בבא בתרא 14b — תלמוד אויף ייִדיש

תשובתך, מפסוק זה אנו למדים

לרבות

שברי לוחות

הראשונות ששבר משה,

ש

גם הם היו

מונחים בארון

מתחת ללוחות השניות.

ועתה חוזרת הגמרא להקשות מברייתא זו על דברי רבי שאמר ששיעור ספר תורה בגויל הוא ששה טפחים.

ואי סלקא דעתך,

אם עולה על דעתך לומר כי

ספר תורה

הנכתב על גויל

הקיפו ששה טפחים

[וספר התורה שכתב משה על גויל היה ], תיקשי:

מכדי,

הרי מאחר שכלל נקוט בידינו, ש

כל

דבר עגול,

שיש בהקיפו שלשה טפחים,

שאם תקח חוט ותקיפו, יהיה אורך החוט שלשה טפחים -

יש בו רוחב טפח!

הקוטר של מעגל, הוא שליש מהיקפו.

ונמצא לפי זה, כי ספר תורה שהקיפו ששה טפחים, רחבו [קוטרו] הוא שני טפחים!

אך שיעור היקף ורוחב זה, הוא כשספר התורה גלול לצד אחד, שאז הקיפו הוא ששה טפחים ורחבו שני טפחים -

וכיון ד

ספר תורה

לאמצעיתו נגלל,

שגוללים אותו משני צדדיו לכיוון האמצע, כמו ששנינו לעיל 'כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן, וספר תורה נגלל לאמצעיתו'. נמצא שכאשר הספר גלול משני צדדיו,

נפיש ליה מתרי טפחא,

רחבו הוא מרובה יותר משני טפחים, משום

רווחא דביני ביני,

ריוח האויר בין עמוד לעמוד .

ולפי זה קשה,

בתרי פושכי

[טפחים],

היכי יתיב!?

כיצד ישב ספר התורה בשני טפחים בארון, הלא רחבו כשל הספר כאשר הוא גלול בשני עמודים, הוא בהכרח יותר משני טפחים .

אמר רב אחא בר יעקב, ספר

התורה שכתב משה ושקראו בו ב

עזרה,

שהיה המלך קורא בו בשעת 'הקהל' במוצאי שנת השביעית, וכן היה קורא בו כהן גדול ביום הכיפורים, לספר זה לא היה אלא עמוד אחד, ו

לתחילתו הוא נגלל.

הספר הזה היה כולו נגלל רק לצד אחד, מסופו לתחילתו, ולכן היה רחבו שני טפחים.

ואכתי,

אך עדיין קשה, כי על אף שרוחב הספר היה ב' טפחים, מכל מקום,

תרי

טפחים

בתרי

טפחים

היכי יתיב?

כיצד זה נכנסו ב' טפחים של רוחב הספר למקום שרחבו הוא ב' טפחים מצומצמים.

אמר רב אשי

: כדי שהספר יכנס בב' טפחים, לא היה גולל את הספר כולו לצד אחד, אלא היה גולל רק את רובו לצד אחד, ומדובר כאן באופן

דכריך ביה פורתא,

שמקצת מן הספר גלל בנפרד.

ו

את אותו מקצת שגלל בנפרד,

כרכיה לעיל,

היה מניחו מעל גלילת רוב הספר.

ומקשה הגמרא:

ו

ל

רבי יהודה,

הסובר שספר התורה היה מונח מחוץ לארון הקודש על גבי הארגז, קשה:

מקמי דליתי,

קודם שהביאו את ה

ארגז, ספר תורה היכי הוה יתיב?

היכן היה מונח ספר התורה?

ומתרצת:

דפא הוה נפיק,

דף [מדף עץ] היה יוצא

מיניה,

מהארון,

ויתיב עילוה,

ועליו היה מונח

ספר תורה.

