בבא בתרא 111a — תלמוד אויף ייִדיש

"וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל",

ונאמר "מטות" לשון רבים.

היאך בת יורשת שני מטות?

אלא, זו שאביה משבט אחד, ואמה משבט אחר, ומתו, וירשתן.

ומבואר, שהבת יורשת את אימה?.

ואין לי אלא בת, בן מנין

שיורש את אימו, אולי רצתה התורה שהבן ירש את האב והבת את האם ?

אמרת קל וחומר, ומה בת שהורע כחה

בנכסי האב,

ואינה יורשת במקום שיש בן,

יפה כחה בנכסי האם, בן שיפה כחו בנכסי האב, אינו דין שיפה כחו בנכסי האם?!

ו

אם תאמר, מנלן שהבן קודם לבת?

יש ללמוד דבר זה

ממקום שבאת.

[ממקום שהתחלת ללמוד את דין הבן. דהיינו מנכסי האב].

מה להלן

[בנכסי האב]

בן קודם לבת, אף כאן בן קודם לבת.

אך

רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר ברבי יוסי אמרו, משום רבי זכריה בן הקצב: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם.

ויורשים בשוה .

מבארת הגמרא:

מאי טעמא

[מדוע לא דרשו שהבן קודם לבת, כתנא קמא]?

משום שסברו,

דיו לבא מן הדין,

[ירושת הבן הנלמדת בקל וחומר מירושת הבת]

להיות כנדון

[כירושת הבת]. ולכן אין הבן קודם לבת, אלא יורשים בשוה.

ומקשה הגמרא: וכי

תנא קמא לא דריש "דיו",

ומדוע בן עדיף מבת

?!

והא

דין

"דיו

לבא מן הדין להיות כנדון" מ

דאורייתא הוא!

דתניא

בסיפרי בברייתא המבארת כיצד דורשים על ידי יג' מידות

, מדין קל וחומר כיצד

[כיצד דורשים על ידי "קל וחומר"]?

נאמר בתורה (במדבר יב יד) בפרשת צרעת מרים:

"ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים,

תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף

",

וזהו דין קל וחומר, ומה אם אביה ירק בפניה תיסגר שבעת ימים, קל וחומר אם השכינה ירקה בפניה, עליה להסגר שבעה ימים.

ולכאורה היה לנו לומר,

קל וחומר לשכינה ארבעה עשר

יום ?

אלא,

מכאן למדנו,

דיו ל

דבר ה

בא מן הדין, להיות כנדון.

עד כאן הברייתא.

ואם כן קשה לדעת תנא קמא, מדוע לא חש לדין "דיו לבא מן הדין להיות כנדון"?

ומתרצת הגמרא:

בעלמא דריש "דיו", ושאני הכא דאמר קרא "ממטות",

לשון רבים.

מקיש מטה האם למטה האב. מה מטה האב, בן קודם לבת. אף מטה האם בן קודם לבת

. רב ניתאי סבר למעבד עובדא [חשב לפסוק]

כרבי זכריה בן הקצב,

ולחלק את נכסי האם בשוה בין הבן לבת.

אמר ליה שמואל, כמאן כזכריה?! אפס זכריה!

כלומר, בטלו דבריו. ואין הלכה כמותו.

רבי טבלא עבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב.

אמר ליה רב נחמן: מאי האי

[מה ראית לפסוק כמותו]?

אמר לו

רבי טבלא: משום

דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, הלכה כרבי זכריה בן הקצב.

אמר ליה

רב נחמן:

זיל אהדר בך! ואי לא, מפיקנא לך רב חיננא בר שלמיא מאוניך!

[חזור בך, ואם לא, אוציא ממך את הממון שלקחת מכחו של רב חיננא, על כרחך, ותהא בנידוי. ].

רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב.

אמר ליה רב נחמן, מאי האי?

אמר ליה

רב הונא בר חייא: משום

דאמר רב הונא אמר רב, הלכה כרבי זכריה בן הקצב.

אמר ליה

רב נחמן:

אשלח ליה

שאתה אומר בשמו דברים אלו, ואדע אם אמת הדבר .

איכסיף.

רב הונא בר חייא התבייש. שחשש שמא חזר בו רב הונא מדבריו. או שלא שמע ממנו כראוי .

אמר ליה

רב נחמן: למזלי רב הונא חי, ואפשר לברר אצלו את האמת, דאילו

השתא כי נח נפשיה דרב הונא איתריסת לקבלי

[אילו רב הונא לא היה בחיים, היית מקנטר בדבריו נגדי, ולא היית חוזר בך מדבריך].

ואיהו

[רב נחמן],

כמאן סברה?

כי הא דרב ושמואל, דאמרי תרוייהו: אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב.

לפנינו מובא מקרה נוסף העוסק בדין ירושת נכסי האם:

מיסתמיך ואזיל רבי ינאי אכתפא דרב שמלאי שמעיה. ואתי רבי יהודה נשיאה לאפייהו.

[רבי ינאי, עיור היה מחמת זקנותו, ומעשה, והלך ברחוב כשהוא נשען על כתפי שמשו, רב שימלאי, ובא רבי יהודה הנשיא לפניהם].

אמר לו

רב שמלאי לרבי ינאי,

בר אינש דאתא לקיבלנא, הוא יאי, וגולתיה

יאי.

[האדם הבא לקראתנו, אדם חשוב הוא, ובגדיו נאים].

כי מטא לגביה, גששה.

[כשהגיע רבי יהודה הנשיא לפניהם, מישש רבי ינאי את בגדיו].

אמר ליה

רבי ינאי לשמשו,

דין שיעוריה כשק.

[בגד זה שיעורו לענין טומאה כבגד העשוי משַׂק ], כלומר, בגד גרוע הוא.

בעא מיניה

[שאל רבי יהודה את רבי ינאי],

מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם?

אמר ליה

רבי ינאי

, דכתיב "מטות", מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת.

אמר לו

רבי יהודה

, אי

הכי, עלינו להקיש בין נחלת האב לנחלת האם לגמרי, ולומר,

מה מטה האב בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם בכור

מן האם

נוטל פי שנים?