בבא בתרא 17a — תלמוד אויף ייִדיש

תנו רבנן שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה

מעין העולם הבא, אלו הן אברהם יצחק ויעקב

.

ומבארת הגמרא: מנין שהטעימו הקדוש ברוך הוא ל

אברהם

מעין עולם הבא.

דכתיב ביה

'וה' ברך את אברהם

בכל

'. ו'בכל' כולל גם טעם עולם הבא.

וכן

יצחק

הטעימו הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא,

דכתיב ביה

'ואוכל

מכל

'.

וכן

יעקב, דכתיב ביה '

וכי יש לי

כל

' .

שלשה לא שלט בהן יצר הרע. אלו הן, אברהם יצחק ויעקב

,

ד

הרי

כתיב בהו

שנתברכו '

בכל מכל כל

', כמבואר לעיל, וכיון שנתברכו בכל, למדנו שנתברכו גם בכך שלא שלט בהם יצר הרע .

ויש אומרים, אף דוד

המלך לא שלט בו יצר הרע.

דכתיב

בתהילים [מזמור ק"ט] '

ולבי חלל בקרבי

'. יצר הרע מת בקרבי, והרי הוא חלל [מת] בקרבי.

ואידך,

מי שסובר שיצר הרע שלט בדוד, כיצד הוא מפרש את הפסוק 'ולבי חלל בקרבי'?

צעריה הוא דקא מדכר.

דוד המלך מתנה את צערו, ואומר, ליבי מת ונעשה כחלל בקרבי, מרוב צרות.

תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות,

אלא מתו מיתת נשיקה על פי השכינה ,

ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים

.

ומבארת הגמרא: מנין שלא שלט מלאך המוות ב

אברהם יצחק ויעקב?

דכתיב בהו

שנתברכו '

בכל מכל כל

' כמבואר לעיל, ומפסוק זה אנו למדים ששרתה עליהם כל הברכה וכל הכבוד שיש בעולם. ומכך יש ללמוד שמתו מיתת נשיקה, שהרי משה ואהרן ומרים מתו מיתת נשיקה כמבואר להלן, ואם נאמר שאברהם יצחק ויעקב לא מתו מיתת נשיקה, נמצא שיש כבוד בעולם שלא נתכבדו בו .

ומנין שלא שלט מלאך המוות ב

משה אהרן ומרים?

דכתיב בהו

שמתו '

על פי ה"

כמו שנאמר באהרן [במדבר לג לח] 'ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם', ובמשה נאמר [דברים לג ה] 'וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה".

ומקשינן:

והא מרים לא כתיב בה "על פי ה'",

ואם כן, מהיכן אתה למד שמתה בנשיקה?

אמר רבי אלעזר: מרים נמי, בנשיקה מתה, דאתיא,

למדים בגזירה שוה

"שם שם" ממשה.

כי בפטירת משה נאמר 'וימת שם משה', וכן בפטירת מרים נאמר [במדבר כ א] 'ותמת שם מרים', ומכך למדים, כשם שמשה מת בנשיקה, כך מרים מתה בנשיקה.

ו

אם תשאל,

מפני מה לא נאמר בה

במרים, שמתה בנשיקה

על פי ה'?

תשובתך:

שגנאי הדבר לומר

על אשה שמתה בנשיקה על פי ה'.

תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה

לאחר מיתתם,

ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב

.

ומבארת הגמרא: מנין שלא שלטה רימה ותולעה ב

אברהם יצחק ויעקב? דכתיב

[

בהו

] שנתברכו

בכל מכל כל.

ובכלל זה נכללת הברכה שלא תשלוט בהם רימה.