נתבאר בברייתא דעת רבי יהודה, שספר התורה לא היה מונח בתוך ארון הברית אלא מצדו היה מונח. שנאמר "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו 'מצד' ארון ברית ה" -

ומקשה הגמרא:

ורבי מאיר,

הסובר שספר התורה היה מונח בתוך ארון הברית -

האי

'

מצד ארון

'

מאי עביד ליה?

כיצד הוא מפרש את הפסוק הזה, שמפורש בו שספר התורה היה מונח 'מצד' ארון הברית.

ומבארת הגמרא:

ההוא,

הפסוק הזה,

מיבעי ליה,

צריך הוא ללמדנו,

ד

ספר התורה

מתנח ליה,

היה מונח

מצד

הלוחות בתוך הארון,

ולא מתנח ביני לוחי

ולא היה מונח בין שני הלוחות

ולעולם

היה ספר התורה מונח

בגויה,

בתוך הארון,

מן הצד

של לוחות.

לעיל הביאה הברייתא את דעת רבי יהודה, הסובר שבארון הברית, שכבו עמודי הכסף שעשה שלמה.

ומקשה הגמרא:

ו

ל

רבי מאיר,

הסובר שספר התורה היה מונח בארון,

עמודים, היכא הוו קיימי?

היכן היו עמודי הכסף שעשה שלמה.

ומבארת הגמרא: עמודים אלו היו

מבראי,

מחוץ לארון.

נתבאר בברייתא שהפסוק 'אין בארון רק שני לוחות האבנים', בא לרבות דבר נוסף שהיה בארון מלבד הלוחות. ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה מהו הדבר שהיה מונח בארון. דעת רבי מאיר שמלבד הלוחות היה בארון ספר תורה. ואילו רבי יהודה סובר שמלבד הלוחות היו בארון 'שברי לוחות' הראשונות.

ומקשה הגמרא:

ורבי מאיר, שברי לוחות דמונחים בארון, מנא ליה?

מנין הוא למד זאת, והלא לשיטתו אין אנו למדים מן הפסוק אלא על ספר התורה שהיה בארון.

ומבארת הגמרא:

נפקא ליה,

דבר זה למד רבי מאיר,

מדרב הונא.

דאמר רב הונא: מאי דכתיב

[שמואל ב' פרק ו' פסוק ב'] על ארון הברית '

אשר נקרא

שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו

' מדוע כפל הפסוק את המילה 'שֵם'?

מלמד, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון

.

ומקשה הגמרא:

ואידך,

רבי יהודה, הלומד מפסוק אחר ששברי לוחות היו מונחים בארון, מה הוא למד מפסוק זה שנאמר בו שתי פעמים 'שם'!?

ומבארת הגמרא:

ההוא,

פסוק זה של 'אשר נקרא שֵׁם שֵׁם ה' צבאות',

מבעי ליה לכדרבי יוחנן,

הוא דורש ממנו מה שדרש רבי יוחנן -

דאמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בר יוחאי

\-

מה שכתוב הפסוק שבארון היה מונח 'שֵׁם שֵׁם ה' צבאות',

מלמד שהשם

המפורש

וכל כינויו,

כל שבעים שמותיו של הקדוש ברוך הוא, היו

מונחין בארון

.

ומקשה הגמרא:

ואידך,

רבי מאיר,

נמי מיבעי ליה להכי,

גם הוא צריך לפסוק זה כדי ללמוד ששם המפורש היה בארון, וכיצד הוא למד מפסוק זה ששברי לוחות היו בארון?

ומבארת הגמרא:

אין הכי נמי!

גם רבי מאיר למד מפסוק זה שהשם המפורש היה בארון.

אלא,

אם כן, חוזרת השאלה:

שברי לוחות

דמונחין בארון, מנא ליה?

דבר זה, ששברי לוחות היו בארון

נפקא ליה,

למדו רבי מאיר

מדתני רב יוסף.

