בבא בתרא 12a — תלמוד אויף ייִדיש

שנינו בברייתא:

בית

שפתחו פונה לחצר, הרי אף על גב שפתחו

סתום

, בכל זאת

יש לו

לבעל הבית

ארבע אמות

בחצר מול פתח הבית, כדין כל בית שפתחו פונה לחצר. ואין הסתימה מפקיעה את שם הפתח. אבל אם בשעה שסתם את הפתח

פרץ את פצימיו

סילק את המשקוף והמזוזה ומפתן הדלת, באופן זה

אין לו ארבע אמות

בחצר, כי שוב אין נחשב שיש לבית זה פתח לחצר - הרי בברייתא זו מפורש כדברי רבא.

ומוסיפה הברייתא:

בית

שיש בו מת, ופתחו

סתום, אינו מטמא כל סביביו

אלא מטמא רק את העומד כנגד הפתח. אבל אם בשעה שסתם את הפתח

פרץ את פצימיו

סילק את המשקוף והמזוזה ומפתן הדלת, הרי הבית

מטמא כל סביביו

דכיון שסתם את הבית סתימה גמורה, הופך הבית לקבר, וחכמים טימאו ארבע אמות סביבות הקבר, כדי שלא יתקרבו עושי טהרות לקבר, ויאהילו עליו בלא שישימו לב , ויטמאו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

, עיר שיש בה

מבואות

דרכים

המפולשות לעיר אחרת

, ובני אותה עיר עוברים בדרכים אלו לעירם.

ובקשו בני העיר

שהמבואות ברשותם

לסותמן

כדי שלא יוכלו לעבור דרך מבואות אלו לעיר האחרת. הרי,

בני אותה העיר

שהיו רגילים לעבור במבואות לעירם

מעכבין עליהן

מלסותמם.

לא מיבעי

אין צריך לומר ד

כי ליכא דרכא אחרינא

שאם אין דרך אחרת לעבור לעיר

דמעכבי

שיכולים בני העיר השניה לעכבם מלסתום את המבואות.

אלא אפילו כי איכא דרכא אחרינא נמי מעכבי

-

משום דרב יהודה אמר רב, דאמר, מצר

דרך של יחיד

שהחזיקו בו רבים

שרגילים לעבור שם הרבים ברשות בעל המצר , שוב

אסור

לבעל המצר

לקלקלו

. ולכן אסור לבני העיר לסתום את המבואות המובילות לעיר אחרת.

אמר רב ענן אמר שמואל, מבואות

של יחידים

המפולשין

הפתוחים

לרשות הרבים, ובקשו בני

ה

מבואות להעמיד להן דלתות

למבואות ולסוגרם. הרי,

בני רשות הרבים מעכבין עליהן

מלהניח דלתות, שכן בשעה שיש הרבה אנשים ברשות הרבים, דרכם להדחק אל תוך המבואות -

סבור מינה

, כי

הני מילי

אין הדברים אמורים אלא כשרוצים בני המבואות לעשות דלתות

בארבע אמות

הקרובות לרשות הרבים, וטעם הדין שבני רשות הרבים מעכבים אותם, הוא

כדרבי זירא אמר רב נחמן

:

דאמר רבי זירא אמר רב נחמן

: אם נולד ספק טומאה ברשות הרבים, מספק הוא טהור. אך אם נולד הספק ברשות היחיד, מספק טמא. ואמר רבי זירא בשם רב נחמן שאם נמצאה הטומאה ב

ארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים

הרי

כרשות הרבים דמיין

. וסברו דמשום כך יכולים בני רשות הרבים למנוע מבני המבואות להניח דלתות בתוך ארבע אמות הקרובות לרשות הרבים, כי ארבע אמות אלו דינם כרשות הרבים.

אך

ולא היא!

כי מה שאמר רבי זירא בשם רב נחמן שארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים הרי הם כרשות הרבים, אין זה אלא

התם לענין טומאה

-

אבל הכא

לגבי דלתות המבואות, אין יכולים בני המבואות לעשות דלתות, אף מעבר לארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים, משום

זימנין דדחקי

שלפעמים דוחקים

בני רשות הרבים, ועיילי טובא

ונכנסים לתוך המבואות, אף מעבר לארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים:

שנינו במשנה:

ולא

יכול השותף לכוף את שותפו לחלוק עמו

את השדה, עד שיהא בה

אלא אם כן לאחר החלוקה ישאר

תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה

, ורבי יהודה חולק וסובר דדי שישאר ביד כל אחד מהם לאחר החלוקה תשעת חצאי קבין:

וקאמרינן:

ולא פליגי

לא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בעיקר הדין, אלא

מר כי אתריה ומר כי אתריה

במקומו של תנא קמא לא היו רגילים לזרוע אלא בשדה שיש בה תשעה קבין, ולכן אמר שאם לא ישאר לאחר החלוקה ביד כל אחד מהם תשעה קבין, אזי אין האחד יכול לכוף את שותפו לחלוק את השדה. ואילו במקומו של רבי יהודה היו רגילים לזרוע אף בשדה שיש בה תשעה חצאי קבין.

בבבל מאי?

מהו השיעור בבבל [שלא היו הקרקעות חשובות שם, ולא היתה חשובה שדה שיש בה תשעה קבין ].

אמר רב יוסף

, צריך שישאר ביד כל אחד מהם קרקע בשיעור ד

בי רדו יומא

שזמן חרישתה הוא יום שלם.

ומתמה:

מאי בי רדו יומא?

איך נמדד שיעור זה -

השדה נחרשת פעמיים בשנה, פעם אחת חורשים אותה לאחר הקצירה, וחרישה זו קרויה 'חרישת ניר'. ופעם שניה בשעת הזריעה. בשעת הניר החרישה קשה, ומתמשכת על פני זמן רב. ואילו בשעת הזריעה החרישה קלה, שהרי כבר נחרשה השדה בשעת הניר, וחרישה זו אינה מתמשכת זמן רב.

