בבא בתרא 118a — תלמוד אויף ייִדיש

אלא למאן דאמר "לבאי הארץ

נחלקה הארץ

", מאי "לרב תרבו נחלתו",

הלא אין לפרש, למי שהוא רב עכשיו תרבו נחלתו, ולמי שמועט עכשיו תמעיטו נחלתו, דסברא היא, ולא צריכא קרא?

ק שיא.

ו

עוד

אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר "ליוצאי מצרים", היינו דקא צווחן

בנות צלפחד

, "למה יגרע שם אבינו בתוך משפחתו", כלומר, מחלקו שזכה בארץ ישראל, "כי אין לו בן", שאם היה לו בן, היה יורש את חלקו.

אלא למאן דאמר "לבאי הארץ

נחלקה הארץ

", אמאי צווחן? הא ליתיה

[צלפחד איננו מבאי הארץ]

דלשקול

חלק בארץ?

ו

אפילו אם היה לו בן לא היה נוטל כלום בשביל אביו, ואף בשביל עצמו לא היה נוטל אילו היה פחות מבן עשרים בכניסתו לארץ?

אלא

צריך לומר, דמאן דאמר "

ל

באי הארץ נחלקה הארץ", סבר גם את דין

"חזרה",

כלומר, שמחזירים להוריהם כל מה שנטלו, וחוזרים ויורשים כמשפט. [כדברי רבי שמעון בן אלעזר דלעיל].

ו

אם כן, אף לצלפחד היה חלק בארץ, אם בני בניו של חפר היו נכנסים לארץ, ונוטלים חלק, ומחזירים אותו אל חפר זקינם, וחוזרים בני חפר ויורשים ממנו, וחולקים ביניהם בשוה. ונמצא צלפחד אף הוא נוטל חלק בארץ.

ולכן בנותיו, תבעו אף הן

ליטול בנכסי חפר

אבי אביהן, כדין בת הבן שיורשת עם האחים.

עוד מקשינן:

בשלמא למאן דאמר "ליוצאי מצרים", היינו דקא צווחן בני יוסף.

כדלהלן:

דכתיב

(יהושע יז, יד, טו),

"וידברו בני יוסף

את יהושע לאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה':

ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים: ".

ולמאן דאמר "ליוצאי מצרים", אתי שפיר, שמא בזמן יציאת מצרים היו מועטים, ונתרבו בכניסתם לארץ, ונמצאת נחלתם מועטת לפי מספר נפשותיהם.

אלא למאן דאמר "לבאי הארץ" מאי קא צווחי?

הלא

כולהו שקול

חלק בארץ בזמן כניסתם ?

ומתרצת הגמרא:

משום טפלים דהוו נפישי להו.

כלומר, היו ביניהם יתומים רבים שלא היו בני עשרים בכניסתם לארץ, ולא היה להם אב שנכנס לארץ ונטל חלק. ולא שום מוריש שיצא ממצרים שיטלו ממנו על ידי חזרה .

אמר אביי: שמע מינה, לא הוה חד דלא שקיל.

[לא נמצא בכל ישראל אפילו יתום אחד שלא נטל חלק בארץ],

דאי סלקא דעתך הוה חד דלא שקיל, איבעי ליה למצווח

כבנות צלפחד ובני יוסף.

וכי תימא,

אכן היו יתומים שלא נטלו חלק בארץ, וצוחו על כך, אך לא נכתבה צווחתם בתורה, כיון

ד

רק מי ש

צווח ואהני

[הועילה לו צוחתו]

כתביה קרא,

אך מי

דצווח ולא אהני, לא כתביה קרא.

הא בני יוסף דצווחי ולא אהני,

[ומה שאמר להם יהושע "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם: ", אין הכונה שנתן להם מנחלת שבט אחר, שהרי אין לו רשות לגזול מנחלת שבט אחר כלום, אלא איצטריך לדרשא, כדלקמן].

ו

בכל זאת

כתבינהו קרא!

ומוכח, שמלבד בני יוסף, לא נמצא אף יתום שלא נטל חלק בארץ, אם על ידי עצמו, או על ידי אחד מאבותיו שהוריש לו חלק על ידי חזרה, כדלעיל.

ודחינן: לעולם יש לומר כדאמרינן לעיל, דמאן דצוח ולא אהני לא כתביה קרא.

ומה שהקשנו מבני יוסף שכתבם הכתוב, אף על פי שלא הועילה להם צווחתם,

יש לומר, ד

התם עצה טובה קא משמע לן, דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא.

[צריך אדם להזהר מעין הרע]

והיינו דקאמר להו יהושע. דכתיב, "ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היע רה",

אמר להו,

להוסיף לכם נחלה איני יכול, ברם, עיצה טובה יש לי אליכם, אם עם רב אתם

לכו והחבאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין רע.