בבא בתרא 75b — תלמוד אויף ייִדיש

ו

הכי קאמר

ליה:

בך נסתכלתי

וקנסתי

עונש

מיתה על אדם הראשון

. עתה חוזרת הגמרא לפרש את הפסוק בישעיה המדבר על החופות שיזכו בהם הצדיקים לעתיד לבא, ובתחילת הפסוק נאמר: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם" וגו'.

ומפרשינן:

מאי "ועל מקראיה"

שאמר הכתוב?

אמר רבה אמר רבי יוחנן

: בעולם הבא, לא יכנסו לירושלים אלא הקרואים והמזומנים לה.

כי

לא כ

מו

ירושלים של עולם הזה,

כך

ירושלים של עולם הבא

.

ב

ירושלים של עולם הזה, כל הרוצה לעלות

ולהכנס -

עולה

, ואין מונע בידו.

אבל ירושלים

של עולם הבא, אין עולין

אליה,

אלא המזומנין לה

שנאמר: "ועל מקראיה" - הקרואים והמזומנים לה יכנסו ויזכו לכל אותם חופות של כבוד שמנה הכתוב, אבל מי שאינו קרוא להכנס - לא יעלה אליה.

ואמר רבה אמר רבי יוחנן: עתידין צדיקים ש

יהיו

נקראין על שמו של הקדוש ברוך הוא

.

שנאמר

[ישעיה מג ז]:

"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"

.

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: שלשה נקראו

על שמו של הקדוש ברוך הוא,

ואלו הן: צדיקים ומשיח וירושלים

, ומפרש לה ואזיל:

א.

צדיקים

נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא,

הא דאמרן

, כמו שאמרנו, וממה שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי" וגו'.

ב.

משיח

נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא,

דכתיב

[ירמיה כג ה ו]: "הנה ימים באים נאום ה', והקימותי לדוד צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל, ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תושע יהודה, וישראל ישכון לבטח,

וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו

".

ג.

ירושלים

נקראה על שמו של הקדוש ברוך הוא,

דכתיב

[יחזקאל מח ל]: "ואלה תוצאות העיר, מפאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים מדה" [אורך פאת צפון של העיר ירושלים יהיה ארבעת אלפים וחמש מאות "קנים"; כל "קנה" שש אמות] וכן אורך פאת מזרח, דרום ומערב של העיר, כל אחד ארבעת אלפים וחמש מאות קנים.

וכתיב [שם לה]:

סביב

, הקף כל העיר,

שמונה עשר אלף

, קנים

ושם העיר מיום

, מאותו יום,

ה' שמה". אל תקרי שמה

[בשי"ן קמוצה],

אלא

ה'

שמה

[שי"ן מנוקדת בשוא].

אמר רבי אלעזר: עתידין צדיקים, שאומרים לפניהן "קדוש"

, המלאכים יאמרו עליהם ולפניהם "קדוש",

כדרך שאומרים

המלאכים: "קדוש"

לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר

[ישעיה ד ג]:

"והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, קדוש יאמר לו"

.

ואמר רבה אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא, להגביה את ירושלים שלש פרסאות למעלה

, לתועלת וחשיבות,

שנאמר

[זכריה יד י] על אודות ירושלים:

"וראמה וישבה תחתיה"

, ירושלים תתרומם ותשב "תחתיה", ומפרש לה ואזיל:

מאי

משמע

"תחתיה"?

כתחתיה

כמו ש"תחתיה", מקומה של ירושלים, היה שלש פרסאות, כך תתרומם ירושלים, ותהיה גבוהה שלש פרסאות.

שואלת הגמרא:

וממאי

, מנין לך,

דהאי "תחתיה"

, אכן,

תלתא פרסי הויא?

אמר

, השיב,

רבה: אמר לי ההוא סבא

, אותו זקן:

לדידי חזי לי ירושלים קמייתא

, הקדומה,

ותלתא פרסי הויא

.

מוסיפה הגמרא:

ושמא תאמר

, אם כל כך גבוהה ירושלים מכל סביבותיה, אם כן,

יש צער לעלות

אליה, ומה חשיבות יש בגובהה!?

תלמוד לומר

. יש ללמוד מן המקרא, שבאותו זמן יוכלו לעלות לירושלים בלא טורח, שנאמר [ישעיה ס ח] :

"מי אלה, כעב

[כענן]

תעופינה

, בקלות,

וכיונים

, החוזרות,

אל ארובותיהם"

אמר רב פפא: שמע מינה

, ממה שהשווה הכתוב את הענן לעליית גובהה של ירושלים, יש ללמוד:

האי עיבא

[ענן],

תלתא פרסי מידלי

מארעא.

לעיל דובר על גובהה של ירושלים לעתיד לבא, עתה מפרשת הגמרא את מדת רחבה:

אמר רבי חנינא בר פפא: בקש הקדוש ברוך הוא, לתת את ירושלים

, שהיא תהיה,

במדה

וגבול,

שנאמר

[זכריה ב ה, ו] "ואשא עיני וארא, והנה איש [מלאך], ובידו חבל מידה.