דתני רב יוסף

לאחר שמשה רבינו שבר את הלוחות, אמר לו הקדוש ברוך הוא [דברים י, פסוקים א ב] 'פסל לך שני לוחות אבנים ... ואכתוב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים

אשר שברת, ושמתם

בארון'

מה שאמר הפסוק 'אשר שברת' הוא מיותר, שהרי כאשר אמר הקדוש ברוך הוא 'הלוחות הראשונים', יודעים אנו שמדובר על הלוחות ששבר משה . ובהכרח שתיבות אלו נכתבו כדי לדרשם -

מלמד

הכתוב

שלוחות ושברי לוחות מונחין בארון.

שהרי נאמר 'אשר שברת, ' ומיד אחר כך נאמר 'ושמתם בארון'. ודרשו חז"ל בכונת הפסוק, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: את הלוחות אשר שברת - תשים בארון.

ואידך,

רבי יהודה, שלמד מפסוק אחר ששברי הלוחות מונחים בארון, מה הוא דורש מ'אשר שברת'?

ומבארת הגמרא:

ההוא מיבעי ליה,

פסוק זה הוא דורש

לכדריש לקיש

.

דאמר ריש לקיש

, '

אשר שברת

'.

אמר לו

הקדוש ברוך הוא למשה, יישר כחך ששברת!

[ודרשו לשון 'אשר' מלשון 'אשרי'. ועיין הערה ].

והוא אחד מהדברים שעשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת הקדוש ברוך הוא.

תנו רבנן: סדרן של נביאים

כך הוא:

יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר

. ולכן, סופר הכותב ספרי נביאים, עליו לכתבם כסדר הזה.

ודנה הגמרא עתה בדברי הברייתא הללו, עוד לפני שהיא מסיימת להביא את כל דברי הברייתא:

מכדי,

הרי

הושע קדים

לחלק מהנביאים המנויים בברייתא [כמו שיבואר להלן],

דכתיב

[הושע א ב] '

תחלת דבר ה' בהושע

'.

ולכאורה, משמעות הפסוק הזה היא, שהושע היה ראשון הנביאים, ותחילת דיבורו של הקדוש ברוך הוא עם הנביאים היה עמו -

אך בהכרח אין זה כונת הפסוק, משום:

וכי עם הושע דבר

הקדוש ברוך הוא

תחילה?

והלא ממשה ועד הושע, כמה נביאים היו,

שכולם נתנבאו קודם הושע!

ואמר

על כך

רבי יוחנן

: כונת הפסוק היא לומר,

שהיה

הושע מתנבא

תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק,

שבאותה תקופה התנבאו ארבעה נביאים,

ואלו הן: הושע וישעיה, עמוס

ומיכה.

והראשון שביניהם היה הושע.

ואם כן, שהושע היה קודם לישעיה, קשה:

וליקדמיה להושע ברישא!

מדוע הושע אינו קודם בסדר הנביאים לישעיה וירמיה, שהיו אחריו.

ומבארת הגמרא:

כיון דכתיב נבואתיה

של הושע בכלל ספר 'תרי עשר',

גבי

[יחד עם נבואת]

חגי זכריה ומלאכי.

וחגי זכריה ומלאכי, סוף

תקופת ה

נביאים הוו,

בימי בית שני, ולכן ספריהם הם הספרים האחרונים שבספרי הנביאים.

ולכן, גם ספר הושע, כיון שהוא נכלל בתרי עשר [מהטעם שיבואר להלן],

חשיב ליה בהדייהו.

דהיינו, על אף שהושע קודם לישעיהו, בכל זאת הוא סודר בסוף ספרי הנביאים, כיון שספרו נכלל בתרי עשר, יחד עם נבואת חגי זכריה ומלאכי, שהם סוף הנביאים.

אך עדיין יש להסביר, מדוע בכלל נכלל ספר הושע בספר תרי עשר, ולכן הוא סודר בסוף ספרי הנביאים על אף שהוא קדם לישעיהו?

