טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ערכין 20b — תלמוד אויף ייִדיש
ערכין 20b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ערכין 20b
ד
מהו דתימא, כיון דלא אמדוהו
לנידר בחיי נודר עדיין לא נתחייב עד שמת
ולא אישתעבוד נכסי, קא משמע לן, כיון דעמד בדין
כבר חל חיובו,
ואישתעבודי אישתעביד ניכסיה
אף קודם האומד.
ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא,
לברר חיובו. וכיון שהנידר חי, אומדים אותו כעת.
מתניתין:
האומר
שור זה עולה, ובית זה קרבן
. [כלומר הקדש לבדק הבית],
ומת השור ונפל הבית פטור מלשלם,
כי האדם לא התחייב כלום, ורק על גוף השור והבית חלה הקדושה. [ו"נדבה" היא זו ולא "נדר"].
אבל אמר
שור זה עלי עולה, ובית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם
דמיהם. שזהו חיוב על האדם וכדין נדר שהרי אמר חיובם "עלי".
גמרא:
אמר רב חייא בר רב: לא שנו
בסיפא במשנה שחייב לשלם,
אלא
באופן
דאמר "דמי"
שור זה עלי עולה,
שאז חייב עצמו בדמים ואף אם השור מת, שהרי לא נתחייב בדמים מסוימים.
אבל אמר שור זה עלי עולה, כיון דאמר
שור
זה
ולא הזכיר דמים,
אם מת אינו חייב באחריותו.
שרק להקדש השור הזה נתכוון וזה שאמר
"עלי"
לא לחייב עצמו בדמים בא, אלא עלי לטרוח
ולהביאו
למקדש ,
קאמר.
מיתיבי
: "האומר
שור זה עולה, השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב אינו חייב באחריותו.
כדין נדבה. שהשור בלבד קדוש, ואת עצמו לא חייב בכלום.
ואם אמר
שור זה עלי עולה, השור הקדש ומועלין בו,
שגם כאן חלות קדושה בגופו היא. אבל לכך הועיל מה שהוסיף "עלי", שאם
מת או נגנב חייב באחריותו.
שחל גם חיוב דמים על האדם, ולא כרב חייא.
ומשנינן:
מי אלימא
ברייתא זו
ממתניתין דאוקימנא
לה
דקאמר "דמי"
שור זה עלי?
הכי נמי
נפרש את הברייתא
דקאמר "דמי"?
ופרכינן: ואיך אפשר לפרש כך את ברייתא?
והא מדסיפא
של הברייתא מדובר
בדקאמר "דמי
שור"
מכלל דרישא
מדובר
דלא קאמר "דמי" דקתני סיפא "דמי שור זה עלי עולה, השור חולין ואין מועלין בו.
שלא הקדיש את גופו אלא התחייב לתת את דמיו לכשימכר. ואם
מת השור או נגנב אינו חייב באחריותו.
שהרי לא בא לידי מכירה ולא באו הדמים לידיו.
אבל
אם מכר את השור וכבר קדשו הדמים, ואחר כך אבדו ,
חייב באחריות דמיו.
שלזה מועיל מה שאמר "עלי" לחייב את עצמו באחריות.
ומכל מקום מוכח מזה, שהרישא שכתוב שגוף השור קדוש מדובר באומר "שור זה עלי" ולא הזכיר "דמי". ואף על פי כן חייב באחריותו, ושוב קשה על רב חייא.
ומשנינן: לעולם
רישא וסיפא
מדובר
דקאמר "דמי".
אך בשני אופנים.
רישא
מדובר
דאמר "יקדש השור לדמיו"
שמשמעו שני דברים. גם שמקדיש את גוף השור מיד, וגם שמקבל על עצמו את אחריות דמיו כיון שאמר "עלי". [ולא צריך שיאמר במפורש כלשון הזה, אלא אף באומר "דמי שור זה עלי עולה" מפרשים את דיבורו כך. תוס'].
וסיפא
מדובר
דקאמר "לכשיבואו דמיו יקדשו"
שלא חל בגוף השור כלום, ורק על הדמים שיבואו לידיו לאחר מכירת השור הוא מחיל קדושה, ומשום כך השור חולין ואין חייב באחריותו, וחייב רק באחריות דמיו אם אבדו.
ומקשינן: ובאופן כזה האם חל הקדש על הדמים?
והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם
30 .
וקודם מכירה הרי הדמים כאינם בעולם, שעדיין אינם שלו.
ומשנינן:
אמר רב יהודה אמר רב, הא מני רבי מאיר היא, דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם,
וחל ההקדש כשיבואו לעולם.
איכא דאמרי, אמר ליה רב פפא לאביי, ואמרי לה
אחרים
דרמי בר חמא
אמר
לרב חסדא: כמאן
הולכת ברייתא זו?
כרבי מאיר, דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
אמר ליה
: ודאי שכך הוא
ואלא כמאן
תעמיד אותה? והלא כרבנן אי אפשר להעמיד שדמים דבר שלא בא לעולם הוא.
ואיכא דמתני לה,
את דברי רב יהודה ואביי ורמי בר חמא שהעמידו כרבי מאיר, לא על הברייתא דלעיל אלא בענין אחר.
אהא
דתניא:
המשכיר בית לחבירו ונתנגע
הבית,
אף על פי שחלטו כהן
לטומאה שדינו לינתץ, כל זמן שלא ניתץ
אומר לו
משכיר
הרי שלך
לפניך,
שהרי הבית שהשכרתי לך עדיין קיים.
אבל אם
נתצו חייב להעמיד לו בית
אחר. שמזלו של המשכיר [שנחשד על גזל או על צרות עין] גרם לטומאה.