טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא בתרא 80a — תלמוד אויף ייִדיש
בבא בתרא 80a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא בתרא 80a
מתניתין:
משנתנו דנה בדברים שיש להם "פירות", וכאשר מוכר הבעלים את הפירות, רוצה הוא שעיקר החפץ יתקיים אצלו, לפיכך, אף על פי שהמוכר לא התנה בפירוש, חייב הלוקח להשאיר לבעלים חלק מן הפירות, כפי שקבעו חכמים, כדי שלא יאבד המוכר את עיקר הדבר בכך שמכר את פירותיו.
א.
הלוקח פירות שובך מחבירו
, אדם שקנה מחבירו את היונים שיוולדו בשובכו במשך תקופה מסויימת, אינו רשאי ליטול מן השובך את כל הוולדות, כי אם ישארו היונים הראשונים בלא בניהם, הם יברחו מן השובך, ונמצא המוכר מפסיד את כל שובכו.
על כן,
מפריח
הלוקח,
בריכה ראשונה
, את זוג היונים הראשון שיוולד, שאינו נוטל אותם לעצמו, אלא מניח להם לפרוח מן הקן עם הוריהם.
ב. אדם שקנה מחבירו
פירות כוורת
, את הדבורים שיוולדו בכוורת בשנה אחת, אינו
נוטל
אלא
שלשה נחילים
, שלש קבוצות של דבורים חדשים,
ומסרס
. ובגמרא יתפרש אלו נחילים הוא נוטל, ומה הוא "מסרס".
ג. אדם שקנה מחבירו את
חלות
ה
דבש
שבכוורת, אינו רשאי ליטול את כל החלות, אלא
מניח
הוא
שתי חלות
לפרנסתם של הדבורים בימות הגשמים.
ד. אדם שקנה מחבירו
זיתים
בכדי
לקוץ
את הענפים שהתרבו בהם, אינו רשאי לקצוץ את כל הענפים, אלא
מניח
הוא
שתי גרופיות
, ענפים, בכל אילן, שמהם יחזרו הזיתים ויצמחו.
גמרא:
שנינו במשנה: הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה.
ותמהינן:
והא תניא
בברייתא: הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח
בריכה ראשונה ושניה!?
אמר
, תירץ,
רב כהנא: לא קשיא!
כדי שיונה תשאר בקן זקוקה היא לחברה וצוותא; לא מספיק לה את חברת בן זוגה, וזקוקה היא גם לבתה שתהיה עמה.
הבת אינה מסתפקת בחברתה של אמה, וזקוקה היא לבתה, בת בתה של האם, כדי שתהיה לה לצוות.
הא
דקתני בברייתא שהלוקח משייר "בריכה שניה" - בת בתה של האם,
לה
הוא, לצורך הבת שלא תפרח מן הקן.
ו
הא
, "בריכה ראשונה" - בתה של האם, שהוזכרה במשנה ובברייתא,
לאמה
, לצורך צוותא וחברה לאם.
כלומר, המוכר פירות שובך לחבירו צריך הלוקח להפריח בריכה ראשונה, כדי שהיא תשאר להיות צוות לאם, וגם צריך הוא להפריח בריכה שניה, כדי שהיא תשאר להיות צוות לבת.
המשנה הזכירה את מה שנחוץ להשאיר בשובך, כדי שתהיה חברה להורים - זוג היונים הראשון בשובך; ואילו הברייתא הוסיפה על המשנה, ופירטה גם את מה שנחוץ להשאיר בשובך, כדי שתהיה חברה לבריכה הראשונה. ותמהינן: מדוע צריך להשאיר בקן גם את הבריכה השניה!?
מאי שנא אמה, דמיצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה
[במה שונה האם מן הבת!? כשם שהאם די לה בחברת בתה ובעלה שנשאר עמה].
איהי נמי, תיצטוותא אאמה ואזוגא דשבקינן לה
, [כך גם הבת, יהיה די לה בחברת אמה ובעלה שנשאר עמה]!?
ומשנינן: אין להשוות את הבת אל אמה; אכן,
אמה אברתא מיצטוותא
, די לאמה בחברת בתה, היות ורחמי האם הם על הבת, אבל
ברתא אאמה לא מיצטוותא
, לא די לה בחברת אמה, וצריכה היא לחברת בתה - הבריכה השניה.