וליכתביה

לספר הושע

לחודיה,

כספר נפרד,

וליקדמיה!

ואז יהיה אפשר להקדימו קודם ספרי ישעיה וירמיה.

ומבארת הגמרא:

איידי דזוטר,

כיון שספר הושע הוא ספר קטן בכמות, יש לחשוש שאם יכתבוהו כספר נפרד,

מירכס,

יאבד הספר. ולכן כללוהו בספר 'תרי עשר', יחד עם כל הנבואות הקטנות בכמות .

אך מקשה הגמרא:

מכדי,

הרי כיון ש

ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל,

כי ישעיה התנבא בימי עוזיה, ואחריו התנבא ירמיה בירושלים בימי יאשיה ובניו, ואחריו התנבא יחזקאל בגולה בימי צדקיה.

וכיון שישעיה היה הראשון מבין שלשתם,

ליקדמיה לישעיה ברישא!

מדוע לא הקדימו את ספר ישעיה קודם ספרי ירמיה ויחזקאל!?

ומבארת הגמרא:

כיון ד

ספר

מלכים סופיה חורבנא,

סופו עוסק בחורבן [כיבוש ירושלים בידי נבוזראדן רב טבחים, חורבן העיר, וגלות העם],

ו

ספר

ירמיה כוליה חורבנא

כולו עוסק בעניני החורבן,

ו

ספר

יחזקאל רישיה חורבנא

בתחילתו עוסק בעניני החורבן

וסיפיה נחמתא,

ובסופו עוסק בעניני נחמה,

ו

ספר

ישעיה כוליה נחמתא

כולו בעניני נחמה

לכן הסמיכו את ספר ירמיה לספר מלכים, משום ש

סמכינן חורבנא לחורבנא.

יש לסמוך את עניני החורבן יחד. ומשום כך, על אף שירמיה היה אחר ישעיה, בכל זאת סודר ספרו לפני ספר ישעיה, כדי לסמוך את החורבן שבירמיה אל החורבן שבספר מלכים.

ומהסיבה הזו הקדימו ספר יחזקאל קודם ספר ישעיה, על אף שישעיה קדם ליחזקאל. משום שיש להסמיך חורבן לחורבן, ותחילתו של ספר יחזקאל עוסק בעניני חורבן, והוא ענין אחד עם ספר ירמיה שעוסק גם הוא בעניני החורבן -

ו

לאחר ספר יחזקאל סודר ספר ישעיה, שיש לסמוך

נחמתא לנחמתא.

כי סופו של ספר יחזקאל עוסק בנחמה, וסמוך לו ספר ישעיה, שעוסק כולו בנחמה.

ועתה מביאה הגמרא את המשך הברייתא, לגבי סדר הכתובים:

כך הוא

סידרן של כתובים

-

מגילת

רות.

שהרי רות קדמה לכולם, שהיתה בימי שפוט השופטים.

וספר תהלים,

שכתב דוד המלך.

ואיוב

[עין הערה ].

ו

אחריהם שלשת ספרי שלמה המלך -

משלי, קהלת

, ו

שיר השירים,

והוא האחרון מבין ספרי שלמה, שכתבו לעת זקנותו.

ו

אחריהם ספר

קינות,

מגילת איכה שכתב ירמיה, שהיה אחרי שלמה המלך.

ואחריו ספר

דניאל,

שהיה אחר ירמיה בגולת נבוכדנצאר.

ומגילת אסתר,

שהיתה אחר דניאל, בימי אחשורוש.

ואחריה ספר

עזרא

שהיה בימי המלך דריוש השני, שמלך אחרי אחשורוש,

ודברי הימים

.

ומקשה הגמרא:

ולמאן דאמר

[טו ב] הסובר

איוב, בימי משה היה.

אם כן,

ליקדמיה לאיוב ברישא!

מדוע לא הוקדם ספרו של איוב בראש כל ספרי הכתובים, שהרי לפיו, הוא היה ראשון לכולם.

