עבודה זרה 49a — תלמוד אויף ייִדיש

דתניא:

מודה רבי יוסי

שאם נטע והבריך

והרכיב

-

מותר

.

וקשה: הרי מוכח שרבי יוסי סובר "זה וזה גורם - מותר"?

וכי תימא

, שמא תרצה לתרץ, כי

שני ליה לרבי יוסי בין שאר איסורין

כגון ערלה, ששם הוא מתיר,

ל

בין

עבודת כוכבים,

ששם הוא אוסר, הואיל ואיסור הנאה מעבודת כוכבים חמור יותר משאר איסורי תורה, כי על ההנאה מעבודה זרה אמרה התורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם".

אי אפשר לומר כך, כי -

ומי,

וכי

שני ליה?!

והתניא

שנינו בברייתא:

שדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני

[מאכל בהמה] שהקריבו אותם לפני

עבודת כוכבים

או שעבדו להם -

וסיום הברייתא נאמר בשני נוסחאות, שהם שתי ברייתות -

תני חדא

באחת מהם שנינו:

שדה תזרע,

למרות שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים.

פרה תשחט

, למרות שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים.

ותניא אידך,

ובברייתא השניה שנינו:

שדה תבור,

ישאירנה בורה, ולא יזרענה עד שיכלה ממנה כל השבח שהשביחה הזבל.

ופרה תרזה

, הואיל ועבודת כוכבים גרמה להם להשביח.

ולכאורה הברייתות סותרות זו את זו -

מאי לאו

, האם לא נתרץ אותן כך:

הא

, הברייתא המתירה לזרוע את השדה ולשחוט את הבהמה, נשנית כדעת

רבי יוסי

, הסובר לגבי ערלה "זה וזה גורם - מותר", הילכך מותר לזרוע את השדה, ואף שהזבל גורם איסור, מכל מקום אינו הגורם היחיד להצמיח הפירות, כי גם קרקע עולם של היתר גורמת צמיחת הפירות. וכן פיטום הפרה לא נעשה בכרשיני עבודת כוכבים בלבד, שהרי אכלה לפני כן כמה וכמה אכילות של היתר.

ואם נבאר כן, מוכח שלא חילק רבי יוסי בין עבודת כוכבים לשאר איסורים, ובשניהם הוא סובר ש"זה וזה גורם - מותר".

והא

, ברייתא האוסרת לזרוע את השדה ולשחוט את הבהמה, נשנית כדעת

רבנן,

הסוברים לגבי שחיקת עבודת כוכבים שאין לבערם על ידי זרייה לרוח משום שנעשים זבל, מוכח שהם סוברים "זה וזה גורם אסור" [ומה שהתירו במשנתנו לזרוע תחת אשירה בימות הגשמים, כבר תירצנו כי מה שהוא מרויח בנבייה הוא מפסיד בצל], לכן אמרה הברייתא שאסור לזרוע את השדה ולשחוט את הבהמה עד שיכלה השבח.

הרי שרבי יוסי מתיר אף בעבודת כוכבים.

וחוזרת הקושיא, מה הטעם שרבי יוסי במשנתנו אוסר לזרוע תחתיה מפני הנבייה.

ודחינן:

לא!

אין הכרח להעמיד את שתי הברייתות במחלוקת רבי יוסי וחכמים, ולומר שרבי יוסי מתיר זה וזה גורם אפילו בעבודה זרה, אלא לעולם רבי יוסי סובר "זה וזה גורם אסור" בעבודת כוכבים, משום חומרא דעבודת כוכבים [ומה שהתיר לשחוק לרוח, היינו משום דקאזיל לאיבוד, כמו שתירצה הגמרא לעיל]. אך לגבי ערלה הוא סובר ש"זה וזה גורם - מותר".

והברייתא המתירה לזרוע בשדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים ולשחוט את הפרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים אינה כרבי יוסי, שהרי הוא מודה לחכמים בעבודת כוכבים ש"זה וזה גורם אסור", אלא שנחלקו בדבר תנאים אחרים:

הא

, הברייתא הסוברת "זה וזה גורם אסור", נשנתה כדברי

רבי אליעזר. והא

הברייתא הסוברת "מותר" היא כדברי

רבנן

.

ודנה הגמרא:

הי,

היכן מצינו שנחלקו

רבי אליעזר ורבנן

בדין "זה וזה גורם"?

