בבא בתרא 136b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר רבי יוחנן, לא קנה לוקח,

אפילו לאחר מות האב . כמו שיבואר להלן.

וריש לקיש אמר, קנה לוקח

אחר מות האב.

מבארת הגמרא:

רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח,

כיון שסבר,

קנין פירות

שיש לאב

כקנין הגוף דמי,

ואם כן עד שלא מת אין הבן יכול למכור אלא על אותו זמן שיבא לידו. וכיון שלמעשה לא הגיעו הנכסים לידו, שהרי מת בחיי אביו, לא קנה הלוקח, ושאר יורשי האב ירשו נכסים אלו.

אבל, אם הבן לא מכר את הנכסים, ומת בחיי אביו, יורשי הבן ירשו את זכות אביהם שהיתה לו בקרקע, ולא יורשי האב .

אך כשמכר, סילק נפשו מהנכסים משעת המכירה, וגם הלוקח לא זכה בהם עד שעת מיתה, שאז יכול לזכות בנכסים מכחו, ולכן אם מת הבן לפני אביו, לא זכה הלוקח בכלום .

וריש לקיש אמר, קנה לוקח.

דסבר

קנין

ה

פירות

שיש לאב בנכסים

לאו כקנין הגוף דמי,

ואם כן הבן יכול למכור את גוף הנכסים כבר מעכשיו, וזכה בהם הלוקח לאלתר.

ומקשה הגמרא:

והא איפליגו בה חדא זימנא

[הרי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בענין זה במקום אחר, ומדוע חזרו וחלקו גם כאן]?

והיכן נחלקו:

דאיתמר,

לענין ביכורים,

המוכר שדהו לפירות, רבי יוחנן אמר

: הלוקח

מביא

ביכורים מפירותיו,

וקורא

עליהם "האדמה אשר נתת לי", כיון שקנין פירות כקנין הגוף דמי, וכאילו גוף הקרקע קנוי לו.

וריש לקיש אמר,

הלוקח

מביא

ביכורים,

ואינו קורא

עליהם "האדמה אשר נתת לי", כיון שקנין הפירות שיש לו אינו כקנין הגוף.

אבל, מכל מקום חייב הוא להביא ביכורים כיון דכתיב "אשר תביא מארצך", ופירות אלו נחשבים כ"מארצך", כיון שבעל הקרקע שיעבד לו את יניקת הקרקע לפירותיו .

מכל מקום, אף כאן נחלקו האם קנין פירות כקנין הגוף, או לא.

רבי יוחנן,

ש

אמר "מביא וקורא", קסבר, קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש

ש

אמר "מביא ואינו קורא"

סבר,

קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

וקשה, מדוע מה חידשו לנו במחלוקתם בסוגיין?

ומתרצת הגמרא:

אמר לך רבי יוחנן, אף על גב דבעלמא

גם כן סברתי ש

קנין פירות כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך

לאשמועינן באופן מיוחד, ד

סלקא דעתך אמינא אבא לגבי בריה אחולי אחיל,

[אב הנותן נכסיו לבנו לאחר מותו, מוחל לו להקנות את הגוף לגמרי, אף על פי ששייר לעצמו את אכילת הפירות], וקנין הפירות שיש לו אינו כקנין הגוף, להכי

קא משמע לן

דאף הכא קנין פירות כקנין הגוף דמי.

ו

כן ישנו חידוש מיוחד בדברי ריש לקיש:

רבי שמעון בן לקיש אמר, אף על גב דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך

לאשמועינן באופן מיוחד, ד

סלקא דעתך אמינא, כל לגבי נפשיה אפילו במקום בריה, נפשיה עדיפא ליה,

[כל מקום שמשייר פירות לעצמו, אפילו במקום בנו, כונתו לשיור גמור], ובזה, קנין פירות כקנין הגוף דמי.

קא משמע לן

דאף הכא קנין פירות אינו כקנין הגוף.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש,

הלא שנינו בברייתא: האומר לחבירו

"נכסי לך, ואחריך יירש פלוני

נכסים אלו,

ואחריו יירש פלוני".

מת ראשון, קנה שני, מת שני, קנה שלישי.

אבל, אם

מת שני בחיי ראשון,

כשימות הראשון

יחזרו

ה

נכסים ליורשי ראשון.

כיון שלא זיכה לשלישי אלא מכח השני, וכיון שהשני לא זכה, אף השלישי לא זכה. עד כאן הברייתא.

ואם איתא

כדבריך, שקנין פירות אינו כקנין הגוף, מדוע יחזרו הנכסים ליורשי הראשון? הרי לראשון אין כי אם קנין פירות עד מותו, וכיון שאין אחריו מי שיזכה בגוף או בפירות,

ליורשי נותן מיבעי ליה

[על הנכסים לחזור ליורשי הנותן] ?

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

כבר תרגמה

[פירש ענין זה]

רב הושעיא בבבל

: כשאמר "נכסי לך ו

אחריך

ירש פלוני

" שאני.

כיון שמשמעות הלשון שנותן לו את הגוף והפירות לגמרי, ורק מה שישתייר לאחר מותו יקבל פלוני. ואכן, הראשון יכול למכור גם את הגוף, כמבואר להלן .

ולכן, אם אותו פלוני אינו בחיים ואינו יכול לרשת, יחזרו הנכסים ליורשי הראשון.

וכן רמי

[הקשה]

רבה בר רב הונא קמיה דרב, ואמר

לו רב:

"אחריך" שאני.

כנ"ל.

ומקשה הגמרא לדברי רבי יוחנן:

וה

רי

תניא

בבריתא אחרת, במקרה שאמר "נכסי לך, ואחריך ירש פלוני", ומת השני בחיי הראשון,

יחזרו

הנכסים

ליורשי

ה

נותן,

ולא ליורשי הראשון.

ומוכח, שאף על פי שאפשר לומר "אחריך שאני", מכל מקום יחזרו ליורשי הנותן, כיון שקנין הפירות של הראשון אינו כקנין הגוף, וכל שכן קנין פירות דעלמא אינו כקנין הגוף, ולא כדברי רבי יוחנן ?