טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ערכין 25a — תלמוד אויף ייִדיש
ערכין 25a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ערכין 25a
מאי אחר יובל,
באמצע יובל
, כלומר: שאפילו באמצע יובל אין הגאולה מתחשבת בזמן שהוא פחות משנה.
וקא משמע לן:
דכל כמה דלא מליא ליה שנה
שבא הפודה לגואלה באמצע שנה
לא מגרע ליה
עבור מקצת השנה שכבר חלפה משנה זו, ונותן גם עבור השנה שעומד באמצעה, כאילו היה עומד בתחלתה.
ופרכינן:
מאי קמ"ל דאין מחשבין חדשים
שיצאו מן השנה
עם ההקדש
לגרע אותם מפדיונו?!
הא בהדיא קתני לה
במשנה
אין מחשבין חדשים עם ההקדש
, ולמה צריך לחזור אותו ענין בשתי לשונות.
ומשנינן:
מה טעם
לא גואלין פחות משנה
קאמר
לבאר בסיפא שאין מחשבין!
מה טעם לא גואלין לאחר יובל
בגירוע זמן שהוא
פחות משנה, משום דאין מחשבין חדשים עם ההקדש!
שנינו במשנה:
אין מחשבין חדשים עם ההקדש.
תנו רבנן: מנין שאין מחשבין חדשים
שעברו מהשנה שגואל בה
עם ההקדש
לגרוע מפדיונו בגלל החדשים שכבר עברו מן השנה קודם פדיונו?
תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות"
, ומשמע שכל מה שנותר נחשב שנה שלימה, וכאילו עומד בתחלת השנה
"שנים" אתה מחשב
את החדשים שנותרו,
ואי אתה מחשב חדשים
כחדשים.
מניין שאם הקדש רוצה לעשות
כשרווח הוא לו
חדשים
שיצאו מן השנה
לשנה
שלימה ולחשוב כאילו עומד בסוף השנה,
עושה
ו
היכי דמי
שיהיה חשבון החדשים רווח להקדש?
כגון דאקדשיה בפלגא דארבעין ותמני
[באמצע שנת מ"ח ליובל], שכיון שהקדישה פחות מב' שנים לפני היובל אינו מגרע מפדיונו כלל, אלא נותן חמשים סלעים להקדש כמבואר לעיל, ואם לא היה מחשב החדשים, והיינו אומרים שכאילו עומד בתחלת השנה, נמצא שעדיין ב' שנים שלמות עד היובל - לפניו, ומגרע מפדיונו להקדש את כל השנים שעברו, נמצא שרווח הוא להקדש לחשב חדשים,
תלמוד לומר: וחשב לו הכהן, מכל מקום
, כל חשבון ואפילו חדשים במשמע.
מתניתין:
המקדיש שדהו בשעת
ניהוג
היובל
[קודם שגלו ישראל],
נותן
בפדיונה
בזרע חומר שעורים
בחלקת שדה שזורעין בה כור שעורים
חמשים שקל
[סלעים]
כסף
בין שהיא שוה אלף שקלים בין שאינה שוה אלא ה' שקלים.
היו שם נקעים
[בורות]
עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינן נמדדין עמה
אלא נמדדים בפני עצמם, ונפדים בשווים.
פחות מכאן
[מעשרה טפחים]
נמדדין עמה.
הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל, נותן
בפדיונה
סלע ופונדיון
שהם אחד ממ"ט מחמשים סלעים שקצבה תורה לתת להקדש כשפודה בתחלת היובל ותעמוד בידו מ"ט שנים, ועכשיו נותן כך
לשנה
כפי מספר השנים שתעמוד בידו עד היובל, [ואף שבסלע מ"ח פונדיונין בלבד, תוספת זו הוא נותן משום קלבון - מעה קטנה - לפרוטרוט. רש"י לעיל כ"ד].
ואם אמר
כשפדאו כמה שנים לפני יובל
הריני נותן דבר
[ערך] כל
שנה
שתעמוד בידי
בשנה
עצמה שתעמוד בידי - ולא בתחלת הפדיון -
אין
שומעים לו, אלא נותן את כולו כאחד.
אחד בעלים
פודים הקדשם בנ' סלעים
ואחד כל אדם.
מה בין בעלים לכל אדם? אלא שהבעלים נותנין
ומוסיפים
חומש
מלבר שהוא רבע מן הקרן,
וכל אדם אין נותנין
עוד
חומש.
גמרא:
תנא
: חמשים סלעים שנותן הפודה, היא על חלקת שדה שזורעין בה
כור זרע, ולא
על חלקה שקוצרים ממנה
כור תבואה
שהיא פחותה מכור זרע. ומחשבים לפי זריעה הנעשית
במפולת
הזרעים לשדה ב
יד, ולא
על ידי
מפולת שוורים
הנושאים שקים מלאים זרע ומנוקבים נקבים רחבים והזרע נופל מהן לשדה, שהשוורים מפילים כור זרע בחלקה קטנה מזו שע"י מפולת יד.
תני לוי: לא
משערים הזריעה בזרע
מעבה
[מרובה] שנקלט יותר זרע בחלקה קטנה ומפסיד הפודה,
ולא
משערים הזריעה בזרע
מידק
[מועט] שנקלט פחות זרע ומפסיד ההקדש,
אלא
בזרע
בינוני.
שנינו במשנה:
היו שם נקעים עמוקים וכו'
אין נמדדין עמה.
ותמהינן:
וליקדשו
באפי נפשייהו?!