אילימא

אם נאמר

רבי אליעזר ורבנן

ד"שאור"

-

תרומה בטלה באחד ומאה. והיינו סאה תרומה, האסורה לזרים, שנתערבה במאה סאים של חולין, הרי היא בטלה והתערובת מותרת לזרים. אבל אם נתערבה בפחות ממאה, הכל אסור לזרים.

ובדבר ה"מחמץ" - מתפיח את העיסה, אינה בטלה אף במאה ויותר מפני חשיבותו. לפיכך, המחמץ עיסת חולין בשאור של תרומה, אף שיש בעיסת החולין יותר ממאה כנגד שאור התרומה - אסורה כל העיסה לזרים.

דתנן

שנינו משנה בדיני תרומה:

שאור

המחמיץ עיסה -

של חולין ו

שאור

של תרומה שנפלו לתוך העיסה

של חולין,

לא ב

שאור

זה

שיעור

כדי לחמץ

עיסה זו

ולא בזה כדי לחמץ

, והיות

ונצטרפו וחימצו

-

רבי אליעזר אומר: אחר האחרון

אותו שנפל אחרון

אני בא

, אם של חולין נפל אחרון ביטל את הראשון, והעיסה מותרת לזרים, ואם של תרומה נפל אחרון - אסורה לזרים מפני שהאחרון גרם את החימוץ.

וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה

[גירסא אחרת:

בתחילה

]

ובין שנפל איסור לבסוף

-

אינו אסור, עד שיהא בו

באיסור בלבד

כדי לחמץ

.

ואמר אביי: לא שנו

את דברי רבי אליעזר שאחר אחרון אני בא, וכשהאחרון הוא של חולין מותר -

אלא שקדם וסילק את האיסור

קודם נפילתו של ההיתר, וכיון שכאשר נפל ההיתר אינו מצטרף לאיסור להיותם יחד שיעור לאסור, אין באיסור עצמו שיעור לאסור. ואף שכבר נתן האיסור כח חימוץ של איסור בעיסה, ובלעדיו לא היתה נחמצת, מכל מקום, כיון שהוא לבדו אין בו כח להחמיץ - אין לומר "זה וזה גורם", והאחרון ביטל את הראשון,

אבל

אם

לא קדם וסילק את האיסור

, ושניהם עושים את פעולת החימוץ -

אסור

כי "זה וזה גורם, אסור".

וחכמים חולקים וסוברים "זה וזה גורם, מותר".

ושתי הברייתות, הראשונה המתירה נשנתה כדברי חכמים, והשניה כדברי רבי אליעזר.

ומקשה הגמרא:

וממאי

ומנין לך

דטעמא דרבי אליעזר

הוא

כ

מו

ד

ביארו

אביי?

דילמא

הרי יתכן לומר:

טעמא דרבי אליעזר הוא: משום ד

סובר

אחר אחרון אני בא

והוא פועל גמר המעשה,

אי גמיר באיסורא

-

אסורה, ואי גמיר בהיתרא

-

מותרין

, ונלך אחר אחרון

בין סילקיה ובין לא סילקיה?

ואין הכי נמי, אם יפלו שניהם בבת אחת, ואין גורם אחרון, סובר רבי אליעזר שהעיסה מותרת, מפני ש"זה וזה גורם - מותר".

ומתרצת הגמרא:

אלא

מצאנו במקום אחר שרבי אליעזר סובר "זה וזה גורם - אסור".

והוא:

רבי אליעזר ורבנן

שנחלקו עליו במשנה

דעצים

-

דתנן,

שנינו במשנה הבאה:

נטל ממנה

מן האשרה

עצים

העצים

אסורה

[במשנה הגירסא:

אסורין

]

בהנאה

.

הסיק בה

[

בהן

]

את התנור

, אם התנור

חדש

-

יותץ,

מפני שעצי איסורי הנאה עשאוהו וחיזקוהו ונבנה מאיסורי הנאה. ואם התנור

ישן

-

יוצן

ולא יאפה בהיסק זה, ולא יהנה מן עצי אשרה.

אפה בו את הפת

בתנור חדש, ולא נתץ אותו, אלא ציננו והסיק אותו בעצי היתר -

אסורה

הפת

בהנאה

ואף שהתנור אינו הגורם היחיד לאפיית הפת, וישנם גם עצי היתר הגורמים את האפייה -

וכן בתנור ישן ועצי איסור, אף שהעצים אינם הגורם היחיד לאפיית הפת, ותנור של היתר גם גורם לאפייה - אסורה הפת, מפני ש"זה וזה גורם - אסור".