וכן לא שלטה רימה ב

משה אהרן ומרים, דכתיב

[

בהו

] שמיתתם היתה '

על פי ה"

, והתבאר לעיל שמתו מיתת נשיקה, ומכאן שלא שלטה בהם רימה, שהרי הרימה מגיעה מהטיפה המרה המטפטפת מסכינו של מלאך המוות, כמו שמבואר במסכת עבודה זרה [כ ב] שמאותה טיפה מת האדם ומאותה טיפה הוא גם מסריח, וממנה פניו מוריקות. ואילו הם מתו בנשיקה ולא על ידי מלאך המוות, ומשום כך לא שלטה בהם רימה ותולעה .

ומנין שלא שלטה רימה ותולעה ב

בנימין בן יעקב? דכתיב

'

ולבנימין אמר ידיד ה', ישכון

לבטח עליו

'. וכך דורשים את הפסוק: ישכון בנימין לבטח, כאשר הוא סמוך לידידות השכינה .

ויש אומרים, אף דוד

לא שלטה בו רימה ותולעה,

דכתיב

בתהילים [מזמור ט"ז] '

אף בשרי ישכון לבטח

'.

ואידך,

מי שלא דורש מפסוק זה שלא שלטה רימה ותולעה בדוד, כיצד הוא מפרש את הפסוק?

ההוא, רחמי הוא דקא בעי.

בפסוק זה ביקש דוד רחמים שלא תשלוט בו רימה ותולעה, אך אין מכאן ראיה שנתקבלה תפילתו.

תנו רבנן: ארבעה

אנשים לא היו ראויים כלל למות משום שלא חטאו מימיהם, ו

מתו

רק

בעטיו של נחש,

מחמת הקללה שקילל הקדוש ברוך הוא זרעו של האדם ששמע לעצת הנחש, ואז נגזרה המיתה על העולם.

ואלו הן, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד

.

וכולהו,

וכל אותם המנויים לעיל, אין מקור בפסוקים שמתו רק בעטיו של נחש, אלא

גמרא,

קבלה היא בידינו שלא היה חטא בידם ומתו בעטיו של נחש,

לבר מישי אבי דוד, דמפרש ביה

[

קרא

], שמפורש בפסוק שמת רק בעטיו של נחש

דכתיב

'

ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא. ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב

'.

ופסוק זה צריך ביאור:

וכי

אביגיל

בת נחש היא?

והלא בת ישי היא, דכתיב

בדברי הימים, שהפסוק מונה את בני ישי, ומוסיף '

ואחיותיהם, צרויה ואביגיל

'. הרי שאביגיל הייתה בתו של ישי.

אלא,

כוונת הפסוק לומר, שאביגיל הייתה

בת

של

מי שמת בעטיו של נחש.

ומכאן, שישי מת בעטיו של נחש.

הדרן עלך פרק השותפין

--- title: "חברותא - בבא בתרא — פרק שני - לא יחפור" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02359.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - לא יחפור

Оригинал главы פרק שני - לא יחפור

מי שיש לו חצר או שדה סמוך לחצר או לשדה של חבירו, אסור לו לחפור בור סמוך למיצר שמפריד בין תחומו לתחום חבירו, כי בכך הוא מזיק לבורו של חבירו, שחפר בתוך תחומו.

ובגמרא מבואר באיזה אופן הוא האיסור, האם כשבא לחפור אחר שכבר חפר השני, או אף כשלא חפר עדיין, כיון שיש לו אפשרות לחפור, או שהאיסור הוא בבאו שניהם לחפור בבת אחת.

מתניתין:

לא יחפור אדם בור

ברשותו,

סמוך לבורו של חבירו

הנמצא ברשות חברו.

ולא

יחפור

שיח,

חפירה ארוכה או קצרה ["שיח" הוא כמו בור, אלא ש"בור" הוא עגול, ואילו "שיח" הוא ארוך וצר],

ולא מערה,

מרובעת, ומכוסה בקירוי,

ולא

יעביר סמוך לבורו של חבירו את

אמת המים,

חריץ בקרקע, שדרכה זורמים המים ממקור המים סביב השדה, ומשדה לשדה,

ולא

יעשה

נברכת הכובסין,

חפירה מרובעת שעושים בקרקע ומי גשמים מתכנסים בתוכה, ובהם מכבסים הבגדים.

