עבודה זרה 26b — תלמוד אויף ייִדיש

אבל המינין

[כמרים של עבודה זרה בין אם הם יהודים, ובין אם הם גוים].

והמסורות

[מלשינים על חבריהם אצל הגוים]

והמומרים

[העוברים עברות מסוימות בדרך קבע] -

היו

מורידין

אותם לבור על מנת שימותו,

ולא מעלין

אותם להצילן אם נפלו לשם!

אמר ליה

רבי יוחנן: איך אתה אומר כי מורידין את המומר לבור ואין מעלין אותו משם, והרי

אני שונה

במה שכתוב בתורה [דברים כב ג]

"לכל אבידת אחיך"

-

לרבות את המומר

שאף הוא בכלל אחיך, ומצווין אפילו על אבדתו.

ואת אמרת היו מורידין

את המומר שימות?

אלא על כרחך:

סמי

יש למחוק

מכאן מומר

ולהוציאו מדין זה. וודאי אין מורידין אותו למיתה.

שואלת הגמרא:

ולישני ליה

יתרץ לו, ויחלק כי

כאן

כאשר מצווים על אבידתו, מדובר

במומר

ה

אוכל נבילות לתיאבון

[דהיינו כאשר מתאוה לבשר ואין לפניו אלא בשר נבילה ואוכל - הרי זה מומר לתיאבון, שהרי מחמת תאבונו אוכל].

ואילו

כאן

בדברי רבי אבהו שהמומר מורידין אותו ולא מעלין, מדובר

במומר אוכל נבילות להכעיס.

ואף כאשר יש לפניו בשר כשר בוחר דוקא בנבילה, ואינו בכלל "אחיך". ואם כן קשה, מדוע לא תירץ לו כך?

ומתרצת הגמרא:

קסבר

-

אוכל נבילות להכעיס

אינו מומר אלא

מין הוא.

כיון שאוכל בשר זה כדי למרוד ולהכעיס!

איתמר, מומר

האוכל נבלות להכעיס

פליגי

נחלקו בדינו

רב אחא ורבינא.

חד אחד

מהם אמר: האוכל נבילות

לתיאבון

-

מומר

הוא. ואילו האוכל

להכעיס

-

מין הוי.

וחד אחד מהם

אמר: אפילו

האוכל נבלות

להכעיס, נמי

גם

מומר

הוא ולא מין.

ואם כן, יש לשאול:

אלא איזהו מין?

\-

זה

העובד אלילי כוכבים!

קשה:

מיתיבי, אכל פרעוש אחד או יתוש אחד

שאין אדם אוכלם לתיאבון כיון שמאוסים הם -

הרי זה מומר.

והא,

והרי

הכא

האוכל פרעוש או יתוש,

ד

עושה זאת

להכעיס הוא.

ואם כן מין הוא לדעת אחד מהם,

וקתני מומר?

מתרצת הגמרא:

התם,

האוכל פרעוש או יתוש, אין הוא מומר להכעיס. אלא

בעי

רוצה

למיטעם טעמא דאיסורא

לטעום דבר אסור, מתוך סקרנותו לטעום דבר שישראל לא טועמו לעולם. ומומר לתיאבון הוא.

הובא בברייתא לעיל:

אמר מר

המינים והמסורות והמומרים,

היו מורידין אבל לא

מעלין.

ומקשה הגמרא:

השתא

הרי כעת אמרנו כי

אחותי מחתינן

מורידים אותו לבור להמיתו.

אסוקי מיבעי?

וכי צריך להשמיענו שלא מעילן אותו להצילו?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת

דברי הברייתא "אין מעלין אותו"

לא נצרכא

אין צורך להשמיעם, אלא לענין

שאם היתה מעלה

מדרגה

ב

קרקע ה

בור

-

מגררה

גוררה ומוציאה אל מחוץ לבור.

וזהו שאמרה הברייתא, אין מעלין. כלומר, אף מונעים ממנו את האפשרות לעלות מן הבור.

ולא יוציא הישראל את המעלה סתם כך, אלא -

דנקיט ליה עילא.

ימצא עילה ותירוץ לכך שמוציא את המעלה משם.

ואמר

יאמר הישראל לאותו שבבור.