ומבארת הגמרא: על אף שאיוב קדם לכל הנביאים, מכל מקום אין לפתוח בו את ספרי הכתובים, משום שספר איוב עוסק בפורענות. ו

אתחולי בפורענותא, לא מתחלינן.

אין להתחיל את סדר הכתובים בעניני פורענות .

ומקשה הגמרא: אם כן, מדוע מגילת רות היא הראשונה לספרי הכתובים, והלא מגילת

רות נמי, פורענות היא.

גם היא עוסקת בעניני פורענות [הרעב, מות אלימלך ושתי בניו, ואיבוד רכושו וכו'].

ומבארת הגמרא: על אף שמגילת רות יש בה פורענות, מכל מקום, היא

פורענות דאית ליה אחרית,

שאחריתה טוב הוא.

דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות?

שיצא ממנה דוד, שריוהו

[מלשון רוויה], שהרווה כביכול

להקדוש ברוך הוא בשירות ותושבחות

.

עתה מפרשת הברייתא מי כתב את כל אחד מספרי הנביאים והכתובים.

ומי כתבן?

משה כתב ספרו,

חמשה חומשי תורה,

ו

כן כתב משה את

פרשת בלעם,

נבואות בלעם ומשליו [ועל אף שפרשת בלעם היא חלק מהתורה, וכבר נתבאר שמשה כתב את התורה כולה, מכל מקום, פירשה הברייתא שגם פרשה זו נכתבה ביד משה, מהטעם שיבואר בהערה ].

ו

כן כתב משה את ספר

איוב

.

יהושע כתב ספרו,

ספר יהושע,

ו

כן כתב את

שמונה פסוקים

האחרונים

שבתורה

, מהפסוק 'וימת משה', כמבואר להלן, שלא יתכן שמשה בעצמו כתב את הפסוק 'וימת משה', שהרי היה עדיין חי.

שמואל כתב ספרו,

ספר שמואל,

ו

כן כתב את ספר

שופטים,

כי השופטים קדמו לשמואל [שהיה אחרון השופטים].

ו

מגילת

רות,

שקדמה לו. ועמד וכתב את ספריהם .

דוד כתב ספר תהלים.

אך חלק מהספר נאמר

על ידי עשרה זקנים,

המפורטים להלן, שהם אמרו את המזמורים, ודוד כתב .

ואלו הם העשרה זקנים, שעל ידם נאמר חלק מספר התהלים -

על ידי אדם הראשון,

שאמר את מזמור קל"ט, שבו נאמר 'גלמי ראו עינך'. שכך אמר אדם הראשון לפני הקדוש ברוך הוא: כאשר הייתי עדיין 'גולם' ולא נשלמה עדיין צורתי, ראו אותי עינך!

וכן נאמר שם, 'ותשת עלי כפכה', ודרשו חז"ל [סנהדרין לח ב] שהיה אדם הראשון גבוה מן הארץ עד לרקיע, והניח עליו הקדוש ברוך הוא את ידו, ומיעט את קומתו.

על ידי מלכי צדק,

שאמר את מזמור ק"י 'לאדני שב לימיני', ומלכי צדק אמר מזמור זה על אברהם.

ועל ידי אברהם,

שאמר את מזמור פ"ט 'משכיל לאיתן האזרחי', ואיתן האזרחי הוא אברהם, כמבואר להלן טו א.

ועל ידי משה,

שאמר אחד עשר מזמורים, ממזמור צ' "תפילה למשה", ועד מזמור ק"א, שאותו אמר דוד המלך.

ועל ידי הימן,

שאמר את מזמור פ"ח 'משכיל להימן'.

ועל ידי ידותון,

שאמר את מזמורים ל"ט ס"ב ע"ז, שנאמר בהם 'למנצח לידותון'.

ועל ידי אסף,

שמוזכר פעמים רבות בתהלים.