טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ערכין 18a — תלמוד אויף ייִדיש
ערכין 18a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ערכין 18a
ואחר כך
קודם הגדת העדות
מתה בתו
של בעל דין ואשתו של העד, ובשעת הגדת העדות רחוק הוא, או שהיה
פקח
בשעת ראיה, ו
נתחרש
בינתיים,
וחזר
קודם הגדה ו
נתפקח
, או שהיה
פתוח ונסתמא, ואחר כך נתפתח
, או שהיה
שפוי, ונשתטה, וחזר ונשתפה, כשר
להעיד.
זה הכלל: כל שתחלתו
בשעת ראיה
וסופו
בשעת הגדה
בכשרות
-
כשר!
הרי מוכח מהסיפא של הברייתא, שלא דורשים "והוא עד" שיהא כשר מתחלתו ועד סופו, ואילו בערכין דרשנו "ואם מך הוא" שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו?
ומשנינן:
שאני התם
לגבי עדות,
דאמר קרא
: והוא עד
"או ראה"
או ידע
"אם לא יגיד"
[עדותו בבית דין] ונשא עוונו,
בראיה והגדה תלא רחמנא מילתא
בלבד, שיהא ראוי בשעת ראיה ובשעת הגדה, אף על גב שנפסל בינתיים - רבינו גרשום,
והא איכא!
ומקשינן: ו
אלא
מעתה שלא דורשים "והוא עד" שיהא כשר לעדות מתחלתו ועד סופו,
"והוא"
עד
למה לי?
ומשנינן: כתוב: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד [שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו עדות שיעיד לו] או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו. והביא את אשמו לד' וגו'". ובא "והוא עד"
לכדתניא: ראה
הבעל דין שנצרך לעדות,
סיאה
[סיעה]
של בני אדם
[קבוצת אנשים]
עומדין, ועידיו
שיודעים וראויים להעיד לו
ביניהן, ואמר
לכולם כאחד:
משביעני עליכם, אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני! יכול יהו חייבין
בקרבן,
תלמוד לומר
: ושמעה קול אלה
"והוא עד"
, עד שישמע העד ביחוד קול אלה, ולא שישתפנו עם אחרים - רבינו גרשום,
והרי
כשהשביע את כל הסיעה
לא ייחד עדיו.
יכול אפילו אמר
הבעל דין המשביע:
כל מי
שיודע עדות אני משביע! ואמר כן לכל הסיעה,
לא יהא חייב? תלמוד לומר: "והוא עד", והרי
כשהשביע רק את מי שיודע עדות
ייחד עדיו
שהרי לא השביע אלא את עדיו! [ובשבועות לב. הגירסא: "יכול אפילו אמר: כל העומדים כאן, תלמוד לומר וכו', " וראה פירוש רש"י שם].
שנינו במשנה: (אבל בקרבנות אינו כן)
אפילו מת אביו והניח לו ריבוא
או ספינתו בים ובאה לו בריבואות, אין להקדש בה כלום [עפ"י לקוטי הלכות].
ותמהינן:
"אביו מת והניח לו ריבוא"
למה אמרת שאין להקדש בה כלום, ומשמע לפי פשוטו שאף שירש ריבוא נותן המעריך כפי הישג ידו בלא ריבוא זה, והרי
עשיר הוא?!
ומשנינן:
אמר רבי אבהו, אימא
[כך תשנה]: "אפילו [אם היה] מת אביו [היה]
מניח לו ריבוא
", שאביו עשיר, ועתיד הוא להניח למעריך ירושת ריבוא, אין להקדש בה כלום, כיון שעדיין לא ירש כלום.
ותמהינן: אם כך תשנה,
פשיטא?!
ומשנינן: המשנה מדברת כשהיה
אביו
כבר
גוסס
בשעה שהכהן מעריכו . וחידוש הוא: ש
מהו דתימא
כיון ש
רוב גוססין למיתה
, נחשיב אותו עשיר כבר מעכשיו, או יש לפרש שנמתין לו עד שימות מורישנו - עפ"י זבח תודה,
קא משמע לן
, שלא!
עוד מקשים על מה שנאמר במשנה "או
ספינתו בים ובאה לו בריבואות
, אין להקדש בה כלום"! ומשמע לפי פשוטו, שספינתו של מעריך טעונה סחורה שלו, בריבואות, ואם כן מדוע אין להקדש בה כלום, ואינו נותן אלא כפי אשר תשיג ידו בלא ריבואות אלו, והלא
עשיר הוא?!
ומשנינן: אין כוונת המשנה שהיתה ספינתו טעונה סחורה שלו, בריבואות, אלא מדובר:
כשהיתה
הספינה
מוחכרת ומושכרת
[או מושכרת]
ביד אחרים
, "ובאה לו בריבואות", הכוונה: שקצבו את שכר החכירה או השכירות בריבואות.
ומקשינן: ו
האיכא שכירות
ריבואות, שצריך השוכר לשלם למעריך, ונחשבנו עשיר משום חוב השכירות?
ומשנינן: אף שכבר התחייב השוכר בעיקר חוב השכירות בכל רגע ורגע שמשתמש בה מכל מקום,
שכירות אינה משתלמת
למשכיר
אלא לבסוף
זמן השכירות, ועל כן עכשיו עדיין עני הוא. [תירוץ הגמ' בספינה, נתבאר על פי הזבח תודה. אבל עיין בלחם משנה פ"ג מנחלות ה"א, ובספר הפלאה שבערכין].