שנינו במשנה:
פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס
.
בפשוטו משמע שהמוכר גורם לדבורים שלא יוכלו להוליד.
ודנה הגמרא:
במה מסרסן?
אמר רב יהודה אמר שמואל
: המוכר מסרס אותם
ב
מה שהוא מאכיל אותם
חרדל
.
אמרי
, פירשו,
במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא: לא חרדל מסרסן
, החרדל אינו פוגע בכח ההולדה של הדבורים, כי אם יסתרסו לגמרי, הריהם נפסדים לבעליהם לגמרי,
אלא
היות והחרדל חריף על כן
מתוך שפיהן
של דבורים
חד
[הם מרגישות מרירות בפה],
חוזרות
הדבורים
ואוכלות את דובשנן
, ועל ידי שהדבורים שבעות מן הדבש, הרי הן בטילות מפריה ורביה, וממשיכות הן לעסוק ביצור דבש במקום לעסוק בפריה ורביה.
רבי יוחנן אמר
: אין כוונת המשנה שאחר שנטל הלוקח שלשה נחילים יסרס המוכר את הדבורים כדי שלא יולידו, אלא כך אמרה המשנה: הלוקח
נוטל שלשה נחילים בסירוס
, בדילוג.
כיצד? נחיל ראשון נוטל הלוקח, ואת הנחיל השני משייר הלוקח עבור המוכר.
וחוזר הלוקח ונוטל את הנחיל השלישי, ואת הרביעי הוא מניח עבור המוכר.
את הנחיל החמישי נוטל הלוקח, והשישי
\- למוכר.
במתניתא תנא
, בברייתא שנינו:
נוטל
שלשה נחילין בזה אחר זה, מכאן ואילך נוטל אחת ומניח אחת
. וזהו ששנינו: נוטל שלשה נחילין ומסרס, כלומר, ואחר כך מסרס ומדלג.
שנינו במשנה:
חלות דבש, מניח שתי חלות
.
א. מאכל אדם ומשקה אדם מקבלים טומאה, ואם נגעו ב"אב הטומאה" ונעשו "ראשון לטומאה", הרי הם מטמאים אחרים לעשותן "שני לטומאה".
ב. מאכל בהמה ושאר בעלי חיים אינו מקבל טומאה.
ג. מאכל אדם מקבל טומאה בכל שהוא. ומטמא אחרים רק אם יש בו כביצה; משקה אדם מקבל טומאה בכל שהוא, ומטמא אחרים רק אם יש בו רביעית.
אמר רב כהנא: דבש
הנמצא
בכוורת
תורת אוכל יש לו, ו
אינו יוצא מידי מאכל לעולם
, אפילו בזמן שהדבורים אוכלים את דובשנם, כי דבש מאכל אדם הוא, ואינו מקבל שם "מאכל בהמה" עד שיקצהו בפירוש עבור הדבורים.
אלמא
, משמע, שרב כהנא
קסבר
: דבש
לא בעי מחשבה
מפורשת, לאכילה או לשתיה, כדי שיחול עליו שם מאכל, אלא מתחילתו יש לו שם "מאכל אדם", ואם נגעה בו טומאה - נטמא הדבש.
מיתיבי
מברייתא, ממנה משמע שבלא מחשבה מפורשת אין לדבש שבכוורת דין מאכל אדם, ואינו מקבל טומאה:
דבש בכוורת, אינו
נחשב
לא
כ
אוכל ולא
כ
משקה
, ואינו מקבל טומאה.
אמר
, תירץ,
אביי: לא צריכא
, ברייתא זו,
אלא לאותן שתי חלות
שמייחדים אותם לפרנסת הדבורים בימות החורף, והיות שדבש זה מיוחד למאכלם של הדבורים, הרי הוא "מאכל בהמה" ואינו מקבל טומאה.
רבא אמר
: הברייתא מדברת בכל הדבש שבכוורת, ולאו דוקא באותן שתי חלות, ואף על פי כן סוברת הברייתא שאין הדבש שבה מקבל טומאה.
טעם הדבר שאין הדבש מקבל טומאה, כי ברייתא זו כדברי
רבי אליעזר היא
, האומר: דבש בכוורתו יש לו דין של "מחובר לקרקע", וכל מאכל שהוא "מחובר לקרקע", אין לו תורת אוכל ואינו מקבל טומאה.