עבודה זרה 8a — תלמוד אויף ייִדיש

רבי יהושע סבר: ילפינן,

למדים מדרכיו של

משה

להסדיר תחלה שבחו של מקום, לכן סובר ששואל אדם צרכיו רק אחרי שהתפלל תפלת שמונה עשרה -

ואילו

רבי אליעזר סבר: לא ילפינן ממשה, כי שאני

שונה

משה, דרב גובריה,

גדולת מעשיו וחכמתו רבה, ולו נאה לשבח מקודם ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים, אבל איש אחר העושה כן, נראה כמתגאה ["מיחזי כיוהרא"].

לכן סובר רבי אליעזר, שקודם ישאל אדם צרכיו, ואחר כך יתפלל.

אלו הם דברי רבי אליעזר ורבי יהושע.

ואילו

חכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה,

לא לפני התפלה ולא לאחר התפלה.

אלא, שואל אדם צרכיו

בתוך התפלה, בברכת

שומע תפלה.

והם ה"אשלי רברבי", שאנו נוהגים כמותם.

[

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה

נפסקה:

שואל אדם צרכיו בשומע תפלה,

כדעת חכמים].

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה,

היינו דוקא בשאר צרכיו.

אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין

בקשה הדומה

לכל ברכה וברכה, אומר.

כגון, אם היה שוכח לימודו, מותר לו לבקש שיזכור [בנוסח שרוצה] בברכת "אתה חונן", ואם בעל תשובה הוא, מאריך ב"השיבנו", וכן בכל ברכה וברכה.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו, אומר

תחינתו

בברכת

"רפאנו", שהיא ברכת

חולים.

ואם צריך לפרנסה, אומר בברכת

"מברך

השנים".

וכן בכל ברכה וברכה .

אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו שואל אדם

שאר

צרכיו בשומע תפלה

, ולא בתוך התפלה, היינו דוקא בתוך התפלה.

אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו

תפלה ארוכה

כסדר יום הכפורים, אומר.

מתניתין:

לאחר ששנינו האיסור לשאת ולתת לפני אידיהן, באה המשנה ללמדנו אלו הם ימי אידיהן של הגוים, שנהגו בהם הגוים בימי חכמי המשנה.

וכן מבארת המשנה, איזה מהם אסורים שלשה ימים לפניהם, ואיזה מהן אסורים רק באותו היום.

ואלו

הן

אידיהן של עובדי כוכבים

האסורים שלשה ימים לפניהם:

קלנדא וסטרנורא וקרטיסים

[מפורשים בגמרא ],

ויום גנוסיא של מלכים,

יום הכתרת המלך נוהגים בו הגויים חג בכל שנה,

ויום הלידה

של המלך, מידי שנה בשנה,

ויום המיתה

של המלך הקודם, נוהגים בו הגוים יום איד לעבודת אלילים כל שנה בימי בנו [גירסת הב"ח ברש"י: כל ימי בכייתו],

דברי רבי מאיר

.

אך חכמים חולקים על רבי מאיר שאמר סתם "יום המיתה", בלי חילוק:

וחכמים אומרים: כל מיתה

של המלך

שיש בה שריפה

, ששרפו עליו כלי תשמישי המלך, כדרך המלכים -

יש בה עבודת כוכבים,

והם אסורים.

ו

מיתה

שאין בה שריפה

-

אין בה עבודת כוכבים.

עד כאן מדובר בחגים כללים לכל בני המדינה.

ועתה מבארת המשנה חגים פרטיים של כל איש ואיש, האסורים לשאת ולתת עם אותו האיש באותו היום .

אבל

יום איד פרטי שהוא

יום תגלחת זקנו,

כל גוי ביומו, וכן יום תגלחת

בלוריתו,

כי כשמסתפר הגוי, פעמים הרבה מניח בלורית מאחוריו, ומגלחה משנה לשנה, וביום זה עושה בו יום איד,

ו

כן

יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורין,

שבימים אלו מקריב זבחים על הצלתו,

ועובד כוכבים שעשה משתה

נשואין

לבנו

.

בכל אלו ימי האיד הפרטיים הללו,

אינו אסור

לשאת ולתת עמהן,

אלא אותו היום

, ולא שלשה ימים לפניו, כי אינם חגים חשובים כל כך.

ו

כן אינו אסור אלא עם

אותו האיש בלבד.

גמרא:

הגמרא מבארת את שתי החגאות "קלנדא וסטרנורא", באיזה זמן הם. ולאיזה סיבה קבעום הגוים ליום איד.

