בבא בתרא 158b — תלמוד אויף ייִדיש

גמרא:

שנינו במשנה, שלדעת בית הלל נכסי צאן ברזל הם בחזקתן.

ודנה הגמרא:

בחזקת מי?

רבי יוחנן אמר: בחזקת יורשי הבעל.

כיון שהם קנויים לו עד זמן הגרושין, לכן הוא מוחזק בהם ויורשיו מקבלים אותם.

ורבי אלעזר אמר: בחזקת יורשי האשה.

כיון שלמעשה היא הביאה את הנכסים, והוא מקבל אותם על מנת להחזירם.

ורבי שמעון בן לקיש משום בר קפרא אמר, יחלוקו.

וכן תני בר קפרא

-

הואיל והללו באים לירש,

יורשי הבעל שהם קנויים לו בינתיים,

והללו באים לירש,

יורשי האשה שהיא הביאה אותם מבית אביה, לכן, מספק,

יחלוקו.

מתניתין:

נפל הבית עליו ועל אמו,

על רחל אשת יעקב ועל בנה יוסף,

יורשי הבן, שהם אחיו מיעקב, כגון ראובן, אחי יוסף, אומרים: האם, רחל, מתה ראשונה, ויוסף ירש אותה, ולכן הם יורשים את יוסף .

ויורשי רחל אומרים: יוסף מת ראשון, ולא ירש את אמו, ולכן הם יורשים אותה -

אלו ואלו,

בית שמאי ובית הלל, שנחלקו במשנה הקודמת, כאן

מודים, שיחלוקו

מספק.

אמר רבי עקיבא

[חולק על תנא קמא]:

מודה אני בזו, שהנכסים בחזקתן.

והיינו, שבית הלל חולקים אף במשנתינו, וסוברים שהנכסים בחזקתן, כפי שיבואר בגמרא מי מוחזק בהם.

אמר לו בן עזאי: על חלוקין אנו מצטערים,

אנו מצטערים שבמשנה הקודמת נחלקו בית שמאי ובית הלל,

אלא שבאת לחלק עלינו את השווין,

ואתה מוסיף מחלוקת במה שחבריך אומרים שהם שווים.

גמרא:

דנה הגמרא: לפי בית הלל, הסוברים נכסים ב"חזקתן":

בחזקת מי

הם הנכסים?

רבי אילא אמר, בחזקת יורשי האם,

רבי זירא אמר, בחזקת יורשי הבן.

כפי שיבואר לקמן.

כי סליק רבי זירא,

כאשר עלה לארץ ישראל,

קם בשיטתיה דרבי אילא,

הוא הודה לדברי רבי אילא, שבחזקת יורשי האם.

אמר רבי זירא: שמע מינה, אוירא דארץ ישראל מחכים.

האויר של ארץ ישראל החכימו, ולכן עמד על אמיתת הדברים והודה לדברי רבי אילא.

ומבארת הגמרא:

וטעמא מאי,

מה היא סברתו שבחזקת יורשי האם הם? -

הואיל

והוחזקה נחלה באותו השבט

של האם, לכן משאירים בחזקת יורשי האם, שהיא מתייחסת לשבט אביה.

שנינו במשנה:

ואמר לו בן עזאי, על החלוקין אנו מצטערים וכו'

:

אמר רבי שמלאי: עדא אמרה,

מכאן אנו לומדים כי

בן עזאי, תלמיד חבר דרבי עקיבא הוה.

היה תלמידו וגם חבירו של רבי עקיבא,

דקאמר ליה

בלשון נוכח,

"שבאת",

מכך שהוא פנה אליו בלשון נוכח, שהיא לשון של חבר.

ועתה דנה הגמרא במה שהיה ידוע, שהיה דין אחד בדיני ממונות, ששלחו אותו מארץ ישראל לבבל, והיתה עליו קושיא, ואף על פי כן פוסקים אותו להלכה. והגמרא דנה מהו אותו הדין ששלחו משם, ומה קשה עליו.

שלחו מתם: בן שלוה בנכסי אביו,

בן אשר שיעבד את נכסי אביו כערבים להלואתו,

בחיי אביו, ומת

הבן בחיי אביו, ואחר כך מת אביו,

בנו מוציא מיד הלקוחות.

הבן שלו, שהוא הנכד, מוציא את הנכסים מיד הלקוחות.

וזו היא

ההלכה

שקשה בדיני ממונות.

אך הגמרא דוחה שהלכה זו אינה נכונה, ובודאי היא משובשת, ולא נאמרה כך, כי:

לוה, מאי מפיק!?

מה ולמה מוציא הלווה מיד הלקוחות שמכר להם הוא או אביו, בגלל שהוא לוה!?

ועוד, לקוחות

-

מאי עבידתיה!?

הרי כלל לא נזכר בתחילה שהיו לקוחות בשעה שלווה הבן בחיי האב!?