"לא

תיחות חיותא עלויה"

מוציא אני את המדרגה הזו, כדי שלא ירדו אליך חיות ויהרגוך. ואחר שנותן לו עילה למעשהו - יוציא את המעלה משם.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו

אמרו שניהם: דברי הברייתא "אין מעלין"

לא נצרכא

אינם נצרכים אלא לענין

שאם היתה אבן על פי הבאר

שנפל לתוכה,

מכסה

בה את הבור כדי שלא יוכל לצאת, ו

אמר,

אומר לו:

לעבורי חיותא עילויה

מכסה אני את הבור כדי שיוכלו בהמותי לעבור מעל הבור מבלי שיפלו לתוכו!

רבינא אמר

: דברי הברייתא ש"אין מעלין" אינם נצרכים אלא לענין כזה:

שאם היה סולם

בתוך הבור -

מסלקו

משם כדי שלא יוכל לעלות בו. ומהו התירוץ שיאמר לו?

אמר: בעינא

רוצה אני

לאחותי

להוריד את

ברי

בני

מאיגרא

מראש הגג. ומשום כך צריך אני את הסולם.

תנו רבנן: ישראל מל את העובד כוכבים לשום

לשם

גר.

והיתר זה למולו לשם גירות, בא

לאפוקי

למעט מילה

לשום מורנא,

לצורך הוצאת תולעת שיש לו בערלתו ורוצה הוא ליפטר ממנה -

דלא!

דבר זה אסור הוא, כיון ששנינו: לא מעלין ולא מורידין. שאסור לעשות דבר שהוא להצלת הגוי ולרפואתו.

ועובד כוכבים לא ימול ישראל,

מפני

שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו.

אבל בינו לבינו

-

לא!

ורבי מאיר אומר: אפילו אחרים עומדים על גבו, נמי לא

הותר למול אצל הגוי, היות

דזימנין

פעמים

דמצלי ליה סכינא,

מטה הוא את הסכין תוך כדי מעשה המליה,

ומשוי ליה,

עושה את הרך הנימול ל"

כרות שפכה".

שכורת לו חלק מן הגיד [מן העטרה ולמעלה, לצד הגוף], ועל ידי כך אינו יכול להוליד.

ותמהה הגמרא:

ו

כי

סבר רבי מאיר, עובד כוכבים לא

מל את ישראל?

ורמינהו,

וקשה על כך סתירה ממה ששנינו בברייתא:

עיר שאין בה רופא ישראל, ויש בה רופא כותי, ו

יש בה גם

רופא עובד כוכבים

-

ימול

את הישראל רופא

עובד כוכבים, ואל ימול

אותו רופא

כותי,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: ימול כותי, ואל ימול עובד כוכבים,

משום שעבד כוכבים חשוד על שפיכות דמים!

ואם כן, רואים אנו שרבי מאיר אינו חושש לשפיכות דמים, וקשה מדבריו לעיל?!

ומיישבת הגמרא:

איפוך!

נהפוך את השיטות, וכך הם:

רבי מאיר אומר: ימול כותי,

ולא עובד כוכבים,

משום חשש שפיכות דמים.

רבי יהודה אומר

: ימול אותו

עובד כוכבים,

ולא כותי.

אך שואלת הגמרא:

ו

כי

סבר רבי יהודה, עובד כוכבים שפיר דמי,

יכול הוא למול?

והתניא, רבי יהודה אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה

-

שנאמר

[בראשית טז ט]

"ואתה את בריתי תשמור",

ולמידים מכך, שרק מי שהוא עצמו בן ברית, מצווה על מצוה זו של מילה, אך מי שאינו בן ברית, אינו מל?!

ולכן חוזרת בה הגמרא מהתירוץ, ואומרת:

אלא, לעולם לא תיפוך,

אכן לא הופכים את השיטות, ורבי מאיר הוא זה שסובר עובד כוכבים כשר למול, ואילו רבי יהודה סובר שפסול.

ומה שהקשינו סתירה, שכאן בברייתא דעת רבי מאיר היא שעובד כוכבים אינו מל מחמת הסכנה, ומאידך סובר רבי מאיר בברייתא, שכשר הוא למול?! מיישבת הגמרא:

והכא,

בברייתא האומרת שרבי מאיר אוסר למול אצל רופא עובד כוכבים

, במאי עסקינן,

במה מדובר?