כלומר: מה בכך שאינם נמדדים עם שאר השדה והם נחשבים כאילו הוקדשו בפני עצמם ונפדים בפני עצמם, והרי סוף סוף אף הם נפדים לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור, ומה נפקא מינה בזה שנמדדים בפני עצמם?!
ומבארינן:
וכי תימא
לפרש, שמשום שהם נחשבים הקדש בפני עצמם, אם כן
כיון דלא הוו
הנקעים או הסלעים עצמם
בית כור
שלם
לא הוו קדשי
להיפדות לפי חשבון נ' סלעים לבית כור, אלא בשווים?
והתניא
לא כן, ואף הקדש פחות מבית כור נפדה לפי חשבון זה, שכך שנינו: כתוב: "ואם את שדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", והיה לו לומר "ואם את אחוזתו"
"שדה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף"
, אם כן
אין לי
ללמוד שפודה לפי חשבון זה
אלא שהקדיש כענין הזה
שהוא בית כור שלם,
מנין לרבות
שפודה לפי חשבון זה אף בית
לתך
שהוא חצי בית כור,
וחצי
בית
לתך
, בית
סאה, ותרקב
שהוא בית ג' קבים [תרי קבים וקב] ו
חצי
בית
תרקב? תלמוד לומר: "שדה", מכל מקום
, כל חלקת שדה במשמע. ואם כן חוזרת הקושיא למקומה, מה נפקא מינה בזה שנמדדים בפני עצמם?
ומשנינן:
אמר מר עוקבא בר חמא: הכא בנקעים מלאים
מים דלאו בני זריעה נינהו
, ואינם בכלל "זרע" חומר שעורים, ונמדדים בפני עצמן ליפדות בשווים.
דיקא נמי
כפירוש הזה:
דקתני
במשנה נקעים
דומיא דסלעים
שודאי אינן בני זריעה,
שמע מינה!
ותמהינן:
אי
הכי, פחות מכאן
מעומק וגובה י' טפחים, שכתוב במשנה שנמדדים עמה ונפדים לפי נ' סלעים, שיפדו
נמי
בשווים כיון שאינם בכלל "זרע חומר שעורים"?!
ומשנינן:
הני
נקעים הפחותים מי'
נגאני דארעא
[ספלי הקרקע]
מיקרו
, על שם הקרקע הם נקראים ואינם נחשבים בפני עצמם.
וכן סלעים הפחותים מי',
שידרי
[ע"ש שדרה של בהמה שהיא גבוהה]
דארעא מיקרו
על שם הקרקע הם נקראים, ואינם נחשבים בפני עצמם.
שנינו במשנה:
הקדישה שתים ושלוש שנים
לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה.
תנו רבנן
: "וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות עד שנת היובל
ונגרע מערכך
", מלמד שמגרע את השנים שעברו מערך נ' סלעים
אף מן ההקדש
. שלא תאמר שאינו מגרע אלא את אותן השנים שהיתה חולין עד שהקדישה, אלא אף השנים שמן הקדשו עד פדיונו מגרע! וללמדנו בא:
שאם אכלה הקדש
על ידי זריעת הגזבר, או שהשכירה ההקדש לפירות
שנה או שתים
ואחר כך בא לפדותה,
אי נמי
אפילו
לא אכלה
ההקדש
אלא שהיתה
השדה
לפניו
של ההקדש בלא שימוש, נגרעות שנים אלו שעד שנת הפדיון מערך פדיונו. ועל כן
נותן
רק
סלע ופונדיון לשנה
, שמהפדיון ועד היובל.
שנינו במשנה:
ואם אמר הריני נותן
דבר שנה בשנה אין שומעין לו.
תנו רבנן: מנין שאם אמרו בעלים הרינו נותנים דבר
[ערך]
שנה בשנה
עצמה כשיעמדו בה,
שאין שומעין להם,
אלא נותנים הכל כאחד?
תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף" עד שיהא כסף כולו כאחד.
אחד בעלים
בחשבון נ' כסף לבית כור ו
אחד כל אדם
בחשבון זה,
מה בין בעלים לכל אדם? שהבעלים נותנין
עוד
חומש, וכל אדם אין נותנין
עוד
חומש!
מתניתין:
הפודה שדה אחוזה מן ההקדש, הרי היא יוצאת ממנו ביובל לכהנים של משמר היובל, אבל:
הקדישה וגאלה
המקדיש עצמו מן ההקדש
אינה יוצאה מידו ביובל
להתחלק לכהנים. וכן אם
גאלה בנו
של מקדיש אינה יוצאת לכהנים מידו, אלא
יוצאה
וחוזרת
לאביו ביובל.
וזה שאמרנו שאם גאלה המקדיש או בנו אינה מתחלקת לכהנים, אינו אלא בשגאלה המקדיש או בנו מיד ההקדש, אבל אם
גאלה אחר
מן ההקדש,
או
אפילו גאלה
אחד מהקרובים
של מקדיש, למעט בנו,
וגאלה
המקדיש
מידו
של האחר או קרובו, הרי היא
יוצאה
לכהנים ביובל
כשם שהיתה יוצאת לכהנים מהגואל שבא המקדיש מחמתו וכחו.
גאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו
ביובל,
לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל
אילו גאלה אחר,
והרי היא
עכשיו
תחת ידי
שאני גאלתיה ועומדת אצלי ביובל, ואין לך כהן שראוי יותר ממני לקבלה, ואם כן
הרי היא שלי
, לא יאמר כך,
אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים
שבאותו משמר של יובל, ואינו נוטל אלא את חלקו כשאר אחיו הכהנים.