עבודה זרה 9b — תלמוד אויף ייִדיש

הפסוק [במדבר לה]:

"ארבעים ושמונה עיר".

ואי טעי ספרא,

סופר גיטין ושטרות הטועה, ואינו יודע מנין השנה שעומד בה,

נישייליה לתנא כמה קתני

ישאל את התנא איזה שנה היא לפי חשבונו לשנות החורבן,

וניבצר מינייהו

ויפחית מן החשבון

ארבעים

ושמונה, ומשכח ליה לחומריה

.

וסימניך,

כדי שלא יפחית התנא ושלא יוסיף הסופר, סימן זה יהיה בידך,

ספרא בצירא

הסופר מצמצם

תנא תוספאה

התנא מוסיף, כמבואר.

החשבון הבא הוא למי שיודע באיזה שנה הוא עומד אחרי חורבן הבית, אלא שרוצה לחשב מתי תהיה שנת השמיטה. שהרי קיימא לן ששביעית נוהגת בזמן הזה, אם מדאורייתא ואם מדרבנן.

חורבן בית המקדש השני היה במוצאי שנת השמיטה, דהיינו בשנה הראשונה למנין שבע שנות שמיטה. והשנה לפני החורבן, היתה שנת שמיטה.

ה"תנא" המונה לפי חורבן הבית - אינו מונה את שנת החורבן כשנה הראשונה למנין שנות החורבן, כי ברוב הזמן של שנה זו היה הבית בנוי, אלא מתחיל את מניינו מהשנה שלאחריה [הבית נחרב בשנת 3828 לבריאת העולם, ומנין התנא לחורבן הבית מתחיל משנת 3829 לבריאת העולם].

ונחלקו חכמים עם רבי יהודה במנין שנות שמיטה.

חכמים סוברים, שאחרי ארבעים ותשע שנים שבהן יש שבע שמיטות, באה שנת החמישים והיא שנת היובל, ובשנה הבאה מתחילים למנות שנה הראשונה לשמיטה הבאה.

אבל רבי יהודה סובר ששנת החמישים "עולה לכאן ולכאן", דהיינו, ששנת היובל היא השנה הראשונה למנין שמיטה הבאה.

ועתה, כשה"תנא" יודע את מספר השנים אחר חורבן הבית, יכול לחשב מתי תחול שנת השמיטה.

לדוגמא, אם עומד עתה בשנת שלוש מאות ועשרים אחרי חורבן הבית, מוסיף שנת אחת, את שנת החורבן, על חשבונו [וכמבואר, שהשנה ההיא היתה תחילת מנין חדש לשנות השמיטה], ויש בידו שלוש מאות ועשרים ואחת שנה.

בכל מאה שנה יש לדעת רבי יהודה 14 שמיטות, [14 כפול 7 = 98], ונשארות שנתיים עודפות.

ובשלוש מאות שנה, יש שש שנים עודפות.

הוסף את שש השנים הללו לעשרים ואחת, הרי עשרים ושבע -

חלק עשרים ושבע לשבע, ותקבל שלש ושארית שש.

אם כן יודע, כי שש שנים לפני שנה זו שעומד בה היתה שנת השמיטה, וכן יהיה בעוד שנה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי מאן,

מי שיודע מנין שנותיו לפי מנין שנות החורבן, אך

דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד,

באיזה שנה משנות השמיטה הוא עומד

,

יחשב כך:

ניטפי חד שתא,

יוסיף על חשבונו שנה אחת, והיא שנת החורבן, שאינה בחשבון שנותיו. והיא, שנת החורבן, שהיתה שנה ראשונה לחשבון שמיטה הבאה.

ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי.

כלומר, בכל מאה שנים יש שני יובלות, וארבע עשרה שמיטות,

ונשקל ממאה תרי

, ומכל מאה שנים יוציא שתי שנים, כמבואר,

ונשדי

את כל השנים העודפות האלו [שתים למאה] יצרפם לחשבונו. דהיינו למנין שיש לו עודפות על ה"מאיות",

ונחשובינהו לפרטי,

ויחשיב השנים שיש לו העודפות, עם ה"שאריות" של ה"מאיות" -

וידע

אז ידע

כמה שני בשבועי,

באיזה שנה של שבע שנות השמיטה הוא עומד.

וסימניך

, סימן זה יהיה בידו, לשון הפסוק (בראשית מה):

"כי זה שנתים הרעב".

היינו, מכל מאה, יוציא עודף שנתיים.

אמר רבי חנינא: אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם: קח

קנה

שדה

שהיא

שוה אלף דינרים בדינר אחד!

-

לא תקח!

לפי ששנה זו היא קץ הגאולה, ותקבץ להר הקודש נחלת אבותיך ולמה תפסיד הדינר!

במתניתא

בברייתא

תנא

בנוסח אחר קצת:

אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלושים ואחת שנה לבריאת העולם

5 , אם יאמר לך אדם: "קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד"

\-

אל תיקח!

מאי בינייהו?

מה בין הברייתא למאמר של רבי חנינא?

איכא בינייהו תלת שנין

, שלש שנים יש ביניהם,

דמתניתא טפיא

הברייתא מוסיפה

תלת שני

שלש שנים.

אחרי שלמדנו שסופרי השטרות כותבין מניינם לחשבון מלכות יון, מספרת הגמרא עובדה, שממנה למדים, שאת הזמן בשטרות כותבים לפי שנת המלכות הכללית של מלכות יון, שהיתה מאוחרת בשש שנים אחרי תחילת מלכות יון וכיבושה את עילם של פרס.

ההוא שטרא, דהוה כתיב ביה

שהזמן [ה"תאריך"] שהיה כתוב בו,