עבודה זרה 57b — תלמוד אויף ייִדיש

ואמרי לה

, יש מי שסיים:

טהור

.

יינן

, כאשר הם

גדולים

-

עושין יין נסך

, וכאשר הם

קטנים

-

אין עושין יין נסך

.

אלו הן גדולים ואלו הן קטנים?

גדולים

-

שיודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, קטנים

-

שאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה

.

ועתה מקשה רבה:

קתני מיהת

, שנינו בברייתא זו:

מלו ולא טבלו

, ונדייק:

מלו ולא טבלו

-

אין

, אכן, עושה יין נסך, ואילו אם

מלו וטבלו

-

לא

אין עושין יין נסך.

וקשה על דברי שמואל הסובר שעד שנים עשרה חדש - עדיין עושה יין נסך?

ומתרצינן:

תרגמה

, נפרש את הברייתא, שמה שמדוייק ממנה, שבמלו וטבלו דינם כישראלים -

אבני שפחות

, נאמר רק בבני השפחות, הואיל וגדלו בבית ישראל, אין צורך להמתין עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם, כיון שאינם רגילים לנסך -

אבל, עבדים הנקחין מן הגוים, ורגילים בעבודת כוכבים, אין די במה שמלו וטבלו, עד עבור שנים עשרה חדש .

ומקשינן:

והא "וכן" קתני

בברייתא: "וכן בני השפחות", משמע שדין בני השפחות שוה לדין עבדים, ואין לחלק ביניהם? ולדבריך, אין בני השפחות שווים לעבדים?

ומתרצינן: מה שהברייתא משווה אותם -

ארוקן ומדרסן

, השוואה זו נאמרה רק לגבי הדין שרוקן ומדרסן בשוק טמא -

ולגבי דין זה שווים בני השפחות שמלו ולא טבלו לעבדים שמלו ולא טבלו -

אבל, לגבי דין יין נסך - שונים הם, בכך שעבדים צריכים להמתין שנים עשרה חדש, אחרי שמלו וטבלו, ואילו בני השפחות אינם צריכים להמתין.

ומקשינן:

הניחא

, תירוץ זה ניחא,

למאן דאמר: טמא

, ולדבריו, חידשה הברייתא, שאף בני השפחות, למרות שהם קרובים יותר להיות ישראלים, מטמאים כ"זבים", כל זמן שלא טבלו -

אלא למאן דאמר: טהור

: קשה,

מאי איכא למימר

, לאיזה דין השוותה אותם הברייתא? אם באה להשמיענו, שכשם שעבדים אינם מטמאים כ"זבים", ורוקן ומדרסן טהור, כן בני השפחות - קשה, פשיטא! האם עלה על הדעת לומר שבני השפחות חמורים מעבדים?

האם לא באה הברייתא להשוות ביניהם לגבי הדין של יין נסך, ולומר, שדינם שווים, ושכשם שבני השפחות - אינם עושים יין נסך תיכף אחרי שמלו וטבלו, כן עבדים?

ומתרצינן: אכן, הברייתא משווה ביניהם לגבי דין יין נסך -

אבל, ההשוואה היא לדין אחר:

הא קמשמע לן

, דין זה באה להשמיענו:

עבדים דומיא דבני שפחות

.

מה בני שפחות

-

גדולים הוא דעושין יין נסך

, ואילו

קטנים אין עושין יין נסך

, שהרי גדלו בבית ישראל, ואין שם עבודת כוכבים שגורה בפיהם

, אף עבדים נמי

-

גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך

.

ומה באה להשמיענו?

לאפוקי

, להוציא

מ

דברי

רב, דאמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך

-

קמשמע לן

, משמיעה לנו הברייתא, באמרה "וכן",

דלא

, ואין עבדים קטנים עושים יין נסך, כשם שבני השפחות אינם עושים יין נסך בקטנותן.

הגמרא מביאה עובדא, בגוי שנגע ביין, ואף שכשך בו, שלא בכוונת ניסוך.

ההוא עובדא דהוה ב

עיר

מחוזא

, מקומו של רבא.

אתא

, בא

עובד כוכבים, עייל

, נכנס

לחנותא

, לחנות

דישראל. אמר להו

הגוי:

אית לכו חמרא לזבוני

, יש לכם יין למכור?

אמרו ליה

בעלי החנות:

לא

, אין לנו.

הוה יתיב חמרא בדוולא

, היה שם יין בדלי,

שדי ביה ידיה

, הכניס בו הגוי את ידיו

שיכשך ביה

, ביין,

אמר להו

הגוי:

האי לאו חמרא הוא

, האם זה אינו יין?

! שקליה האיך בריתחיה

, לקח הישראל את היין בכעסו על שהגוי נגע בו שלא ברשות,

שדייה לדנא

, ושפכו לחבית.

שאלה זו על היין בא לפני רבא -

שרייה רבא לזבוני לעובדי כוכבים

, התיר רבא למכור את כל החבית שמעורב בה יין שנגע בו הגוי, ולא ציווה לנכות את דמי היין שבדלי. דהיינו: רבא התיר את היין שבדלי בהנאה.

איפליג עליה

, חלקו עליו

רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן.

[חלקו "עליו", שלא בנוכחותו

,

מפני שהם לא היו שם בעיר, ולא נחלקו "עמו"].

ומספרת הגמרא:

נפקי שיפורי

, יצא השמועה

דרבא, ושרו

, והתירו את היין.

ונפקי שיפורי דרב הונא בר חיננא ורב הונא בר רב נחמן, ואסרי.