טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא בתרא 50a — תלמוד אויף ייִדיש
בבא בתרא 50a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא בתרא 50a
ואחת
: קרקע
שייחד לה
בעדים אחר נישואיה
בכתובתה
[עבור כתובתה], ועשה את השדה הזו "אפותיקי" לאשתו בכתובתה.
ואחת
: קרקע
שהכניסה לו שום משלה
, כלומר, הביאה אותה מבית אביה לבעלה בתורת "נכסי צאן ברזל", ושמים את שוויים בשעת נישואין והבעל מחזיר את ערכם כשמת או מגרשה; ושדה זו משועבדת היא לה כשאר נכסי הבעל, אלא שהיא על שדה זו בוטחת יותר, הואיל ומבית אביה הכניסתו.
ומבארת הגמרא: ו
למעוטי מאי
, על אלו שדות אמר רבה בר רב הונא, שאין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי"?
אילימא למעוטי: שאר נכסים
של בעל המשועבדים ממילא לאשה בכתובתה, וללמד: אם חתמה ללוקח שלא תגבה כתובתה מנכסים אחרים שקנה, אין היא יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי"? כך אי אפשר לומר, שהרי:
כל שכן דהויא לה איבה
[ישנאה] אם לא תכתוב ללוקח!?
ד
הרי
אמר לה
בעלה "ודאי לכן לא חתמת לו, משום ש
עיניך נתת בגירושין, ובמיתה
[מצפה את להתגרש או שאמות] "; כלומר:
אם בשלש שדות אלו שאין הבעל יכול לטעון לה "עיניך נתת בגירושין ובמיתה"
\- כי הרי דין הוא שתערער על מכירת שדות שיוחדו לה לגביית כתובתה, ואפילו אם לא נתנה עיניה בגירושין ובמיתה - מכל מקום אתה אומר שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי" - הרי כל שכן בשאר שדות - שיש לו טענה עליה "עינייך נתת בגירושין ובמיתה" - ודאי סברא היא לומר שלא חתמה ללוקח אלא כדי שלא יטעון לה כך.
אלא ודאי
עיקר דברי רבה בר רב הונא לא באו אלא
למעוטי
חתימה על מכירת
נכסי מלוג
של אשתו, שאם מכר הבעל את קרקעות נכסי מלוג שאין לו בהן אלא קנין פירות, ואחר כך חזר הלוקח והחתים את האשה על שטר מכירה שהיא מוכרת לו את הקרקעות שלה, בכי האי גוונא אין מקחו מן האשה בטל, שאין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", כי היות וקרקעות אלו שלה הם, אינה חוששת מבעלה, ויכולה היא לבטל את המכירה, ואם אישרה אותו, הרי מקחו של הלוקח קיים -
ומה שהזכיר רבה בר רב הונא שלש שדות אלו, הכי קאמר: אין אומרים "נחת רוח עשיתי לבעלי" אלא במכירת שדות המשועבדות לאשה בלבד!
וזו שאמרנו במכירת שדות משועבדות שאין ויתורה כלום, לא מיבעיא בשאר נכסים שודאי יכולה לומר כן, וכדי שלא יאמר לה "עיניך נתת בגירושין ובמיתה", אלא אפילו בשלש שדות אלו שאין לומר כן, כי דין הוא שתערער על מה שייחד לה לכתובתה, בכל זאת מקחו בטל, כי היות ומכל מקום אינן שלה לגמרי כי אם של בעל, יכולה היא שתאמר "נחת רוח עשיתי לבעלי". ואכתי מקשינן על המבואר במשנתנו, שמכירת אשה לבעלה את נכסיה הרי היא קיימת, ואין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי":
והא
אמר אמימר
:
איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג
, סבורה היתה הגמרא דהכי קאמר: איש שמכר את נכסי המלוג של אשתו, ואחר כך הלך אל האשה וכתבה אף היא לו שטר מכירה,
לא עשו ולא כלום;
ומשום שיכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", ואם כן, כל שכן שאם מכרה לבעלה יכולה היא שתאמר כן, ותיקשי משנתנו "הא ראיה, יש"!?
ומשנינן: אין כוונת אמימר לומר: איש ואשה שמכרו "כאחד" בנכסי מלוג, אלא
כי איתמר דאמימר
באיש לחוד ואשה לחוד שמכרו נכסי מלוג; והכי קאמר:
א.
היכא דזבין איהו ומית, אתיא איהי ומפקא
, איש שמכר את נכסי המלוג של אשתו, ומת, האשה מוציאה מיד הלקוחות את הקרקע עם פירותיה, כי הבעל אינו יכול למכור אלא את הפירות מחיים שהם שלו, ואת הגוף לאחר מיתת האשה שהוא יורשה, אבל אם מת הוא בחייה, אין הוא יכול למכור, וזו היא שאמר אמימר "איש ... שמכר בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום".
ב.
