עבודה זרה 35a — תלמוד אויף ייִדיש

מכלל

זה אתה למד, שאין דין הפרש כדין הבהמה,

דאיסורי הנאה

, כגון עולה וכן שור הנסקל שאסורין בהנאה,

שרו פרשייהו.

פרשם מותר!

ב. ואיסור הנאה בפרש של עגל עבודה זרה, נלמד מכך:

ומדקא אמר ליה,

מכך שאמר לו רבי יהושע לרבי ישמעאל שהסיבה לאיסור גבינת הגוים היא

מפני שמעמידין אותה

בקיבת עגלי עבודת כוכבים, וקא מהדר ליה

והשיב לו רבי ישמעאל -

אם כן, למה לא אסרוה בהנאה

אלא רק באכילה?

מכלל

שאלתו של רבי ישמעאל אנו למידים,

דעבודת כוכבים

-

אסור פרשייהו,

פרשם אסור, ואכן יש לאוסרם בהנאה!

ועתה דנה הגמרא במחלוקתם:

ולהדר ליה

, מדוע לא השיב לו רבי יהושע כי הסיבה שלא אסרום בהנאה, היא

משום דליתיה לאיסורא בעיניה

שהאיסור אינו בעין ואינו ניכר?

דהא

שהרי

מורייס, ל

דעת

רבנן, דלא אסרוהו בהנאה

-

מאי טעמא

לא אסרוהו - וכי

לאו, משום דליתיה לאיסורא בעיניה,

האם לא משום שהאיסור [כלומר יין הגוים המעורב בו במורייס], אינו בעינו. וכמו כן נאמר כאן, כיון שהאיסור [הפרש הכנוס בקיבת הנבלה] אינו בעין, אלא נתערב עם הגבינה, משום כך מותר?

אמרי

לתרץ,

הכא

כאן

כיון דאוקמיה קא מוקים

, שהפרש מעמיד ומגבן את הגבינה, הרי רישומו ניכר,

חשיב ליה

נחשב הוא

כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה,

כאילו האיסור קיים בעין. ומשום כך, יש לפרש הזה להיות אסור בהנאה, כדין עבודה זרה.

ומביאה הגמרא ודנה בהמשך משנתנו:

השיאו

רבי יהושע

לדבר אחר,

ושאל אותו, היאך אתה קורא את הפסוק [שיר השירים א ב] "כי טובים דודיך מיין".

ודנה הגמרא:

מאי,

מהו פירוש הפסוק

"כי טובים דודיך מיין"?

ומבארת:

כי אתא

כאשר בא

רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה "רבונו של עולם, עריבים עלי דברי דודיך

[דברי חכמים וסופרים]

יותר מיינה

[עיקרה]

של תורה

[שבכתב] ", זהו פירוש הפסוק.

שואלת הגמרא:

מאי שנא

במה נתייחד

האי קרא

מקרא זה

דשייליה,

שדוקא עליו שאל רבי יהושע?

אמר רבי שמעון בן פזי, ואיתימא

ויש אומרים כי

רבי שמעון בר אמי

אמר דבר זה:

מרישיה דקרא קאמר ליה.

מתחילתו של אותו פסוק, נתכוין רבי יהושע לומר את דברו לרבי ישמעאל. וכך אמר לו:

נאמר [שיר השירים א ב]:

"ישקני מנשיקות פיהו

כי טובים דודיך מיין".

אמר ליה

רבי יהושע:

ישמעאל אחי, חשוק

הדק

שפתותיך זו בזו, ואל תבהל להשיב

, אל תעמוד להקשות!

מאי טעמא,

מדוע אמר לו כך רבי יהושע?

אמר עולא, ואיתימא,

ויש אומרים כי רב שמואל בר אבא אמר דבר זה:

גזרה חדשה היא

לאסור את גבינות הגוים,

ואין מפקפקין בה

.

ומבארת הגמרא:

מאי גזירתא,

מחמת מה היתה הגזירה לאסור את הגבינות של הגויים?

אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי

: טעם הגזירה הוא

משום

חשש

ניקור,

שמא ניקר נחש בגבינה זו.

אך אם כן,

ולימא ליה

, יאמר לו רבי יהושע לרבי ישמעאל, שאיסור הגבינה הוא

משום ניקור?

התשובה: טעמו של רבי יהושע שלא פירש לו את טעם הגזירה, הוא

כדעולא.

דאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא

כאשר גזרו גזירה בארץ ישראל,

לא מגלו טעמא

, לא היו מגלים את טעמה,

עד תריסר ירחי שתא,

עד שיעברו שנים עשר חודשי שנה מעת גזירת הגזירה, כי

דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה,

שמא ישנם אנשים שאינם סוברים ומקבלים את טעם הגזירה,

ואתי

ועשויים

לזלזולי

לזלזל

בה

.

ומשום כך, לא מגלים את טעם הגזירה, וכולם מקבלים אותה ונוהגים בה כי הם סומכים על החכמים שתיקנו אותה לצורך נכון.

מגדף בה

הקשה

רבי ירמיה: אלא מעתה,

שטעם התקנה הוא מחמת חשש ניקור של נחש, גבינת גוים

יבשה, תשתרי

תהא מותרת,

וכן

ישן

גבינה ישנה -

תשתרי

תהא מותרת?

משום

דאמר רבי חנינא

: דבר שהיה מגולה ויש לחשוש שמא אכל הנחש ממנו והטיל בו את ארסו, אם נעשה

יבש, מותר

באכילה. לפי שאם היה בו ארס,

אין

הארס

מניחו ליבש.

וכיון שיבש, מוכח כי מעולם לא היה בו ארס.

וכן יין או שכר

ישן

שהיה מגולין כאשר היו חדשים,

מותר

לשתות מהם. לפי שהארס,

אין מניחו

ליין

לישן

[להתיישן] אלא מקלקלו.

ולפי זה, גבינה שנתייבשה, או ישנה, יש להתירה, שהרי אין לחשוש בה משום ניקור?!

אמר רבי חנינא

לפי שאי אפשר לה

לגבינה

בלא

שיהיה בין גומותיה של הגבינה

צחצוחי חלב,

שאריות מן החלב. ויתכן שבשעת הכנת הגבינה, עירב בה הגוי חלב טמא, שהוא לא נתגבן, והוא הנשאר בה. ולפיכך, גבינת גוים אסורה.

ושמואל אמר

: הטעם שגבינת גוים אסורה, הוא

מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה.

והעור של הקיבה אינו פרש, אלא חלק מגוף הנבלה הוא, והוא מגבן את החלב שנותנים לתוכו, לגבינה.

ומוכיחה מכאן הגמרא, לדעת שמואל:

הא

תוכן ה

קיבה גופא,

היינו החלב הכנוס בתוכה,

שריא

מותר. כיון שלדעת שמואל האופן היחיד לאיסור הוא, העמדת הגבינה בעור הקיבה.

ואם כן, תמהה הגמרא:

ומי

האם

אמר שמואל הכי,

שהחלב הכנוס בקיבה מותר, ואינו אלא כהפרשה בעלמא, ומותר?

והתנן

הרי שנינו במסכת חולין [קטז א]:

קיבת העובד כוכבים, ו

קיבה

של נבילה, הרי זו אסורה.

והוינן בה: אטו,

וכי קיבתו

דעובד כוכבים, לאו נבלה היא?

ואמר

על כך

שמואל,

לא נאמרו כאן שני הלכות, אלא

חדא

הלכה אחת

קתני

נאמרה כאן, והיא:

קיבת

בהמה שנשחטה ב

שחיטת עובד כוכבים

, הרי הקיבה

נבלה,

ו

אסורה.

ואם כן רואים אנו, שלדעת שמואל קיבת נבלה אסורה, ואיך כאן התירה שמואל?

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

: