ערכין 29a — תלמוד אויף ייִדיש

גמרא:

תנו רבנן: חרמי כהנים אין להם פדיון

לתת את דמיהם במקומם,

ונותנין

החרמים עצמם

לכהן.

חרמים

הניתנים לכהנים:

כל זמן שהן בבית בעלים

שעדיין לא נתנם לכהן:

הרי הן כהקדש לכל דבריהם

ויש בהם מעילה אם השתמש בהם או נהנה מהם,

שנאמר: "כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לד '".

נתנן לכהן: הרי הן לכל דבריהן כחולין

וכשאר ממונו של כהן,

שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה".

שנינו במשנה:

רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית

וכו' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים וכו'.

ומקשינן:

בשלמא

דעת

רבנן

מובנת,

כדקא מפרשי טעמייהו

מהפסוק: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו",

וטעמא דרבי יהודה בן בתירא

, כלומר: הם מתיחסים גם לטעמו של רבי יהודה שלמד מהפסוק "כל חרם קדש קדשים הוא לד'", שסתם חרמים אינם לכהנים אלא לבדק הבית, ודחוהו רבנן: שבא ללמד שחרם חל על הקרבנות.

אלא רבי יהודה בן בתירא, האי "כשדה החרם"

לכהן תהיה אחוזתו - שלמדו משם חכמים שסתם חרמים לכהנים -

מאי עביד ליה?!

שהרי לא פירש רבי יהודה בן בתירא-לדעתו - מה בא זה ללמדנו.

ומשנינן:

מיבעי ליה

לרבי יהודה בן בתירא לפסוק זה -

לכדתניא

: נאמר בשדה אחוזה שהקדישה ישראל ולא גאלה מן ההקדש [או שגאלה אחר מן ההקדש]: "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לד'

כשדה החרם

הניתן לכהנים, ואף זו

לכהן תהיה

, ולכהן שתהיה, תיחשב לו כאילו היא

אחוזתו", מה תלמוד לומר

"כשדה החרם"?

ללמד:

מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו

[מחרמי כהנים], שהחרים ישראל וקיבלה כהן זה, וכיון שנעשית לו כשדה אחוזה של ישראל, אם הקדישה ולא גאלה הרי היא בדין יציאה לכהנים ביובל,

שלא יאמר: הואיל ויוצאה לכהנים, והרי היא

עכשיו ביובל

תחת ידי

שאני מוחזק בה, [שהרי לא החזיק בה גזבר, שטמ"ק.] ואם כן

תהא שלי

לבדי, שאני כהן!

ודין הוא

מקל וחומר שתהיה שלי: אם

בשל אחרים

ישראל, שהקדישו שדה אחוזתם

אני זוכה

ביובל עם שאר הכהנים,

בשל עצמי לא כל שכן

שאזכה, ותהיה שלי לבדי?!

תלמוד לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו"

, ולמה כתבה תורה "כשדה החרם"

וכי מה למדנו משדה חרם?! מעתה! הרי זה

שדה החרם של הכהן -

בא ללמד

על שדה אחוזה,

ונמצא למד

משדה אחוזה, וכך הוא למד:

מקיש שדה חרמו

שבא לו לכהן מחרם

לשדה אחוזה של ישראל

שהקדישה, וגאלה כהן מן ההקדש

מה שדה אחוזה של ישראל

, שהקדישה ישראל וגאלה הכהן

יוצאת מתחת ידו

של הכהן ביובל,

ומתחלקת לכהנים

[ונלמד מהפסוק לעיל כה:]

אף שדה חרמו

של כהן, שזכה בה מחרמו של ישראל כשיצתה לכהנים, והקדישה,

יוצאה מתחת ידו

ביובל,

ומתחלקת לאחיו הכהנים!

והוא נוטל את חלקו כשאר כהני המשמר שפגע בו יובל.

[ברייתא זו נשנית גם בסוף המסכת, ושם דנה הגמרא בה].

ומקשינן:

ואידך

, חכמים שדורשים "כשדה החרם" ללמד שסתם חרמים לכהן, מנין להם שכהן שהקדיש את שדה חרמו שקיבל מישראל, הרי זו יוצאת "לכל" הכהנים ביובל?

ומשנינן: הם דורשים זאת

מ"חרם" "החרם"!

ה' מיותרת בפסוק "כשדה החרם", באה ללמד על שדה חרם שהקדישה כהן שתצא לכל הכהנים.

ומקשינן:

ואידך

, רבי יהודה בן בתירא - שאינו צריך את יתור הה' ללמד שתצא לכל הכהנים, והוא לומד זאת מעיקר הפסוק - מה הוא דורש מהה"א?

ומשנינן:

"חרם" "החרם" לא משמע ליה

לדרשה כל שהיא.

תו מקשינן:

ורבי יהודה בן בתירא

שלמד מ"כל חרם קדש קדשים הוא לד'" שסתם חרמים לבדק הבית,

דחל

החרם

על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה

, שהרי אי אפשר ללמוד זאת מהפסוק "כל חרם וגו'" כמו שלומדים רבנן, שהרי צריך פסוק זה ללמד שסתם חרמים לבדק הבית?

ומשנינן:

סבר ליה

רבי יהודה בן בתירא -

כרבי ישמעאל

, שדורש שחל החרם על הקרבנות מפסוק אחר - במשנה הבאה.

אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן בתירא

שסתם חרמים לבדק הבית,

ותמהינן:

ורב

, איך

שביק רבנן

שסוברים סתם חרמים לכהנים,

ועביד כרבי יהודה בן בתירא?!

הרי קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים.

ומשנינן: ב

ברייתא איפכא תניא

: רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לכהנים, וחכמים אומרים: סתם חרמים לבדק הבית. ורב שפסק שסתמן לבדק הבית, הוא כחכמים בברייתא.

ותמהינן: סוף סוף יקשה על רב, איך

שביק מתניתין

ששנינו בה שחכמים סוברים סתם חרמים לכהנים,

ועביד כברייתא?!

ומשנינן:

רב

, ב

מתניתין נמי איפכא תני

, ודברי רב, הם כחכמים במשנה.

ותמהינן: ומנין לו לרב לשנות את המשנה בהיפוך, ואם משום שכך מבואר בברייתא,

מאי חזית

רב -

דאפכת מתניתין מקמי

[מכח] ה

ברייתא

, אדרבה -

נפיך ברייתא מקמי מתניתין?

ומשנינן: מה שהיה שונה רב את המשנה בהיפוך, אין זה מכח הברייתא, אלא:

רב גמריה גמיר

מרבו, לשנות את המשנה בהיפוך!

ותמהינן:

אי הכי

שדעת חכמים היא שסתם חרמים לבדק הבית, ורבי יהודה בן בתירא סובר לכהנים, האיך אמר רב: הלכה

כרבי יהודה בן בתירא

ללמד: שסתם חרמים לבדק הבית, הלכה

כרבנן מיבעי ליה

לרב לומר?!

ומשנינן:

הכי קאמר

רב:

למאי דאפכיתו ותניתו

[לפי מה שאתם הופכים את המשנה, ושונים]: ש

רבי יהודה בן בתירא

, הוא האומר: סתם חרמים לבדק הבית, לדעתכם:

הלכה כרבי יהודה בן בתירא!

ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה

סתם [שאמר: הרי נכסי חרם]

בפומבדיתא, אתא

המחרים

לקמיה דרב יהודה, אמר ליה: שקול ארבעה זוזי

לפדיון "ההקדש" שחל על נכסיך,

ואחיל עלייהו

את הקדושה שבנכסיך,

ושדינהו בנהרא

[וזרוק את הד' זוזים בנהר], שהרי אסור להשתמש בהם ובזמן הזה אין הקדש בדק הבית ליתנם לו,

ולישתרו

[ויותרו] הנכסים

לך!