ואומר אנה אתה הולך, ויאמר אלי למוד את ירושלים, לראות כמה רחבה וכמה א רכה"

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם, ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן, ירושלים, ששמך בתוכה, ומקדשך בתוכה, וצדיקים בתוכה, אתה נותן

בה מדה!?

מיד

נאמר [שם ז, ח] "והנה המלאך הדובר בי [הוא אשר בידו חבל המדה] יוצא, ומלאך אחר יוצא לקראתו.

ויאמר אליו, רוץ דבר אל הנער הלז

[זכריה הנביא]

לאמר, פרזות תשב ירושלם, מרוב אדם ובהמה בתוכה

"; מה "פרזות", ערים ללא חומה, אין גבול לבנין ישובן, אלא כמה שרוצים - בונים, אף ירושלים כן תהיה.

אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלם

:

אלף טפף גינואות

, יהיו בה גינות מרובות כמנין אלף פעמים גימטריא של טפ"ף.

ב. וכן

אלף קפל מגדלים

, יהיו בה מאתים ועשרה אלפי מגדלים, כמנין אלף פעמים גימטריא של קפ"ל.

ג. וכן

אלף ליצוי בירניות

, יהיו בה מאה ארבעים וששה אלף בירניות, כמנין אלף פעמים גימטריא של ליצו"י.

ד. וכן

אלף ושני שילה טוטפראות

, יהיו בה שלש מאות ארבעים וחמשה אלף שש מאות ותשעים טוטפראות [קטנים הם מבירניות], כמנין אלף ושני פעמים גימטריא של שיל"ה .

וכל אחת ואחת

מהן,

הויא

, תהיה,

כ

מו העיר

צפורי ב

זמן

שלוותה

.

וכמה היא "צפורי בשלוותה"?

תניא, אמר רבי יוסי: אני ראיתי

את

צפורי בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה

, מין מאכל, ומכאן תדון כמה היתה העיר צפורי גדולה.

נאמר בנבואת יחזקאל [מא ו]:

"והצלעות, צלע על צלע, שלש ושלשים פעמים"

.

ומפרשינן:

מאי "שלש ושלשים פעמים"?

אמר רבי לוי, ואיתימא, אמר רב פפי משום רבי יהושע דסכני: אם שלש ירושלים הן, כל אחת ואחת, יש בה שלשים מדורין למעלה

.

[אם ירושלים שלעתיד לבא, תהיה גדולה בארכה פי שלש מירושלים שהיתה כבר - אזי, בכל בית ובית, יהיו שלשים מדורים, קומות, זו על גב זו. מפני רוב בני אדם שיהיו בה ].

ו

אם שלשים ירושלים הן, כל אחת ואחת יש בה שלשה מדורין למעלה

.

[ואם ירושלים שלעתיד לבא, תהיה גדולה בארכה פי שלשים מירושלים שהיתה כבר - אזי, בכל בית ובית, יהיו שלשה מדורים זה על גב זה].

שנינו במשנה: המוכר את הספינה כו'

איתמר

: המוכר את ה

ספינה

, ובא לוקח לקנותה בקנין משיכה, כמה ימשוך ותהיה הספינה קנויה לו?

רב אמר: כיון שמשך

את הספינה

כל שהוא

, הרי זה

קנה

, ואינו יכול לחזור בו.

ושמואל אמר: לא קנה

את הספינה במשיכה מועטת,

עד שימשוך את כולה

, עד שיעקור אותה לגמרי מהמקום שבו היתה מתחילה, ונמצא שמשך אותה כמלא רחבה, ויבא סוף הספינה במקום שהיה ראשה עומד תחילה.

שואלת הגמרא:

לימא

, האם אפשר לומר, שמחלוקת רב ושמואל, היא

כ

מחלוקתם של

תנאי

ם שבברייתא דלקמן?

בקידושין [כה ב] שנינו: בהמה גסה נקנית ב"מסירה", ובהמה דקה נקנית ב"משיכה".

דתניא:

כיצד

קונים בהמה גסה

ב

קנין

"מסירה"?

אחזה

הלוקח, במצות המוכר,

בטלפה

[רגלה].

או שאחזה הלוקח

בשערה

, או

באוכף שעליה

, או

בשליף

[מטען ]

שעליה

, או

בפרומביא

[רסן]

שבפיה

, או

בזוג

[פעמון]

שבצוארה

, בכל אלו -

קנאה

הלוקח, אף על פי שלא הזיזה ממקומה.

ו

כיצד

קונים בהמה דקה

ב

קנין

"משיכה"?

קורא לה

, לבהמה,

והיא באה

אליו, והרי זה קנאה, אף שהוא לא נגע בה, אלא מרצונה באה הבהמה אליו.

