההליכה - אין בעל הקרקע רשאי לזורעה, כל שכן לגבי "כמלא אורה וסלו" שאין בעל הקרקע רשאי לזרוע שם, היות ויש ללוקח הפסד מרובה, שהפירות מיטנפים על ידי הזרעים. ומסקינן:

תניא

בברייתא

כוותיה דאביי: הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלוא אורה וסלו, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.

ו

דנה הגמרא:

כמה יהא ביניהן

: בין האילנות, ונאמר: קנה שלשה קנה קרקע תחתיהן וביניהן וכו'?

שהרי, אם קרובים האילנות זה לזה יותר מדאי, הרי הן כיער העומד להתלש, ולא חשיבי.

ואם רחוקים האילנות זה מזה יותר מדאי, אינם מצטרפים זה לזה; הרי הם כשלשה אילנות נפרדים, ואינם נחשבים "שדה אילן" לקנות את הקרקע.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל

: לא קנה קרקע אלא

מארבע אמות

רווח בין אילן לאילן,

ועד שמונה

אמות.

כי אם הרווח שבין אילן לאילן הוא פחות מארבע אמות, הרי אין המחרישה ראויה לחרוש ביניהם, ועומדים הם להעקר.

ואם יש להם שמונה אמות אמות, הרי הם "מפוזרים", ואינם מצטרפים להחשב "שדה אילן".

ו

רבא אמר רב נחמן אמר שמואל

: לא כדברי רב יוסף, אלא

משמונה

אמות

ועד שש עשרה,

אם נטועים הם בתוך שמונה אמות, הרי הם "יער" ולא "שדה אילן", וכן אם יש להם שש עשרה אמה, אינם "שדה אילן", אלא כל עץ ועץ נחשב בפני עצמו.

רב יוסף חלה ושכח מתלמודו.

אמר ליה אביי לרב יוסף: לא תפלוג עליה דרב נחמן,

כי בודאי שמועתו של רב נחמן בשם שמואל היא השמועה הנכונה, ואתה חלית ושכחת.

ד

הא

תנן

ב

מתניתין כוותיה

דרב נחמן.

נאמר בתורה [דברים כב ט]: "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". וקיבלו חכמים שהזורע בצד הכרם, וכל שכן בתוכו, הרי זה "קידש" ונאסרו שניהם, הזרע והכרם, בהנאה ולא כרם בלבד נאסר על ידי הזרע שבצידו, אלא אף הזורע בסמוך לגפן יחידית נאסרו שניהם בהנאה.

מכל מקום, אין דין הכרם ודין גפן יחידית שוים, כי הזורע סמוך לכרם חייב להרחיק ארבע אמות, והזורע סמוך לגפן יחידית די לו שירחיק שלשה טפחים.

ומה הוא "כרם"? קיבלו חכמים ש"כרם" היינו חמש גפנים לכל הפחות שנטועות בשתי שורות, שתי גפנים כנגד שתי גפנים, וגפן חמישית יוצאת כזנב.

חמש גפנים שעומדות בשורה אחת, אין זה "כרם", וכן אם היו הגפנים קרובות זו לזו יותר מדאי, או שהיו מרוחקות זו מזו יותר מדאי, אין זה "כרם", יכול הוא לזרוע בין הגפנים והרי כל אחת מהגפנים נידונית כגפן יחידית, שאין צריך להרחיק ממנה אלא שלשה טפחים.

כדי להתיר לזרוע בין שורות הגפנים, צריך להרחיק גם את זמורותיהן, ולא די במה שעיקרי הגפנים רחוקים זה מזה.

דתנן

[כלאים פרק ד משנה ט]:

הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה,

שהיו בין שורה לשורה שש עשרה אמות, אין זה כרם, ו

מותר להביא זרע לשם,

בין שורה לשורה.

טעם הדבר הוא: הגפנים מרוחקות זו מזו יותר מדאי, שהרי יש רווח שש עשרה אמה בין שורה לשורה, נמצא שאין כאן "כרם", ויכול הוא לזרוע בין השורות, אם ירחיק שלשה טפחים מן הגפנים, כדין הזורע סמוך לגפן יחידית.

אמר רבי יהודה: מעשה

היה

בצלמון

[שם מקום]

ב

אדם

אחד שנטע את כרמו שש עשרה על שש עשרה אמה,

ורצה לזרוע בין השורות.

ו

מה עשה? בשנה אחת

היה הופך את שער

[ענפי האילנות, הזמורות] של

שתי שורות

הגפנים

לצד אחד, וזורע את הניר

[בכרמו של אותו אדם היו הרבה שורות, והוא רצה לזרוע ביניהם, מה עשה? הפך את הזמורות של שתי שורות סמוכות והיטה אותם אל הרווח שביניהם, וכן עשה בזמורות של שתי השורות הנטועות להלן, וכן בכל שורות הכרם.

אחר כך חרש (עשה ניר) ברווח שבין זוגות השורות, שאין הזמורות באותו אויר, וזרע שם.]

לשנה

ה

אחרת היה הופך את השער

של שתי שורות הגפנים,

למקום הזרע,

שזרע בו אשתקד,

וזרע את הבור,

שהיה אשתקד בור מחרישה וזריעה.

ובא מעשה

זה

לפני חכמים והתירוהו.

משמע, דוקא אם יש ביניהם שש עשרה אמה נחשבות הגפנים כרחוקות זו מזו, אבל אם היו ביניהן פחות משש עשרה אמה, הרי זה "כרם", ואסור לזרוע שם.

וכשם שלענין כרם, עד שש עשרה אמה נחשבות הגפנים כאחד, ואינן "מפוזרות" - להיות נידונות כל אחת בפני עצמה, כך לענין מוכר אילנותיו - אם אין שש עשרה אמה בין אילן לאילן, הרי זה "שדה אילן", ואם קנה שלשה קנה קרקע, כדברי רב נחמן.

לפיכך, אמר אביי לרב יוסף: אל תחלוק על רב נחמן, כי בודאי שמועתו אמיתית, ומה שאמרת אתה בשם רב יהודה בשמו של שמואל, אינו נכון, אלא שחלית ושכחת.

אמר ליה

רב יוסף:

אנא לא ידענא,

אינני סובר שהלכה כאותה משנה,

אלא

כמו שאמרתי: למעלה משמונה אמות הרי אלו "מפוזרים", ואינם "שדה אילן" לענין מכירת הקרקע, ולא "כרם" לענין איסור כלאי הכרם.