ואם הפת

נתערבה באחרים

[

באחרות

] בפת אחר של היתר -

כולן אסורות בהנאה

. אלו הם דברי חכמים.

רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה

דמי העצים

לים המלח

ויבער את דמיהם שם, ונמצא שלא נהנה מהם, ואזי תותר הפת בהנאה .

אמרו לו

חכמים לרבי אליעזר: לא תועיל הולכת הנאה לים המלח, כי

אין פדיון לעבודת כוכבים

, והפת נשארת באיסורה.

ולפי רבי אליעזר, כל זמן שאינו מוליך הנאה לים המלח - אסורה הפת, מוכח שסובר "זה וזה גורם - אסור".

והברייתא שאמרה: שדה תבור ופרה תרזה נשנתה כדברי רבי אליעזר.

ודנה הגמרא: מעתה,

רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר מאן נינהו

, מי הם החכמים המתירים "זה וזה גורם", והם שנו את הברייתא "שדה תזרע ופרה תשחט"?

אילימא

אם תאמר,

רבנן ד

נחלקו על רבי אליעזר ב

עצים

-

ותמהה הגמרא: אדרבה,

אחמורי מחמרי

הרי הם גם הם אוסרים את הפת כדברי רבי אליעזר, וסוברים "זה וזה גורם - אסור", אלא שמחמירים ואינם מתירים בהולכה לים המלח?!

אלא רבנן דשאור

הסוברים שאפילו אם נפל האיסור בסוף, וכל שכן אם נפלו בבת אחת - מותרת העיסה, מטעם "זה וזה גורם".

ותמהה הגמרא:

אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי

, מתי שמענו אותם מקילים -

בשאור

, כלומר באיסור תרומה ובשאר איסורים -

אבל

בעבודת כוכבים

-

מי מקילי

האם יש לנו ראיה ברורה שהם מקילים. ומנין ההוכחה להעמיד את הברייתא המקילה גם בעבודת כוכבים - לשיטתם?

ומסקינן:

אלא

נתרץ כמו שתירצנו

הא רבי יוסי והא רבנן

ורבי יוסי הוא התנא הסובר "זה וזה גורם - מותר" אף בעבודת כוכבים, ולכן סובר "שוחק וזורה לרוח", וכל שכן בשאר איסורים, ולכן סובר בערלה "אם נטע והבריך והרכיב מותר" והוא התנא של הברייתא שנאמר בה "שדה תזרע ופרה תשחט".

ואילו חכמים חולקים עליו וסוברים "זה וזה גורם - אסור", ולכן סוברים שאסור לזרות לרוח -

ו

מה שקשה לך: אם כן למה אוסר רבי יוסי לזרוע ירקות בימות הגשמים מפני הנבייה?

נתרץ: אכן, רבי יוסי אינו אוסר, אלא -

רבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו

אומר כן [לצורך הוויכוח] לדעת חכמים:

כששמע רבי יוסי שחכמים אוסרים בימות הקיץ מפני הצל, אמר להם:

לדידי

מותר אף בימות הקיץ, ואף שנהנה מן הצל, מכל מקום "

זה וזה גורם

-

מותר

" והיות שגם הקרקע מצמיחה את הירקות - מותר -

אבל - אומר רבי יוסי -

לדידכו

, לדבריכם שאסרתם בימות החמה

דאמריתו

שאתם סוברים "

זה וזה גורם

-

אסור

", מה טעם התרתם בימות הגשמים?

אודי לי מיהת

לסברתי שהנבייה גורמת איסור, ותאסרו

אף ירקות בימות הגשמים!

ורבנן

סוברים: אכן הנבייה גורמת צמיחה, אבל אינה גורמת איסור הנאה,

כ

מו

דאמר רב מרי בריה דרב כהנא

: מה שמשביח בנבייה פוגם בצל.

ומסקינן:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי

הסובר "זה וזה גורם - מותר".

ומספרת הגמרא עובדא:

ההוא גינתא

הגינה ההיא

דאיזדבל

שזיבלו אותה

בזבלא דעבודת כוכבים

הבא מדם פרים ועגלים הנשחטים לעבודת כוכבים, והדם אסור בהנאה מדין תקרובת עבודת כוכבים -

שלח רב עמרם

לברר את דינם של הירקות שצמחו בה האם מותרין -

קמיה

לפני

ד

האמורא

רב יוסף

.

אמר ליה

רב יוסף:

הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי

, והירקות מותרין.