או

, וכן, באופן

ש

הוא

הכישה

, הכה אותה,

במקל, ו

בגלל ההכאה, הבהמה

רצתה

[רצה]

לפניו

,

כיון שעקרה

את עצמה, ואפילו לא עקרה אלא

יד

אחת

ורגל

אחת,

קנאה

הלוקח.

רבי אחי

חולק, ו

אמרי לה

[יש אומרים]: לא רבי אחי חולק כאן, אלא

רבי אחא

הוא שחולק ו

אומר

: לא די בעקירת יד אחת ורגל אחת כדי לקנותה, ואינו קונה

עד שתהלך מלא קומתה

, כלומר, שתעקור שתי ידים ושתי רגלים.

ועתה מבארת הגמרא, כיצד יש לתלות את מחלוקת האמוראים במחלוקת התנאים:

לימא

, האם נאמר:

רב

הסובר שלענין משיכת ספינה מספיק למשוך כל שהוא, הוא

דאמר

, סובר הוא לענין משיכת בהמה, שמספיק שתעקור יד ורגל,

כ

דברי

תנא קמא

.

ו

כן נאמר:

שמואל

הסובר לענין ספינה עד שימשוך את כולה, הוא

דאמר

, סובר הוא

כ

דעת

רבי אחא

, שלענין משיכת בהמה, לא קנאה עד שתהלך מלא קומתה.

ודחינן: אין הכרח לתלות מחלוקת האמוראים במחלוקת התנאים, אלא יש לומר שדברי חכמים מתאימים גם לדברי שמואל לענין ספינה, ודברי רבי אחא מתאימים גם לדברי רב.

אמר

, יתרץ,

לך רב: אנא, דאמרי

לענין ספינה כיון שמשך כל שהוא קנה, יכול אני לומר זאת

אפילו ל

דעת

רבי אחא

.

כי,

עד כאן לא קאמר רבי אחא

שלא קנה עד שתהלך מלא קומתה,

אלא בבעלי חיים

, כיון

דאף על גב דעקרה

הבהמה

יד ורגל

, עדיין

בדוכתה קיימא

[במקומה היא עומדת].

אבל ספינה

, הרי

כיון דנדה בה פורתא

, מיד -

נדה לה כולה

[כאשר מעט מן הספינה נע ממקומו, כל הספינה נדה ונמשכת ממקומה]. על כן, אמנם בבעלי חיים סובר רבי אחא שאיננו קונה בעקירת יד ורגל, אלא רק בעקירת שתי ידים ושתי רגלים, אבל בספינה יכול רבי אחא לסבור כדעת רב, שדי במשיכת כל שהוא בספינה.

ו

כן

שמואל אמר

, יתרץ לך:

אנא, דאמרי

לעניין ספינה לא קנה עד שימשוך את כולה, יכול אני לומר זאת

אפילו כ

דעת

תנא קמא

.

כי,

עד כאן לא קאמר תנא קמא

: כיון שעקרה יד ורגל קנאה,

אלא בבעלי חיים,

ד

בבעלי חיים,

כיון דמיעקרא

, שנעקרו

יד ורגל

של הבהמה,

אידך

, שאר הבהמה,

למיעקר קיימא

, עומדת היא כולה להעקר בכך, ולכן, נחשב הדבר כאילו כבר נעקרה כל הבהמה ממקומה.

אבל ספינה

, הרי כאשר הוא עוקר אותה במקצת, היא אינה עומדת מצד עצמה להעקר לגמרי ממקומה, לפיכך,

אי משיך לה

, אותה,

כולה

-

אין

, אכן נקנית לו הספינה. אך

אי לא

משיך לה כולה,

לא

קנאה. אבל בבעלי חיים, מיד כאשר נעקרה במקצתה, הרי היא כמי שנעקרה כולה, וקנאה, אף על פי שעדיין לא עקרה אלא יד ורגל.

ודנה הגמרא:

לימא

, האם נאמר שמחלוקתם של רב ושמואל, היא

כ

מחלוקתם של

הני תנאי

דלקמן:

דתניא

בברייתא:

ספינה נקנית ב

קניין

משיכה.

א. רשאי אדם למכור או לתת במתנה את חובו, שפלוני חייב לו, לאחרים, ומשעה שהקנה לו את החוב, נתחייב הלוה לפרוע לזה את חובו.

ב. אפשר למכור ולתת הן מלוה שבשטר, והן מלוה שבעל פה. כאשר אדם מוכר או נותן לחבירו שטר חוב כדי להקנות לו את השטר ואת החוב שכתוב בו, נקרא הדבר שהוא הקנה לו "אותיות".

ג. נחלקו תנאים כיצד מקנים "אותיות", ולהלן בגמרא יתבארו השיטות בזה.

רבי נתן אומר: ספינה ו"אותיות"

-

נקנות במשיכה

ובשטר

, שיכתוב לו שטר מכירה עליהם, ומפרש לה ואזיל.