אלא אם כן

:

א.

הרחיק

את חפירת בורו

מכותלו של חבירו ג' טפחים.

ומבואר בגמרא, שצריך להרחיק את בורו במרחק של שלשה טפחים מהכותל של בור חבירו, ולא רק מחלל הבור עצמו. וכיון שעובי הכותל של בור הוא ג' טפחים, נמצא שצריך להרחיק מחלל הבור של חברו ו' טפחים. דהיינו, את המרחק של ג' טפחים של כותל הבור שלו, ועוד מרחק של ג' טפחים של כותל הבור של חבירו.

ב.

וסד בסיד,

צריך לסייד את כותלי בורו מבפנים, לפי שהסיד עוצר את המים שבבורו שלא יחלחלו בתוך הכתלים אל בורו של חברו.

הטעם להרחקה ולסיוד הבור, הוא מפני "מתונתא", הלחות של מי הבור, המחלחלת וגורמת נזק לכותלי בורו של חבירו.

ועתה מתבאר במשנה דין הרחקת דברים המזיקים לכתלי הבתים, שצריך האדם להרחיקם, בתוך רשותו, מכתלי חברו [והנמצאים ברשות חברו].

ומרחיקים את הגפת,

פסולת של זיתים, אחר שנעצרו ונסחטו בבית הבד, וכאשר הפסולת הזאת כנוסה יחד, היא מוציאה חום רב מאד, והחום יכול לפגוע בכתלים הסמוכים אליו.

ו

מרחיקים

את הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים,

אבני אש, שאש יוצאת מהן.

מן הכותל של חבירו, ג' טפחים, וסד בסיד.

כאן מדובר בכותל לבנים, הבנוי על הקרקע, ולא בכותל בור שבקרקע. והטעם שצריך להרחיק כל אלו מהכותל של חברו, מפני שהם מוציאין הבל, דהיינו חום, המזיק את הכותל.

מרחיקין את הזרעים, ואת המחרישה, ואת מי רגליים, מן הכותל ג' טפחים.

כל אלו מזיקין לכותל. הזרעים, בכך שהם מתפשטים, והשרשים מרפים את הכותל.

והמחרישה מזיקה כאשר דופקים בה, שהדפיקות מרפות את הכותל. ומי רגליים ממסמסין את הלבנים שבכותל.

ומרחיקין את הריחים

מן הכותל,

ג'

טפחים

מן השכב, שהן ד' מן הרכב.

נדנודי הריחים מנידין את הקרקע ומרפין בכך את יסודות הכותל. והריחים בנויים משני חלקים, תחתונה ועליונה. התחתונה רחבה טפח מכל צד יותר מן העליונה, ה"רוכבת" עליה. וצריך להרחיק את התחתונה ג' טפחים מן הכותל, ואז נמצא שמרחיק את העליונה ד' טפחים מן הכותל. והטעם לכך הוא, לפי שהעליונה היא הגורמת לנזק, בכך שמגלגלין אותה, ומעוצמת החבטה היא מנידה את הקרקע שתחת הכותל, ולכן צריך להרחיק את החלק העליון של הריחיים ד' טפחים מהכותל.

ואת התנור

מרחיקים מן הכותל,

ג' מן הכליא, שהן ד' מן השפה,

כיון שחום התנור מזיק לכותל.

התנור גם הוא בנוי משני חלקים: חלקו התחתון, נקרא "כליא", והוא משמש כבסיס לחלקו העליון, שהוא עיקר התנור. הבסיס עודף ברוחבו טפח מכל צד מן התנור העליון.

הבסיס עצמו עשוי בשיפוע, רחב מלמטה וצר מלמעלה, כמדת התנור. וצריך להרחיק ד' טפחים מן התנור. ולכן צריך להרחיק ג' מן הכליא, הבסיס, ובכך מרחיקים ד' טפחים מן השפה, שזהו גוף התנור.