אמר רב חנן בר רבא: "קלנדא

" הוא

שמונה ימים

רצופין

אחר תקופה

תקופת טבת, ו

"סטרנורא"

הוא

שמונה ימים לפני התקופה.

ו

מקרא הבא

סימנך

הוא, כדי שלא לטעות לומר שקלנדא הוא לפני התקופה, היות והוא כתוב מוקדם במשנה -

נאמר בספר תהלים [קלט] "

אחור וקדם צרתני

", וגם בפסוק זה מוזכר קודם המאוחר.

תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון

מתשרי שנברא בו עד טבת, את ה

יום שמתמעט והולך, אמר "אוי לי! שמא בשביל שסרחתי

, חטאתי בחטא אכילת עץ הדעת -

עולם חשוך בעדי, ו

העולם

חוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים".

לכן

עמד

, גזר על עצמו,

וישב שמונה ימים בתענית

[

ובתפלה

] .

כיון שראה תקופת טבת, וראה

את ה

יום שמאריך והולך, אמר "מנהגו של עולם הוא"! הלך ועשה שמונה ימים טובים.

לשנה האחרת, עשאן לאלו ולאלו,

לימים שלפני התקופה ושלאחר התקופה -

ימים טובים

.

הוא,

אדם הראשון,

קבעם לשם שמים

להודות להקב"ה.

והם,

עובדי האלילים,

קבעום לשם עבודת כוכבים.

ודנה הגמרא:

בשלמא,

דרשה זו מובנת,

ל

דעת

מאן דאמר בתשרי נברא העולם,

לכן בתחילה

יומי זוטי חזא

, ראה את הימים הקצרים, המתקצרים והולכים, אבל

יומי אריכי, אכתי לא חזא,

עדיין לא ראה את הימים הארוכים, המתארכים והולכים.

אלא ל

דעת

מאן דאמר בניסן נברא העולם

, קשה,

הא חזי ליה,

הרי ראה

יומי זוטי,

ימים קצרים בתקופת ניסן,

ויומי אריכי,

ימים ארוכים בתקופת תמוז, והיה לו לדעת שכן הוא מנהגו של עולם, ולמה חשב שהעולם חשך בעדו?

ומתרצינן: אף שראה בתקופת ניסן ימים קצרים, אבל [

דהוי

]

זוטי כולי האי,

כל כך קצרים כמו בתקופת טבת,

לא חזא,

לא ראה. ולכן חשב שעולם חשך בעדו .

הגמרא מביאה ברייתא שגם ביום הראשון לברייתו חשב שהשמש שוקעת בשביל חטאו.

תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון

ששקעה עליו חמה,

בעת שקיעת השמש,

אמר "אוי לי! שבשביל שסרחתי

-

עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים".

לכן

היה יושב

[

בתענית

]

ובוכה כל הלילה, וחוה

אשתו

בוכה כנגדו.

כיון שעלה עמוד השחר, אמר "מנהגו של עולם הוא!",

שהקב"ה גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור -

עמד והקריב שור

שנברא בששת ימי בראשית,

שקרניו קודמין לפרסותיו.

כלומר, כל שור נולד עם פרסותיו, ואחר כך גדלים קרניו. ואילו שור זה נברא בקומתו בצביונו. וכיון שראשו יצא תחלה מן הארץ, נמצא שקרניו נבראו לפני פרסותיו -

שנאמר

[תהלים סט], אמר דוד המלך: "אהללה שם אלהים בשיר, ואגדלנו בתודה.

ותיטב לה', משור פר, מקרין מפריס

". כלומר, תיטב תודתי לה' יותר מהקרבת השור של האדם הראשון, שנברא השור ההוא גמור, כמו פר בן שלש שנים. וכמו שנאמר תחילה "מקרין", ואחר כך "מפריס".

והגמרא דורשת עוד דרשה על הפסוק "ותיטב לה' משור פר, מקרין מפריס".

מה הפירוש "

מקרין

"?

ואמר

[גירסת הב"ח:

אמר

]

רב יהודה אמר

שמואל: שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה

[

לו

]

במצחו. שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס

". ודרשינן, "מקרין" בלשון יחיד, להורות שהיתה לו רק קרן אחת.

ומקשינן, הרי

"מקרין", תרתי משמע,

הוא לשון רבים!?

ומתרצינן:

אמר רב נחמן בר יצחק "מקרן" כתיב

, אף שהקרי הוא עם חיריק רי"ש, מכל מקום הכתיב הוא בלי יו"ד, ואפשר לקרוא אותו "מקרן", בחיריק מ"ם, סגול קוף וסגול רי"ש, ומשמע מקרן אחת.