אי נמי
, כלומר, ומה שאמר אמימר "אשה שמכרה בנכסי מלוג לא עשתה ולא כלום", היינו ד
זבנה איהי ומתה
[מכרה האשה את נכסי המלוג שלה, ומתה], וכבר אין לו זכות בפירותיה, מכל מקום
אתא איהו ומפיק
[מוציא הוא גוף ופירות מן הלוקח] שהרי הבעל יורשה -
ואף שבכל ירושה, אין הדין כן, ואם מכר המת בחייו את הקרקע לאחר אין היורש יורשה, מכל מקום בעל היורש את אשתו מוציא הוא מיד הלקוחות
בתקנתא דרבנן
שהתקינו באושא כשגלתה סנהדרין לשם מלשכת הגזית,
וכדרבי יוסי בר חנינא! דאמר רבי יוסי בר חנינא
:
באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות
, ומשום שהבעל - בזכות ירושתו - חשוב כמו לוקח ראשון שקדם ללוקח שקנה מן האשה.
אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא
[אבל כשמכרו הן האיש והן האשה את נכסי המלוג לאדם שלישי] וכאופן שדיבר בו רבה בר רב הונא,
אי נמי
אם
זבנה איהי לדידיה
[מכרה היא את נכסי המלוג לבעלה] וכאופן שדיברה בו משנתנו דדייקינן מינה: "הא ראיה, יש" -
בשני אופנים אלו,
זבינה זביני
[מיכרה - מכר]!
ואיבעית אימא
ליישב את הקושיא על משנתנו שנתבאר בה "הא ראיה, יש" - והיינו שמכירת נכסי האשה לבעל קיימת - מדברי אמימר דמשמע מדבריו, שאם מכר האיש ואחר כך מכרה האשה לא עשו ולא כלום, וכל שכן כשמכרה האשה לבעלה:
זה שאמר אמימר: אין המכר חל כשמכרו שניהם, אינו משום שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", אלא מטעם אחר אין המכירה מועילה: כי
אמימר דאמר כרבי אלעזר
הלומד מן המקרא, שבדבר השייך לשנים - גוף לזה ופירות לזה - אין אף אחד מהם קרוי "בעליו", ואין כח לאף אחד מהם למכור לא לאחר ולא לחבירו; ואילו משנתנו כדברי חכמים היא!
דתניא
:
נאמר בתורה בפרשת משפטים [שמות כא כ]: "וכי יכה איש את עבדו את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקום ינקם [יומת האדון במיתת סייף]. אך אם יום או יומיים יעמוד [אם יחיה העבד אחר ההכאה יום שהוא כיומים דהיינו מעת לעת] לא יוקם [לא ינקם האדון], כי כספו הוא"; וחלוק בזה עבד משאר כל אדם, כי שאר כל אדם אם מת מן ההכאה אפילו לאחר שנה הרי הוא חייב מיתה, ואילו בעבד פטור הוא, אם לא מת העבד תוך מעת לעת.
המוכר את עבדו, ופסק
המוכר
עמו
[עם הלוקח]
שישמשנו
העבד למוכר עוד
שלשים יום;
כלומר, שייר לעצמו קנין פירות בעבד לשלשים יום, ונמצא הגוף קנוי ללוקח, והפירות של מוכר הם:
רבי מאיר אומר: הראשון
שיש לו בעבד קנין פירות - אם הכה את עבדו בשלשים ימים אלו
ישנו בדין "יום או יומים
", שלא יומת אם חי העבד מעת לעת,
מפני שהוא
"
תחתיו
", כלומר, קרינן ביה "תחת ידו" משום שהוא זה המשתמש בו
; והשני אינו בדין
"
יום או יומים
",
מפני שאינו
"
תחתיו
" שהרי אינו משתמש בו, והרי דינו כאילו היכה אדם מישראל, שהוא חייב מיתה אפילו אם מת לאחר שנה מחמת אותה מכה.
ומפרשת הגמרא את טעמו של רבי מאיר שהוא משום ד
קסבר
רבי מאיר:
קנין
פירות
שיש לאדונו הראשון בעבד בשלשים יום אלו -
כקנין הגוף דמי
[כאילו קנה את הגוף], ונחשב הוא לאדון העבד, ואילו השני שיש לו קנין הגוף בעבד כאילו אין לו כלום, שהרי אין גופו עומד אלא לפירותיו.
רבי יהודה אומר
:
השני
הוא ש
ישנו בדין
"
יום או יומים
",
מפני שהוא
"
כספו
", כלומר: מפני שהוא בכלל "כי כספו הוא", דהיינו למי שהוא קנוי לגופו.
ואילו
הראשון אינו בדין
"
יום או יומים
", מפני
שאינו
"
כספו
".
ומפרשת הגמרא את טעמו, שהוא משום ד
קסבר
רבי יהודה: "
קנין פירות
" של הראשון
לאו כקנין הגוף דמי
.
רבי יוסי אומר
: