בבא בתרא 173b — תלמוד אויף ייִדיש

ואם אמר לו

המלוה:

על מנת שאפרע ממי שארצה,

שהתנה בשעת ההלואה שיוכל להיפרע ממי שירצה, בין מן הלווה בין מן הערב,

יפרע מן הערב,

הרי הוא רשאי לפרוע מן הערב, ואינו צריך לתבוע תחילה את הלווה לדין.

בגמרא יבואר שיש להוסיף כאן בדברי המשנה: במה דברים אמורים? כשאין נכסים ללווה, אבל אם יש נכסים ללווה, לא ייפרע מן הערב. וערב קבלן [היינו האומר למלוה: תן לו הלואה ואני אשלם לך], אף על פי שיש נכסים ללווה, ייפרע מן הקבלן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה

-

בין כך ובין כך,

בין שהוא ערב סתם בין שהוא ערב קבלן,

לא יפרע מן הערב

תחילה, אלא יגבה מן הנכסים של הלווה.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה,

מי שקיבל עליו ערבות לשלם לאשה את הכתובה שכתב לה בעלה, אם לא יהא בידי הבעל לשלם,

והיה בעלה מגרשה

ואין לו נכסים, והערב צריך לשלם לה כתובתה.

ידירנה הנאה,

אין הערב משלם לה את הכתובה עד שידיר אותה בעלה בנדר על דעת רבים שאין לו הפרה שלא תיהנה ממנו, כדי שלא יוכל להחזיר אותה, שחוששים אנו

שמא יעשו

הבעל ואשתו

קנוניא

הסכם של רמאות,

על נכסים של זה,

של הערב, שיגרשנה בעלה, כדי שתגבה את הכתובה מן הערב,

ויחזיר את אשתו,

ויאכלו שניהם את דמי הכתובה שתקבל מן הערב .

גמרא:

בתחילה הבינה הגמרא שהאמור במשנה: "לא יפרע מן הערב" הכוונה שלא ייפרע כלל מן הערב, והערבות אינה מועילה אלא לאופן שמת הלווה או ברח שאז נפרע מן הערב, אבל אם הלווה בפנינו בשעה שהמלוה תובע את חובו, כיון שהערב העמיד את הלווה בפנינו, פטור הוא מלשלם את החוב.

ומקשינן:

מאי טעמא

הערב פטור מלשלם את החוב כשהלוה לפנינו, והרי הלווה אינו משלם את החוב?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו

: מפני שהערב יכול לטעון למלוה:

גברא אשלימת לי, גברא אשלימי לך.

על הלוה הייתי אחראי, ואת הלוה השבתי לך, שאני הייתי אחראי על הלוה שאם ימות או יברח אני אשלים לך את החוב מממוני, וכעת אני מחזיר לך את הלוה, ויכול אתה לתובעו בדין, ואני פטור מהחוב.

מתקיף לה רב נחמן: האי

דין שבמשנה, שהערב פטור מלשלם את החוב שהלוה אינו משלם, אלא אם כן הלוה אינו כאן לתובעו -

דינא דפרסאי

דינם של פרסיים הוא.

הגמרא הבינה בדברי רב נחמן, שכוונתו שמנהג פרסיים לדון כך, שהערב אומר למלוה שהשיב לו את הלוה.

ומקשינן:

אדרבה,

הפרסיים

בתר ערבא אזלי,

אחר הערב הם הולכים וגובים אף כאשר יש ללוה נכסים.

אלא,

כוונת רב נחמן היה, שהמשנה אמרה דין שמתאים אצל

בי דינא דפרסאי, דלא יהבי טעמא למילתייהו!

שהפרסיים פוסקים דינים שאינם הגונים, וגם דין זה שהערב פטור מלשלם כאשר הלוה לפנינו, אינו הגון, שהרי לכך נעשה ערב, שאם אין ללוה נכסים לשלם את החוב, הערב ישלם למלוה את הממון במקום הלוה.

אלא אמר רב נחמן

: כך יש לפרש את דברי המשנה:

מאי

הכוונה

"לא יפרע מן הערב"? לא יתבע ערב תחלה,

שלא נעשה ערב אלא על הצד שהלוה לא ישלם את החוב מכל סיבה שהיא, אם מפני שמת או שאינו נמצא כאן או מפני שאין לו אפשרות לשלם, יפרע מן הערב, אבל כל זמן שיש אפשרות לגבות את החוב מהלוה, לא יפרע מן הערב.

תניא נמי הכי

:

המלוה את חבירו על ידי ערב

-

לא יתבע

ערב תחלה, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה

ואין ללוה נכסים - אם ירצה

יתבע ערב תחלה.

אמר רב הונא: מנין לערב דמשתעבד

באמירתו להיות ערב על ההלואה בלא שעושה כל קנין?

דכתיב

[בראשית מג ט] גבי יהודה שאמר ליעקב אבינו:

"אנכי אערבנו מידי תבקשנו"

.

מתקיף לה רב חסדא

: כיצד אפשר להוכיח משם שמתחייב באמירה בלבד להיות ערב,

הא

שם מדובר בערבות של

קבלנות היא, דכתיב

: [שם מב לז]:

"תנה אותו על ידי

ואני אשיבנו"!

וערב קבלן שהוא מתווך בין הלוה למלוה חייב יותר מערב סתם, שבערב קבלן אין למלוה שום דין ודברים עם הלוה אלא עם הקבלן, אם כן אולי רק באופן שהערב קבלן אז הוא מתחייב כיון שהוא תווך בעצם ההלואה, אבל ערב סתם אפשר שאינו נעשה ערב באמירה בלבד.

אלא, אמר רבי יצחק, מהכא

מכאן יש להוכיח שנעשה ערב באמירה בלבד. שנאמר [משלי כ טז]:

"לקח

[למשכון את]

בגדו

[של הערב]

כי

[מעצמו נעשה]

ערב

[באמירה בלבד, עבור איש]

זר, ובעד נכריה חבלהו

[לקח ממנו משכון]

".

הרי שיש רשות לקחת ממי שערב לאחר.

ואומר

פסוק נוסף [שם ו א - ג]:

"בני אם ערבת

[ערבות ממון]

לרעך תקעת לזר כפיך,

[או]

נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך

[שחרפתו וגידפתו],

עשה זאת אפוא בני והנצל

[משני דברים הללו: על]

כי באת בכף רעך

[דהיינו ממון שיש לו עליך]

לך התרפס

[התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו],

ורהב רעיך

[ועל שחרפתו הרבה עליו ריעים ובקש מחילה]

".

שכך פירוש הפסוק: "אם ערבת לרעך" -

אם ממון יש לו בידך,

כלומר, שאתה חייב לו ממון מפני שאתה ערב לו - "התרפס"

התר לו פיסת יד,

כלומר, פתח את ידך לשלם לו ממונו

, ואם לאו

אם אין לו ממון עמך, אלא ש"נוקשת באמרי פיך" לדבר לו קשות -

הרבה עליו ריעים

לבקש ממנו שימחול לך.

מבואר בפסוקים אלו, שנעשה ערב באמירה בלבד.

עוד בדין ערבות:

אמר אמימר: ערב דמשתעבד

לשלם את החוב של הלוה אם אינו משלם, דין זה

מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי.

לרבי יוסי דאמר: אסמכתא קניא,

כלומר, אם אדם מבטיח ממון לחבירו אם יקרה כך וכך, אף שהוא סבור שלא יצטרך לשלם בפועל, הרי זה קנין ושעבוד - לדעתו גם

ערב משתעבד.

לרבי יהודה דאמר: אסמכתא לא קניא

לדעתו גם

ערב לא משתעבד,

כיון שערבות היא אסמכתא, שאומר אם לא יפרע לך הלוה אני אשלם לך, והערב סומך ובוטח בלבו שהלוה יפרע את חובו, ואילו היה יודע שהלוה לא יפרע, לא היה מתחייב בערבות.

אמר ליה רב אשי לאמימר: הא מעשים בכל יום

שאנו פוסקים

דאסמכתא לא קניא, וערב משתעבד

על אף שאסמכתא אינו מחייב אותו.

אלא אמר רב אשי

: הערב משתעבד אף שאסמכתא אינו קונה, כי

בההוא הנאה דקא מהימן ליה

באותה הנאה שהמלוה מאמין לו וסומך עליו להלוות ללווה -

גמר

הערב בליבו

ומשתעבד נפשיה

ומשעבד עצמו בלב שלם שהמלווה ילווה ללווה בשליחותו , ומתחייב בחוב כאילו הוא עצמו לוה .

שנינו במשנה:

ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה

יפרע מן הערב.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו

שנפרע מן הערב

אלא

בזמן

שאין נכסים ללוה, אבל

אם

יש נכסים ללוה

-

לא יפרע מן הערב.

ומקשינן:

והא מדקתני סיפא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה

-

לא יפרע מן הערב, מכלל

זה יש לדייק

דתנא קמא סבר: לא שנא הכי ולא שנא הכי

בין אם יש ללווה נכסים ובין אם אין לו נכסים, יכול להפרע מן הערב תחילה.

ומתרצינן: במשנה

חסורי מחסרא והכי קתני

וכך יש לשנותה:

המלוה את חבירו על ידי ערב

-

לא יפרע מן הערב

תחילה, אלא רק אם אין ללוה לשלם, אז יגבה מן הערב.

ואם אמר

המלוה בשעת ההלואה:

על מנת שאפרע ממי שארצה

-

יפרע מן הערב

ואינו צריך לתבוע תחילה את הלווה לדין.

במה דברים אמורים

-

בשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה

-

לא יפרע מן

הערב

.

וקבלן

המתווך בהלואה, ואומר למלוה תן לו הלואה ואני אשלם לך,

אף על פי שיש נכסים ללוה

אם ירצה המלוה

יפרע מן הקבלן.