ועתה הגמרא דנה בעיירות הסמוכות לרומי, המשועבדות לה ומביאין לה מס, אבל אינם עושים את חגאותיהם, אם נאסרו עם בני רומי.

והטעם לאוסרם, אף שאינם עושים את חגאותיהם, הוא מפני החשש, שמא את מה שקונים יביאו לרומי להקריבן בני רומי. והטעם שלא לאוסרם, הוא הואיל והם עצמם אינם מקריבין.

אמר

[גירסא אחרת:

בעי

]

רב מתנה: רומי

שעשתה קלנדא, וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה

-

אותן עיירות, אסורות או מותרות?

רבי יהושע בן לוי אמר: קלנדא

-

אסורה לכל היא

, גם לעיירות הסמוכות.

רבי יוחנן אמר: אין אסורה אלא לעובדיה

, בני רומי

בלבד

.

תניא כוותיה דרבי יוחנן, אף על פי שאמרו: רומי עשתה קלנדא, וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה

-

היא עצמה,

כל עיקר עצמה של איסור,

אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.

וממשיכה הברייתא [ויבואר בהמשך הגמרא]:

סטרנליא

[סטרנורא]

וקרטסים,

ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום שהומלך בו מלך

-

לפניו אסור, אחריו מותר.

ועובד כוכבים שעשה משתה

נישואין

לבנו,

וביום זה עובד את אלילו -

אין אסור אלא אותו היום, ואותו האיש

.

רב אשי מסייע לרבי יוחנן הסובר שעיירות המשועבדות מותרות.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא

, שנינו כרבי יוחנן במשנתנו.

ומוכיח רב אשי:

דקתני

במשנתנו:

יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורים

[גירסת הב"ח:

ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו

] -

אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש.

ומדייק רב אשי:

בשלמא

מה שאמרו

"אותו היום",

הכוונה היא

לאפוקי לפניו ולאחריו,

שאין נוהג בהם איסור.

אלא

, מה שאמרו

אותו האיש,

הרי פשיטא הוא?! וכי למה נאסר אדם אחר שלא גילח ושלא עשה משתה לבנו?! ואם כן,

לאפוקי מאי,

את מי בא "אותו האיש בלבד", למעט?

האם

לאו, לאפוקי משעבדיו,

האנשים המשועבדים לאותו האיש שעושה יום איד על תגלחתו וכדומה. כי היה מקום לומר, שיש לאסור גם את משועבדיו אל אותו איש, מפני החשש שהם יביאו לו, והוא יקריבם לאלילים. לכן באה המשנה לחדש שלא אסרו חכמים את משועבדיו.

שמע מינה

סיוע לדברי רבי יוחנן, שהמשועבדים אינם נאסרים.

תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ

-

עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן.

כלומר, עובדים את העבודה זרה בלא כוונה, ואינם שמים לבם על כך -

כיצד?

-

עובד כוכבים שעשה משתה לבנו, וזימן

את

כל היהודים שבעירו, אף על פי

שאוכלין משלהן ושותין משלהן,

ואינם מתגאלים בגיעולי נכרים ויין נסך,

ושמש שלהן

של היהודים

עומד לפניהם

ומשמשם, בכל זאת

מעלה עליהם

מחשיב אותם

הכתוב כאילו אכלו מ"זבחי מתים",

תקרובת עבודת אלילים.

שנאמר

[שמות לד] "פן תכרות ברית ליושב הארץ, וזנו אחרי אלהיהם, וזבחו לאלהיהם.

וקרא לך, ואכלת מזבחו".

ומקשינן:

ואימא

לא נקרא אוכל "זבחי מתים"

עד דאכיל

ממש מתקרובת עבודה זרה. אך אם אוכל משלו, ממאכלי יהודים, אין התורה קוראתו "ואכלת מזבחו", על אף שאוכל במשתה הגוי?

ומתרצינן:

אמר רבא, אם כן,

כדבריך, שהקפידה התורה רק על אכילת זבחי הגוים,

נימא קרא

, די לנו אם היתה התורה אומרת

"ואכלת מזבחו"

-

מאי

, למה אמרה התורה, "

וקרא לך

"? אלא בא הכתוב ללמדנו, כי

משעת קריאה

מעלה עליו הכתוב כאילו הגוי זובח לעבודת כוכבים, והישראל הנענה לקריאתו ומשתתף עמו במשתה, נחשב כאוכל מזבחיו, אף על פי שהוא אוכל מאכל יהודי.