עבודה זרה 33a — תלמוד אויף ייִדיש

כיון

דאביק בה

, דבק הוא בעבודה זרה,

מהדר הדר אזיל,

הרי הוא ילך ויחזור לשם כדי להודות לה.

ומקשה הגמרא:

והתניא, ישראל ההולך לתרפות, בין בהליכה בין בחזרה

-

אסור.

ואילו כאן אמרנו שבהליכה מותר?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב אשי, כי תניא ההיא,

הברייתא ההיא האוסרת בין בהליכה ובין בחזרה, מדברת

בישראל מומר, דודאי אזיל,

ודאי הולך הוא לעבודה זרה, ומסתמא לא יחזור בו. ואילו הדין שמביא כאן שמואל, מדבר בישראל סתם שאינו מומר.

תנו רבנן: עובד כוכבים ההולך ליריד

[שוק שעושין לכבוד עבודה זרה]

בין

שהגוי נמצא

בהליכה

לשוק זה, ו

בין

שנמצא

בחזרה

משוק זה,

מותר

לשאת ולתת עמו.

אך

ישראל ההולך ליריד

של עבודה זרה,

בהליכה מותר

לשאת ולתת עמו, ו

בחזרה

משם

אסור.

ודנה הגמרא:

מאי שנא ישראל, דבחזרה אסור

לשאת ולתת עמו, ואילו עם גוי מותר? הרי זה משום

דאמרינן, עבודת כוכבים זבין,

צלמים מכר שם בשוק,

וכעת דמי עבודת כוכבים איכא בהדיה,

יש אצלו. ומשום כך אסור לשאת ולתת עמו במסחר כדי שלא להנות ממעות אלו.

אם כן,

עובד כוכבים נמי, נימא

גם בו נאמר אותו דבר,

עבודת כוכבים זבין,

מכר שם, וכעת

דמי עבודת כוכבים איכא בהדיה,

יש אצלו. ונאסור לשאת ולתת אף עמו בחזרתו?

אלא,

שמא תאמר, לגבי

עובד כוכבים אמרינן,

אומרים אנו,

גלימא זבין,

גלימה מכר שם,

חמרא זבין

יין מכר שם, ולא דברי עבודה זרה דוקא. ולכן מעותיו מותרים.

אם כן, לגבי

ישראל נמי נימא, אימור גלימא זבין, חמרא זבין

, ומדוע מעותיו של ישראל החוזר משם אסורים?

ומבארת הגמרא:

אי איתא דהוה ליה,

אילו היה לו לישראל גלימה או יין למכור,

הכא הוה מזבין ליה

היה מוכרם כאן, אצלנו, ולא היה צריך להטריח עצמו עד שוק של עבודת כוכבים. וכיון שבכל אופן הלך לשם, מסתבר שמכר שם דברי עבודה זרה, ולכן מעותיו אסורים.

שנינו במשנתנו:

והבאין

משם -

מותרין

לשאת ולתת עמן.

אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו

דין זה,

אלא שאין

העובדי כוכבים החוזרים משם,

קשורין זה בזה

ובאים בחבורה אחת.

אבל

אם הם

קשורין זה בזה

וחבורה אחת הם,

אסורין

לשאת ולתת עמם. כיון שחבורה אחת הם,

אימא

נאמר כי

דעתו לחזור

עמם שוב לבית העבודה זרה.

שנינו במשנתנו:

נודות

כלי עור של

העובדי כוכבים וקנקניהם,

ויין של ישראל כנוס בהם אסורים. ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים - אין איסורן איסור הנאה.

תנו רבנן: נודות

של

העובדי כוכבים,

אם היו

גרודים,

מגורדים ובלי זפת, ו

חדשים

הרי הם

מותרין.

כיון שאף אם היה בהם יין זמן מועט, לא בלע ממנו העור.

ודין זה הוא דוקא בנאדות של עור. אבל כלים של חרס, בולעים מיד ואסורים. ואם היו הכלים

ישנים ו

[או]

מזופפין

מצופים זפת מבפנים -

אסורין.

כי כלי ישן שהיה יין נסך בתוכו זמן רב, ודאי בלע ממנו הכלי.

וכן אם היה מצופה בזפת, בלעה הזפת מיד מן היין. ולפיכך כלים אלו - אסורים.

ואם

עובד כוכבים ריבבן,

התיך הזפת לתוכם,

ועיבדן, ונתן לתוכן יין,

בעוד שהזפת חם, שכך היו עושין כדי להפיג את טעם הזפת המר,

ו

היה

ישראל עומד על גביו

-

אינו חושש

שמא ניסך הגוי את היין.

שואלת הגמרא:

וכי מאחר דעובד כוכבים נותן לתוכן יין, כי ישראל עומד על גביו

-

מאי הוי,

מה הועיל ישראל בעמידה זו, והרי סוף סוף הוא יין של גוים, שהרי הגוי הטילו?

אמר רב פפא: הכי קאמר,

כך נאמרה הלכה זו -

עובד כוכבים ריבבן,

התיך את הזפת לציפוי הנוד,

ו

כן הגוי

עיבדן, ו

אולם

ישראל

הוא ש

נותן לתוכן יין, וישראל אחר עומד

על גביו. ואינו חושש

שמא יין נסך הוא.

ותמהה הגמרא:

ו

כי

מאחר דישראל נותן לתוכן יין, ישראל

אחר

עומד על גביו, למה לי?

