ערכין 8a — תלמוד אויף ייִדיש

אבל, אם

נתן

קודם

ד' לראשונה,

ואחר כך סלע

אחת לשניה, ידי שניה יצא,

כי אחרי שפרע את הד' לראשונה אכן אין ידו משגת לשניה אלא סלע, אבל

ידי ראשונה לא יצא,

לפי שבשעת נתינה עדיין היו בידו חמש,

וכולהו

היו

משעבדא

לראשונה,

ונמצא שבעת נתינת ארבעת הסלעים לא היתה נתינתו כפי הישג ידו, שהרי היו בידו באותה שעה חמשה סלעים.

בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים

בלבד

ואמר "שני ערכי עלי",

ושני החיובים חלים כאחד,

מהו?

וצדדי הספק הם: האם נאמר,

כיון דבבת אחת נדר, כי הדדי תפסן,

וכשני בעלי חוב שווים הם. ולכן, כשמעריכו הכהן על שניהם כאחת יש לו להעריך את הישג ידו לגבי כל ערך רק במחצית ממה שיש לו, שהרי החצי השני נצרך לתשלום הערך האחר, ולכך

יהיב תרתי ופלגא

להאי

ערך

ותרתי ופלגא להאי

ערך, שכן הוא הישג ידו.

או דלמא, כולהו

חמש סלעים

חזיא להאי

ערך

וכולהו חזיא להאי

ערך, ולכך יש לו לכהן להעריכו בחמש סלעים לערך אחד בלבד, [שאין חוב ערך אחד ממעט משיעור הישג ידו לערך השני] ויפרע את כל הה' סלעים עבור ערך אחד, ועדיין ישאר חייב עבור הערך השני.

ומסקינן:

תיקו!

שנינו בסיפא דמתניתין:

אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע.

והוינן בה:

הא תו למה לי?

והרי כבר נשנתה בבא זו ברישא.

ומשנינן:

הא קא משמע לן

-

פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא,

וכן מלמדנו עוד

יתר על חמישים הוא דליכא הא פחות מחמישים איכא,

ומכח שני דיוקים אלו משמע שגם ביותר מסלע ופחות מחמישים הוא מתחייב לשלם.

וסתמא

דמתניתין

כרבנן,

ולא כרבי מאיר הסובר או בסלע או בחמישים. וסתם התנא כרבנן להורות שכך ההלכה. שהלכה כסתם משנה.

מתניתין:

מדין תורה שונה טומאת זיבה מטומאת נדה, וסדר החשבון של "ימי נדה" ו"ימי זיבה" כך הוא: כל אשה, בפעם ראשונה שרואה בה דם, זוהי ראיית נדה וכל שבעת הימים מעת ראייתה קרויים - "ימי נדה". שכל דם שתראה באותם ימים היא ראית נדות. ומיום השמיני ועד יום י"ח הם י"א ימי זיבה וכל ראיה שתראה בהם מטמאה אותה בטומאת "זבה", ויש בה את כל האמור לקמן. ואם עברו עליה אותם י"א ימים בלא ראיה, הרי כל ראיה שתראה מכאן ואילך, בין אם היא למחרת יום הי"א ובין אם הרחיקה ראייתה הרבה הרי היא שוב טמאה בטומאת נדה, שאז יתחיל שוב מנין ז'

ימי נדה וי"א ימי זיבה וחוזר חלילה.

ואם ראתה בתוך ימי זיבה ג' ימים רצופים לא כלים ימי הזיבה עד שלא יעברו עליה ז' ימים נקיים מראיה. ואף אם תמו י"א ימי הזיבה, אין היא מתחלת את מנין ימי הנדה, ועדיין ימי זיבה הם, עד שתספור ז' נקיים.

וחלוקות שתי הטומאות בדיניהן. הנדה, בין אם ראתה יום אחד בלבד ובין אם ראתה כל הז' ימים, אם פסקה מלראות בסוף היום השביעי טובלת בליל שמיני ועולה מטומאתה. אבל הזבה, אם ראתה יום אחד בלבד, שומרת יום נקי לאחריו, וטובלת וטהורה. וכן אם ראתה שני ימים שומרת יום השלישי בנקיות וטובלת בו וטהורה. אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים, הרי היא זבה גדולה, וטעונה ספירת ז' ימים נקיים מראיה, ורק בסופם טובלת ועולה מטומאתה.

זבה גדולה חייבת בקרבן ביום השמיני לאחר שנטהרה, ואין הנדה חייבת קרבן.

[וכל זה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן מחמירים כחומר שבשתיהן בכל ראיה שהיא. ואינה נטהרת אלא בליל שמיני לראייתה ולאחר ספירת ז' נקיים].

ומדובר במשנה באשה שראתה והיא טועה. שאיבדה את חשבון הימים, ואינה יודעת אם יום ראייתה מימי נדה הוא או מימי זיבה.

אין

האשה חוזרת למנין תחלת ימי נדה הקרוי בלשון התנא

"פתח", בטועה

ביום ראייתה, [שאינה יודעת אם מימי זיבה או נדה הוא]. ב

פחות משבעה

ימים שיעברו עליה בלי ראיה. והיינו, שלכל הפחות צריך שבעה ימים נקיים מראיה, בשביל שנדע בודאי שמתחילים ימי נדותה. אבל במקרים מסוימים לא מספיק שבעה ימים אלא צריך יותר, אך בכל מקרה

לא

צריך

יתר על י"ז

ימים נקיים, שבאופן זה תמיד תחזור לפתח נדה.

גמרא:

ומפרש עכשיו את כל חילוקי הדינים הנכללים במשנתנו.

תנו רבנן: טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי

ואיני יודעת אם יום זה הוא מימי נדה או מימי זיבה - תחזור ל

פתחה

, דהיינו, לתחלת מנין ימי נדה, בתום

שבעה עשר

ימים נקיים מראיה. שאם תראה ביום הי"ח מתחילת הימים הנקיים [שהוא יום י"ט לראיה הקודמת] פתח נדה הוא, ולזה כוונת משנתנו "ולא יתר על י"ז ימים".

וטעם הדבר הוא, שלאחר י"ז ימים חוץ מיום הראיה, הרי ממה נפשך יצאה מחשש ספק זוב. שאם הראיה הקודמת היתה בימי זיבה, הרי כיון שכלו י"א יום של הימים הראויים לזיבה והיו בנקיות, כבר מתחילים מעתה הימים הראויים לנדות, ולכן ודאי שהראיה ביום הי"ט ראיית נדה היא .

ואף אם הראיה הקודמת היתה בתחילת הימים הראויים לנדה, הרי כבר עברו גם ז' ימי נדה וגם י"א ימי זיבה, שהרי זהו כבר היום הי"ט, ולפיכך ראייתה עכשיו ודאי תחלת ימי נדות היא.

אבל בפחות מכן, וכגון שראתה ביום הי"ז לנקיים, שהוא יום י"ח מיום הראיה, עדיין לא יצאה מידי ספק. שאולי יום ראייתה הקודם היה מימי נדה, וכעבור ז' ימי נדה התחילו י"א ימי זוב, ועדיין לא תמו, ואם כן היום הי"ח הוא היום האחרון מי"א ימי הזיבה.

אך אפשר שהראיה הקודמת היתה ביום הראשון של ימי הזיבה, וכיון שעברו לאחריה י"א ימים הראויים לזיבה, ועתה היא נמצאת ביום הי"ח, נמצא שהראיה ביום הי"ח היא ביום השביעי מימי הנדה [7=1 1 - 18], וכל שכן שאם ראתה לפני היום הי"ז לספירת הנקיים שזהו ספק נדה ספק זבה.

שני ימים טמא ראיתי

[שנמשכה ראייתה האחרונה יומיים]

פתחה

גם כן לאחר

שבעה עשר

נקיים. שאם תראה ביום הי"ח שלאחר מנין י"ז ימים נקיים, שהוא יום הכ' מתחלת הראיה הקודמת, הרי ממה נפשך פתח נדה הוא. שאם שני הימים הראשונים מימי זיבה הם, הרי כבר כלו ימי זוב תשעה ימים לאחריהם [1 1=9 + 2], וכשהרחיקה ראייתה עד לאחר י"ז ימים נקיים, ודאי בימי נדות היא [9=1 1 - 20], וגם אם שני ימי הראיה היו ימי נדות, הרי כבר כלו שבעת ימי הנדות וי"א ימי זוב שלאחריהם לסוף י"ח ימים, ושוב התחילו ימי הנדות.

אבל אי ראתה ביום י"ז עצמו, שהוא יום י"ט לתחלת הראיה הקודמת, היא עדיין בספק: כי אם שני הימים של הראיה הקודמת היו ימי נדות וכן אם שניהם היו ימי זוב, אם כן ביום הי"ט לראייתה כבר התחילו ימי נדה. אך יש לחשוש שהיום הראשון שראתה בו היה היום האחרון של י"א ימי הזוב ואילו היום השני שראתה בו היה היום הראשון של שבעת ימי הנדות, ואם כן יסתיים המחזור של י"ח ימי נדות וזוב ביום הי"ז של הנקיים. נמצא שאותו היום הוא היום האחרון של י"א ימי זיבה.