ותמהינן לפי מה נמדד שיעור חרישת יום,

אי

הכונה ל

יומא זרעא

לשיעור חרישת יום בשעת הזריעה, הלא בשעת הניר תמשך החרישה בשדה זו יותר מיום אחד, שכן בשעת הניר החרישה קשה יותר, ואם בשעת הזריעה נמשכת החרישה יום שלם הרי בשעת הניר נמשכת החרישה יותר. ומאידך אף שחרישת הניר תמשך יותר מיום אחד, אבל

תרי יומא כרבא לא הוי

לא תמשך החרישה שני ימים שלמים, ואם כן לא ימצא שוורים שיחרשו את שדהו כי אין משכירים שוורים לפחות מיום שלם.

ו

אי

השיעור נמדד לפי

יומא כרבא

יום חרישת ניר, הלא

יומא דזרעא לא הוי

בשעת הזרע תמשך החרישה פחות מיום אחד, כי אז החרישה קלה יותר, ושוב לא ימצא הלה שוורים שיחרשו את שדהו פחות מיום שלם.

ומשנינן:

אי בעית אימא

יש לומר, ששיעור יום חרישה נמדד לפי

יומא דכרבא

יום חרישת הניר, ומה שהקשית אם כן כשיחרוש בשעת הזריעה לא תמשך החרישה יום שלם, ולא ימצא הלה שוורים לחרוש את שדהו, תשובתך היא, שמדובר במקום

דכריב ותני

שבשעת הזריעה חורשים פעמיים, פעם אחת קודם הזריעה ופעם אחת לאחר הזריעה, ושתי החרישות מתמשכות על פני יום שלם -

ואי בעית אימא

אפשר לומר, ששיעור

יומא

דחרישה, נמדד לפי

דזרעא

יום חרישה בשעת הזריעה. ומה שהקשית אם כן בשעת הניר תמשך החרישה יותר מיום אחד, וביום השני לא ימצא שוורים לחרוש את שדהו, תשובתך היא, שמדובר

בהדורי

בקרקע קשה שיש בה מורדות ומעלות, וזמן חרישת הניר הוא שתי ימים שלמים .

דוולא

השותפים שהיה להם שדה שמשקים אותה מבור מים, ורצה אחד מהשותפים לחלוק את השדה,

אמר רב נחמן

אין חולקים את השדה, אלא אם כן לאחר החלוקה ישאר ביד אחד חלק ד

בי דאלו יומא

שצריך פועל להשקותו במשך יום שלם, כי אם ישאר ביד כל אחד מהם חלק קטן שאין צריך להשקותו במשך יום שלם, נמצא שמפסידים כי לא ימצאו אדם שישכיר עצמו לחצי יום להשקות את השדה .

פרדסא

אם היו שותפים בכרם,

אמר אבוה דשמואל

אין חולקים את הכרם אלא אם כן לאחר החלוקה ישאר ביד כל אחד מהם חלק

בת שלשת קבין

.

תניא נמי הכי: האומר לחבירו מנת

חלק

בכרם אני מוכר לך, סומכוס אומר לא יפחות מ

חלק של

שלשה קבין

הרי, שאין נחשב 'כרם', אלא חלק שיש בו שלשת קבין -

אמר רבי יוסי, אין אלו אלא דברי נביאות

בלא טעם .

כרם הנמצאת

בבבל

שאין השדות חשובות שם ,

מאי?

מהו השיעור שצריך להשאר ביד כל אחד מהם כדי שיוכל האחד לכפות את שותפו לחלוק בכרם -

אמר רבא בר קסנא

, אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק בכרם, אלא אם כן ישאר לאחר החלוקה לכל אחד מהם

תלת אציאתה

שלש שורות

בניתריסרגופני

בכל שורה יש שנים עשר גפנים. ושיעור זה הוא

כי היכי דרפיק גברא ביומא

מה שאדם עודר ביום.

כיון שאמר רבי יוסי 'אין אלו אלא דברי נביאות' וקרא לדברי חכמים 'נביאות', מביאה הגמרא את המימרא הבאה:

אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים

.

ומתמה:

מדברי רבי אבדימי משמע כי מתחילה לא היו החכמים נביאים, ורק לאחר שניטלה הנבואה מן הנביאים ניתנה לחכמים, וזהו דבר תימה ד

אטו חכם לאו נביא הוא?

ומשני:

הכי קאמר

, מתחילה היתה הנבואה נחלת החכמים והנביאים, ומשחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים, אך

אף על פי שניטלה מן הנביאים

שאינם חכמים ,

מן החכמים לא ניטלה!

אמר אמימר, וחכם עדיף מנביא

שנאמר 'ונביא לבב חכמה'

, ופירוש פסוק זה, כי לנביא יש לב חכם ,

מי נתלה במי?

הוי אומר קטן נתלה בגדול!

ומכאן שהחכם עדיף מנביא.

אמר אביי, תדע

שלא ניטלה נבואה מהחכמים ,

ד

הרי

אמר גברא רבה מילתא

שהרי חכם אומר הלכה מדעתו,

ומתאמרא

משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה

ואותה הלכה נאמרת בשם חכם אחר , הרי שהחכם שאמר את ההלכה בלא שידע שכבר נאמרה הלכה זו על ידי חכם אחר, הוא כנביא.

אמר רבא, ומאי קושיא

הלא אין מכך ראיה שלא ניטלה הנביאות מהחכמים,

ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו

יתכן ששני החכמים שאמרו את אותה ההלכה הם בני אותו מזל, ומשום כך כיוונו אחד לדברי השני.