ומפרשינן:

אלמא קסבר

רב יהודה

סתם חרמים לבדק הבית!

שאם לכהנים הם, אי אפשר לפדותם.

ומתמהינן:

כמאן

סובר רב יהודה, שהורה לפדות את כל הנכסים על ארבעה זוזים בלבד?! בעל כרחך:

כשמואל

הוא סובר,

דאמר

שמואל:

הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל!

והרי:

אימר דאמר שמואל

כ

"שחיללו"

בדיעבד, אבל

לכתחילה מי אמר

, ואיך הורה רב יהודה לעשות כך לכתחילה?!

ומשנינן:

הני מילי

שאין מחללין הקדש שוה מנה על פרוטה לכתחילה,

בזמן שבית המקדש קיים

-

משום פסידא דהקדש, אבל בזמן הזה

שאין בית המקדש שצריך לחזק את בדקו,

אפילו לכתחילה

מחללין!

ועדיין מתמהינן:

אי הכי

שלא צריך בזמן הזה לחלל בשויו, למה אמר רב יהודה לחללו בד' זוזים,

אפילו פרוטה נמי

תספיק?

ומשנינן:

לפרסומי מילתא

שבן פדייה הוא, לכן הצריך פדיון בד' זוזים שהם דבר חשוב - רבינו גרשום.

אמר עולא: אי הואי התם

[לו הייתי שם] באותו מעשה בפומבדיתא, שהחרים בסתם את כל נכסיו,

הוה יהיבנא כולהו

נכסים

לכהנים

37 .

ומפרשינן:

אלמא קסבר עולא: סתם חרמים לכהנים.

ומקשינן לרב יהודה ולעולא:

מיתיבי

:

א.

אין

קנין

עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר

בפרשת עבד עברי

"עד שנת היובל יעבוד עמך"

, מכאן שהפרשה מדברת בזמן שהיובל נוהג.

ב.

ואין

מכר

שדה אחוזה נוהגת

לענין שיכול הלוקח לגאלו מן המוכר בגרעון כסף [שמחשבים את סך כל המכירה, ומחלקים אותו במספר השנים שיש מהמכירה עד היובל, והמוכר מגרע מדמי המכר שמחזיר עבור השנים שעברו מהמכירה עד הגאולה, ומחזיר עבור כל שנה שנותרה עד היובל, כפי הסך העולה על ידי חלוקה זו], בעל כרחו של לוקח,

אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר

בפרשת מכר שדה אחוזה:

"ויצא ביובל ושב לאחוזתו".

[וכן דין הקדש שדה אחוזה, אינו נוהג אפילו בזמן הבית, - בדינים המיוחדים להקדש שדה אחוזה - אלא כשיובל נוהג. ואם אין כל יושביה של ארץ ישראל עליה, וכגון: שהגלה סנחריב לב' שבטים וחצי השבט, אין היובל נוהג, ואין הקדש שדה אחוזה נוהג].

ג.

אין בתי ערי חומה נוהגין

לענין שיוכל המוכר בית בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון לגאול את הבית מן הלוקח - אפילו בעל כרחו - תוך שנה למכירה,

אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר

בפרשת מכר בתי ערי חומה:

"לא יצא ביובל"

ומשמע שהיובל נוהג.

רבי שמעון בן יוחי אומר

[ולא נחלקו עליו]:

ד.

אין שדה חרמים

לכהנים או להקדש -

נוהג, אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם"

, ודורשים: שאין שדה החרם נוהג אלא בזמן ששייך "בצאתו ביובל".

רבי שמעון בן אלעזר אומר

[ולא נחלקו עליו]:

ה.

אין גר תושב

[גוי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה, אבל אוכל נבלות וכיוצא בזה]

נוהג

לענין שיהיה מצוה להחיותו ,

אלא בזמן שהיובל נוהג. אמר רב ביבי: מאי טעמא

אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג?