שלשה ימים טמא ראיתי, פתחה

גם כן לאחר

שבעה עשר

נקיים, שהוא יום כ"א מתחלת ראייתה. ועל הדרך שנתפרש לעיל. שאם ראתה ביום י"ח לנקיים, בין אם היו כל ג' הימים מימי זיבה, ובין אם כולם מימי נדה, הרי כבר עברו י"ח ימים מראייתה הקודמת ונשלמו ז' ימי נדה וי"א ימי זוב, ושוב חוזרת לפתח נדה.

אבל יום י"ז עצמו שהוא יום י"ח ליום אחרון של הראיה הוא עדיין בספק זוב. שאפשר שב' ימים ראשונים היו סוף ימי זוב, ויום הג' תחלת ימי נדה. ונמצא דיום י"ז דנקיים הוא יום י"ח מתחלת ימי נדות הקודמת, ואחרון לי"א ימי זוב.

עד כאן הוצרכנו לי"ז נקיים בשביל שתחזור לפתחה. ונרמז בדברי המשנה "ולא יתר על י"ז". ומכאן ואילך פוחתים והולכים ימי הנקיות שנצרכים להחזירה לפתחה, עד שמגיעים לז' ימים, וכדברי המשנה "אין פתח בטועה פחות מז'".

ארבעה ימים טמא ראיתי, פתחה

לאחר

ששה עשר

נקיים. שאם תראה ביום י"ז לנקיים שהוא יום כ"א לתחלת ראייתה הקודמת יצאה מידי ספק. שהרי ממה נפשך ראית נדות היא. שאם כל ד' הימים ימי נדות היו, הרי כלו י"א ימי הזוב ביום י"ח לראיה. [וכעת אנו כבר ביום הכ"א]. ואם מימי זיבה היו כל שכן שכבר כלו ועברו ימי הזיבה. ואף אם שניים הראשונים מסוף ימי זיבה הוו, ושניים האחרונים תחלת נדה הם, מכל מקום כלו ז' ימי נדה לאחר חמשה מהנקיים בצירוף עם שני ימי הראיה. וי"א ימי זיבה שאחריהם כלים ביום ששה עשר לנקיים. ולמחרתו ודאי פתח נדה הוא.

ואין לחשוש שמא שלשת ימים הראשונים סוף ימי זוב היו, וימי הנדות התחילו רק ביום הד' לראיה, ונמצא שיום י"ז לנקיים עדיין מימי זוב הוא. כי אם ג' ימים רצופים היו של זיבה, אז היום הד' איננו תחלת ימי נדות. כי זבה גמורה אינה חוזרת לפתח נדה עד שתספור ז' נקיים. וכיון שהיום הרביעי לא נמנה בתור היום הראשון לימי נידה, הרי שוב הראיה שתראה ביום י"ז שלאחריו [6=1 1 - 17] ודאי בימי נדות הוא.

ה' ימים טמא ראיתי, פתחה

לאחר

ט"ו

נקיים. שממה נפשך תחלת ימי נדות הוא, על הדרך שנתבאר לעיל. אבל ביום ט"ו עצמו אם ראתה, יש לחוש ששני ימים ראשונים סוף זיבה היו וג' אחרונים תחלת ימי נדות הם, ונמצא שנשלמו ז' ימי נדה ביום ד' של הנקיים, ומאז נמנים י"א ימי זיבה וכלים ביום ט"ו. אבל אין לחשוש שג' ימים הראשונים ימי זיבה היו, שא"כ גם היום הרביעי והחמישי לא מימי נדות הם כי לא יצאה מימי זוב עד שתספור ז' נקיים.

ו' ימים טמא ראיתי, פתחה

לאחר

י"ד

נקיים, שאף אם שני הימים הראשונים היו סוף ימי זוב ומיום הג' מתחילים ימי נדות, כבר נשלמו י"ח ימי נדה וזוב ביום י"ד, ולמחרתו פתח נדה הוא.

ז' ימים טמא ראיתי פתחה

לאחר

י"ג

נקיים. שממה נפשך יום י"ד פתח נדה הוא.

שמונה ימים טמא ראיתי, פתחה

לאחר

י"ב

נקיים. שממה נפשך יום י"ג פתח נדה הוא.

תשעה ימים טמא ראיתי, פתחה

לאחר

י"א

נקיים, שממה נפשך יום י"ב פתח נדה הוא.

עשרה

ימים טמא ראיתי, פתחה

לאחר

עשרה

נקיים, שממה נפשך יום י"א פתח נדה הוא.

אחד עשר ימים טמא ראיתי, פתחה

לאחר

תשעה

נקיים, שממה נפשך יום י' פתח נדה הוא.