והרי אין זה יין גוים כלל!

ומתרצת הגמרא:

דלמא

אולי

אגב טירדיה

[טרדתו] של הישראל העסוק במזיגת היין לתוך הנאד,

מנסך

הגוי את היין,

ולאו אדעתיה.

שמא הישראל הנותן את היין לזפת שבנאד, לא יהיה נותן דעתו להבחין במעשה הגוי, והוא ינסכנו. משום כך צריך שיהיה ישראל אחר עומד על גביו לשומרו לגוי.

רב זביד אמר

: אין צורך לשנות ממה שהובא בתחלה. ו

לעולם כדקאמרת מעיקרא,

כמו שאמרנו בתחלה, שאכן הגוי הוא זה שמטיל את היין לתוך הנאד.

והכא

, באופן זה אין לחשוש ליין נסך, משום ש

בעידנא דקא שדי ליה,

בזמן שהגוי מטיל את היין לתוך הנאד המחופה בזפת,

נעשה כ

אילו

זורק מים לטיט,

ומאבדו, וכלה היין מאליו. לפי שהיין הניתן לתוך הזפת, הולך לאיבוד ובטל טעמו. ומתערב ונאבד בתוך הזפת. וכאשר הזפת מתייבשת, כלה היין ושוב אינו נפלט. ומשום כך אין לחשוש שמא יתערב יין נסך ביין שנותנים אחר כך בתוך הנאד.

אמר רב פפי: שמע מינה

למידים אנו

מ

מימרא זו

דרב זביד,

כי

האי עובד כוכבים, דשדא חמרא לבי מילחי דישראל,

שהכניס יין לתוך כלי מלא מלח של ישראל,

שרי,

המלח מותר. לפי שהיין נבלע ומתכלה בתוך המלח.

מתקיף לה רב אשי: מי דמי

, האם דומה הנותן יין לתוך הזפת לנותן יין לתוך המלח?

והרי

התם

, שם בזפת,

קאזיל

הולך היין

לאיבוד

בתוך הזפת, ושוב אינו קיים כלל.

אולם

הכא

, כאן בנותן יין לתוך המלח,

לא קאזיל,

אין היין הולך

לאיבוד,

אלא נותן טעם במלח לעולם, ואינו מתייבש ונעלם.

מעשה היה ב

בר עדי טייעא,

ערבי, ש

אנס

חטף

הנהו זיקי

כמה נודות

מרב יצחק בר יוסף.

רמא בהו חמרא

הכניס לתוכן יין,

ואהדרינהו ניהליה

החזירם לו.

אתא שאיל בי מדרשא

, בא ושאל בבית המדרש, מה דינם של נאדות אלו.

אמר ליה רבי ירמיה, כך הורה רבי אמי, הלכה למעשה: ממלאן מים שלשה ימים

על מנת שהמים יקלטו את היין הבלוע בכלי,

ו

לאחר שלשה ימים,

מערן,

שופך את המים הללו.

ואמר רבא: צריך לערן,

להחליף את המים

מעת לעת,

בכל יממה מאותם שלשה ימים.

סבור מינה

למדו וסברו בהלכה זו, כי

הני מילי

דין זה שהכלי נכשר על ידי נתינת המים בתוכו שלשה ימים, הוא רק בכלי

דידן

שלנו [כמו הכלי של רב יצחק בר יוסף], שהיה אצלם זמן קצר.

אבל דידהו,

כלי שלהם ששהה ברשותם זמן רב וספג את יינם,

לא

מועילה בו תקנה זו, ואינו נכשר כלל.

כי אתא

כאשר בא

רבין, אמר

בשם

רבי שמעון בן לקיש

: דין

אחד

לנוד

שלנו

שהיה ביד הגוי,

ו

דין

אחד

לנוד

שלהם

שנמצא כעת בידינו, שבשניהם יש להם תקנה על ידי שימלא בהם יין שלשה ימים, ויערן.

סבר

סבור היה

רב אחא בריה דרבא, קמיה

לפני

דרב אשי למימר,

לומר שהדין הוא כך:

הני מילי

, דין זה שיש להם תקנה על ידי נתינתם במים במשך שלשה ימים, הוא רק ב

נודות

של עור שבאו מן הגוים.

אבל קנקנים

של חרס הבולעים הרבה מן היין הנתון בהם,

לא.

אין להם תקנה כלל.

אמר ליה רב אשי: לא שנא

, לא שונה דין ה

נודות, ולא שנא

לא שונה דין ה

קנקנים,

אלא לשניהם ישנה תקנה זו, שיתן בהם מים שלשה ימים, ויערם.

תנו רבנן: קנקנים של עובדי כוכבים

שרוצה ישראל להשתמש בהם. אם הם

חדשים גרודים

שלא חיפו אותם בזפת מעולם -

מותרין.

אולם או הם

ישנים ו

[או]

מזופפין

מחופים זפת -

אסורין.

אם ה

עובד כוכבים היה נותן לתוכן יין,

ורוצה

ישראל

כעת להשתמש בהם, הדין הוא,

נותן לתוכן מים

שלשה ימים ומערם, והקנקנים מותרים.

וכן אם

עובד כוכבים

היה

נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס, ואינו חושש

מחמת היין. משום שהציר של דגים והמורייס שמן של דגים, שורפין את היין ומכלים אותו.