אתיא

בגזירה שוה

"טוב"

הכתוב בפרשת "לא תסגיר עבד [שהוא גר תושב] אל אדוניו". מ

"טוב"

הכתוב בפרשת עבד עברי,

כתיב הכא

בפרשת עבד עברי:

"כי טוב לו עמך", וכתיב התם

בעבד גר תושב: "לא תסגיר וגו' עמך ישב בקרבך

בטוב לו לא תוננו

", וכשם שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כך גר תושב. [וברש"י מבואר, שהלימוד הוא: "עמך" שכתוב בעבד עברי, ו"עמך" ישב בקרבך וגו', שכתוב בגר תושב].

ומברייתא זו - שאין שדה חרם נוהג בזמן שאין היובל נוהג - מקשים לרב יהודה ועולא במעשה בפומבדיתא, שהיו מנהיגים דין חרם בזמנם, כשלא נהג היובל.

ומשנינן:

לא קשיא

לרב יהודה ועולא!

הא

שאמרנו שאין החרם נוהג בזמן שאין היובל נוהג, מדובר:

במקרקעי

שעליהם כתוב "בצאתו ביובל וגו' כשדה החרם וגו'",

הא

דסבירא להו לרב יהודה ועולא שהחרם נוהג בזמן הזה -

במטלטלי.

ומתמהינן:

והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה

, שאף קרקעות היו בכלל נכסיו ועל כולם הורו שחל החרם, והרי בקרקע ודאי לא נוהג חרם בזמן הזה?!

ומשנינן:

מקרקעי דחוצה לארץ

שהוחרמו - וכמעשה שהיה בפומבדיתא שבבבל -

כמטלטלי דארץ ישראל דמי

, שהחרם חל עליהם אף בזמן שאין היובל נוהג.

מתניתין:

רבי ישמעאל אומר: כתוב אחד אומר

: כל הבכור אשר יולד וגו'

"תקדיש"

לד' אלקיך,

וכתוב אחד אומר: "אל יקדיש"

["אך בכור אשר יבוכר לד' בבהמה לא יקדיש איש אותו"].

אי אפשר לומר "תקדיש"! שהרי כבר נאמר "לא יקדיש". אי אפשר לומר "לא יקדיש"! שהרי כבר נאמר "תקדיש", הא כיצד?! מקדישו אתה "הקדש

עלוי"

שאם החרים את הבכור, חל החרם לענין שיהא צריך "להעלות" [לשום] הבכור בדמים ולתתו לכהן, [ועל דרך שאמרו חכמים במשנה קודמת, מקרא ד"כל חרם קדש קדשים הוא לד'"].

ואי אתה מקדישו הקדש מזבח

, שאין הקדשו למזבח מועיל להחיל עליו שם זבח אחר.

גמרא:

ומקשינן:

ורבנן

, שלמדו דין "הקדש עלוי" מפסוק אחר במשנה הקודמת, מה ידרשו בפסוקים "תקדיש" ו"לא תקדיש" האמורים בבכור? ומשנינן: א.

"אל תקדיש" מיבעי ליה ללאו

, שהמתפיס בכור לשם זבח אחר עובר בלאו זה.

ב.

"תקדיש" מיבעי ליה, לכדתניא: מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו

לשם בכור?

שנאמר

: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך

הזכר תקדיש

לד' אלקיך"!

ומקשינן:

ורבי ישמעאל

מנין לו שצריך להקדישו לשם בכור, כיון שדורש את הפסוק "תקדיש" להקדש עילוי?

ומשנינן: אמר לך רבי ישמעאל:

אי לא מקדיש ליה

וכי

לא קדוש?! קדושתו מרחם הוה! וכיון דכי לא מקדיש ליה

-

קדוש, לא צריך לאקדושיה!

הדרן עלך פרק המקדיש שדהו

--- title: "חברותא - ערכין — פרק תשיעי - המוכר שדהו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02370.html#HtmpReportNum0009L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0009L5" --- פרק תשיעי - המוכר שדהו

Оригинал главы פרק תשיעי - המוכר שדהו