ערכין 5a — תלמוד אויף ייִדיש

ומוכיח כך אביי:

מי לא תניא:

האומר רגלה של

בהמה

זו עולה, יכול תהא כולה

עולה

, ותיקרב?

תלמוד לומר "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש". "ממנו"

משמע שאם נותן אבר מן הבהמה להקדש, אותו האבר בלבד יהיה

"קדש", ולא

הבהמה

כולה

תהיה

קדש! יכול תצא

שאר הבהמה

לחולין, ת"ל "יהיה" בהוייתה תהא!

דהיינו בקדושה.

הא כיצד?

הרי שתי הדרשות סותרות,

אלא, תמכר

לצורכי עולות

[והקונה יקדיש את השאר ויקריבנה]

ודמיה חולין,

שהרי כל שאר הבהמה היא של המוכר

חוץ

שלא יקח מהקונה

דמי אותו אבר שבה

, שקדוש בקדושת מזבח, ולא תופסת בו מכירה כיון שאינו שלו.

דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון

חולקים ו

אומרים: מנין לאומר רגלה של זו עולה שכולה עולה,

שמתפשטת קדושת הגוף שחלה ברגלה לכל הבהמה,

תלמוד לומר "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" לרבות את כולה,

שנעשית קודש, ואף שהקדיש רק "ממנו" ולא את כולו.

ומסיים אביי את קושייתו:

ואפילו למאן דאמר

[רבי מאיר]

אין כולה עולה

אלא רק אותו האבר שהקדיש,

הני מילי היכא דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו

כגון רגל, ובזה היא מחלוקתם,

אבל דבר שהנשמה תלויה בו

כגון ראש פרה דמיירי שהזכירה הברייתא למעלה, לפי כולם

קדשה כולה,

ומעתה קשה, שאם מדובר בקדושת מזבח למה אין להקדש אלא דמי ראשה? והרי צריך להיות שתתפשט הקדושה בכולה.

ומתרץ רבה:

לא קשיא. הא

דין זה שפשטה קדושה בכולה הוא רק

בקדושת הגוף,

כגון שאמר ראש בהמה זו אקריב עולה.

והא

דתניא שאין למזבח אלא דמי ראשה מדובר

בקדושת דמים.

שלא הקדיש את האבר שיקרב הוא בעצמו אלא הקדישו רק לדמי עולה, והיינו שימכר ויקנו בדמיו עולה. ולא נאמר הדין שפשטה קדושה בכולה רק בקדושת הגוף ולא בקדושת דמים.

ועוד מקשה אביי:

והא מר

[רבה עצמו]

הוא דאמר: מקדיש

איל

זכר

[שהוא עצמו ראוי ליקרב עולה]

לדמיו

, לקנות בכסף מכירתו בהמה אחרת לעולה,

קדוש בקדושת הגוף

והוא עצמו יקרב עולה. כי מכיון שחלה בו קדושת דמים שוב חלה בו קדושת הגוף, הואיל והוא ראוי בעצמו לקרבן. וכמו כן כשאמר ראש פרה לדמי עולה תקדש קדושת הגוף שהרי ראויה בעצמה למזבח, ואם כן חוזרת הקושיא למקומה שתתפשט הקדושה בכולה.

ומתרץ רבה:

לא קשיא. הא

שאמר רבה שמקדיש לדמיו קדוש בקדושת הגוף זה דוקא

דאקדיש כולה

לדמים, שמיגו אחד הוא, מיגו שקדוש לדמים חלה בו גם כן קדושת הגוף.

הא

הברייתא שאין למזבח אלא דמי ראשה ומשום שחלה רק קדושת דמים מדובר

דאקדיש חד אבר,

ולא אומרים מיגו שקדוש אבר אחד חלה קדושה בכולה ומיגו שחלה קדושת דמים חלה גם כן קדושת הגוף. כי שני מיגו לא אומרים.

ועוד מקשה אביי: מקדיש

חד אבר נמי איבעויי איבעיא לך! דבעי רבה: הקדיש אבר

לדמיו

-

מהו

שיתקדש בקדושת הגוף? ואם נפרש את הברייתא כתירוץ דלעיל הרי יש לפשוט את הספק ולהוכיח שלא חלה קדושת הגוף במקדיש אבר לדמיו.

ומתרץ רבה:

כי איבעיא לן,

אם קדוש בקדושת הגוף,

ב

מקדיש אבר

תם

לדמים. שהוא ראוי להקרבה.

הכא

שמוכח בברייתא שאינו קדוש בקדושת הגוף מדובר

בבעל מום

שאינו ראוי למזבח.

דומיא דחמור

ברישא של הברייתא שגם הוא אינו ראוי למזבח.

ועוד מקשה אביי:

בעל מום נמי איבעויי איבעיא לך, דבעי רבה: דמי ראשי

לגבי

מזבח מהו?

ואף שודאי לא שייכת קדושת הגוף באדם, והספק הוא אם יש דין נידון בכבודו אף בדמים למזבח ומשלם דמי כולו, או לא. והוא הדין במקדיש ראש בעל מום למזבח לדמים. [ולא מצד פשטה קדושה בכולה שהרי הוא רק קדושת דמים כיון שאינו ראוי להקרבה, אלא משום נידון בכבודו, שמקדיש דמי אבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו]. ושוב קשה הברייתא לעיל.

ומשיב רבה:

כי איבעיא לן, מקמי דאשמעה להא מתניתא. השתא דשמעתה הא מתניתא

שאין להקדש אלא דמי ראשה חזרתי בי

ולא מיבעיא לן, ואין דין נידון בכבודו בקדשי מז בח. גופא, בעי רבה: דמי

ראשי לגבי מזבח מהו?

האם הוא

נידון בכבודו,

ומשלם דמי כולו, כדין מעריך אבר שהנשמה תלויה בו

או אינו נידון בכבודו

ונותן דמי חציו. [כי לא שייך שומא לראש בפני עצמו]. ומפרש את צדדי הספק:

לא אשכחן בדמים

בערכין ונדרים

דאינו נידון בכבודו

, וכמו שדורשים מ"נפשות",

או דלמא לא אשכחן

בעל מום

לגבי מזבח

שהוא קדוש לדמיו [ואדם הוא כבעל מום]

דנידון בכבודו.

תיקו.

[אך אחרי ששמע את הברייתא פשט את הספק כמובא לעיל].

בעי רבא: ערכי עלי לגבי

שיקדשו הדמים

למזבח, מהו?

האם הוא

נידון בהישג

יד

כערכין לבדק הבית, [שאם אין משגת ידו לשלם את מלוא ערכו מעריכו הכהן כפי אשר תשיג ידו וכך משלם ודי בכך ואף אם יעשיר אח"כ פטור].

או אין נידון בהישג יד.

ומפרש את צדדי הספק:

מי אמרינן לא אשכחן בערכין דאין נידון בהישג יד

ואין חילוק אם זה למזבח או לבדק הבית,

או דלמא לא אשכחן לגבי

קדשי

מזבח נידון בהישג יד,

ואינו נפטר בפחות משויו.

תיקו.

בעי רב אשי: הקדיש שדה אחוזה

[ואם לבדק הבית הקדיש, גזירת הכתוב היא שפודה בית זרע חומר שעורים בחמישים כסף, ואפילו אם שויו אלף זוז]

לגבי

שיקדשו דמיו

למזבח

-

מהו?

האם נאמר

לא אשכחן שדה אחוזה דמיפרקא אלא בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף,

ואין חילוק אם זה למזבח או לבדק הבית,

או דלמא לא אשכחן לגבי

קדשי

מזבח דמיפריק אלא בשויו,

שהרי רק בהמות קרבות למזבח, ואם נפל בהן מום נפדות בשויין שהרי לא נתנה בהם התורה קיצבה לפדיונן וכמו כן נאמר גם לגבי שדה אחוזה.

ונשאר

בתיקו.

מתניתין:

פחות מבן חודש נידר,

אם אמר אחר דמיו עלי, שהרי דמים כל שהם יש לו,

אבל לא נערך,

שלא נאמר חיוב ערך בפרשה אלא מבן חודש ומעלה.

גמרא:

תנו רבנן: המעריך פחות מבן חודש רבי מאיר אומר נותן דמיו

כפי שנמכר בשוק,

וחכמים אומרים לא אמר כלום.

והיינו כמתניתין.

ומפרשים

במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, והרי יודע

שאין ערכין לפחות מבן חודש

77 , וגמר ואמר לשם דמים

ונדר הוא, ואף שהוציא בפיו לשון ערך, הולכים אחרי כוונת הלב שהיא לדמים.

ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה,

ולא תולים שהתכוון לדמים.

והוינן בה:

כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב: "האומר ערך כלי זה עלי

[ובכלי אין דין ערכין]

נותן דמיה"?

ומשנינן:

כרבי מאיר

שאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, והרי יודע שאין ערך לכלי וגמר בלבו לשם דמים.

ומקשינן:

פשיטא דכרבי מאיר אתיא,

ולמה לו לומר זאת?

ומשנינן:

מהו דתימא אפילו כרבנן

הדין כך,

התם

בפחות מבן חודש פוטרים רבנן משום שיש לומר שאף שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, אפשר

הוא דטעי וסבר כי היכי דאיתא ערכין לבן חודש, איכא נמי לפחות מבן חודש,

ואין ראיה שלדמים נתכוון.

אבל הכא

, לגבי כלי,

דליכא למיטעי,

שהרי

ודאי אדם יודע שאין ערך לכלי

נאמר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה

וגמר ואמר לשם דמים, קמ"ל

שטעמם של רבנן לא משום שטועה, אלא שסוברים שאדם מוציא את דבריו לבטלה, וממילא חולקים גם לגבי כלי. ורב גידל הוא כדעת רבי מאיר.