ומקשינן:
ותיפוק ליה
שעשיר הוא,
משום ספינה
עצמה, שהיא של המעריך?
ומשנינן: הדין של ספינה שייך למבואר לקמן בפרק שום היתומים, שמשאירים לחייבי ערכין כשבא הגזבר למשכנו כדי חייו, וכלי אומנותו כגון מעצד ומגירה לחרש עצים. ו
הא מני
המשנה כאן שאין מביאים את הספינה בחשבון
רבי אליעזר היא, דתנן
שם במשנה:
רבי אליעזר אומר
, שאף
אם היה איכר, נותן
[משאיר]
לו
הגיזבר למעריך
צמדו
[צמד בקר],
וחמר, נותן לו חמורו
, שהם כלי אומנותו, והוא הדין שלדעת רבי אליעזר נותן לו את ספינתו שמשכירה לאחרים. אבל לחכמים שם שחולקים וסוברים שצמד בקר וחמור לא משאירים לו, ומשום שהם נכסים ולא כלי אומנות, הוא הדין שספינה לא משאירים לו.
מתניתין:
זה שאמרנו בתחילת הפרק ש"
השנים
שחילקה תורה בערכין
בנידר
" הם תלויים ולא במעריך,
כיצד: ילד
[צעיר] מבן עשרים ועד בן ששים, שערכו שקצבה לו תורה חמשים שקלים,
שהעריך
את ה
זקן
מבן ששים,
נותן ערך זקן
שהוא חמשה עשר שקל, ואין אומרים שיתן הילד שהעריך, ערך ילד, שבנידר תלוי הדבר.
וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד
, ולא ערך זקן, שבנידר תלוי הדבר.
זה שאמרנו בתחילת הפרק:
"הערכין בנערך"
הם תלויים, ולא במעריך,
כיצד: איש
שערכו שקצבה לו תורה גדול משל אשה,
שהעריך
את
האשה
נותן ערך אשה.
ואשה שהעריכה
את ה
איש, נותנת ערך איש
. שזה שחילקה התורה בקיצבת הערכין בין איש לאשה, בנערך תלוי הדבר.
זה שאמרנו בתחילת הפרק: "
והערך
שקצבה תורה לפי הגיל
בזמן הערך
" הוא נקבע, ולא בזמן הנתינה,
כיצד: העריכו
כשהיה הנערך
פחות מבן חמש
שערכו לזכר חמשה שקלים,
ונעשה
לפני הנתינה
יתר על בן חמש
, שערכו לזכר עשרים שקלים. או שהעריכו כשהיה
פחות מבן עשרים
שערכו עשרים שקלים,
ונעשה
עד שעת נתינה
יתר על בן עשרים
, שערכו חמשים שקלים,
נותן כזמן הערך
ולא כזמן הנתינה.
גמרא:
תנו רבנן
: כתוב "איש כי יפלא נדר בערכך נפשות לד'", "נדר" היינו דמים, שאמר: "דמי עלי", "בערכך" היינו ערכין, שאמר: "ערך פלוני עלי",
אתה הקשתה
[לעיל בפרק ראשון]
דמים לערכין
, [למדת ממה שהוקשו בתורה דמים וערכין, שיהיה בדמים אותו דין הכתוב בערכין], לענין שני דברים:
א.
מרגלית לקלים
, שהולכין בשומת ערך מרגלית אחר המקח הקל [הזול] - [מוצל מאש], ולא אחר מקח היוקר.
והיוצא מזה לערכין: שעני שהעריך את עצמו, ובא כהן להעריכו אם השיגה ידו כדי ערכו, ויש לו מרגלית ששוה בכפרו שלשים סלעים בלבד, ואין לו כדי ערכו שהוא חמשים סלעים, אין אומרים: אם משהים אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשירים והם יקנוה בחמשים סלעים הילכך חמשים סלעים יש לו, ויתן ערך שלם! אין אומרים כך, ואין להקדש אלא מקומו ושעתו, ולמדים זאת מהכתוב [בחוקותי כז - כג]: ונתן את הערכך "ביום ההוא".
ולמדים מזה לדמים: שאם אמר: "דמי מרגלית זו עלי", אין שמים אותה לפי מכר הכרכים הגבוה, אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום.
ב.
ולידון בכבודו
, שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו - רש"י לעיל ד:, כלומר: אבר שהנשמה תלויה בו.
והיוצא מזה לערכין: שהאומר: "ערך ראשי [שהוא דבר שהנשמה תלויה בו, וכן שאר אברים שהנשמה תלויה בהם] עלי" נותן ערך שלם, ולמדים זאת מהכתוב לגבי ערכין: איש כי יפלא נדר "בערכך נפשות" ומשמע שהולכים אחרי נפש.
ולמדים מזה לדמים: שהאומר "דמי ראשי [או שאר אברים שהנשמה תלויה בהם] עלי" נותן דמי כולו [רש"י לעיל ד:] כמו שהוא נמכר בשוק.
יכול
שאף
נקיש ערכין לדמים
[נלמד בהיקש הזה, שיהיה בערכין אותו דין שכתוב בדמים, ונאמר:]
שיתן
בערכין כפי גילו
בשעת נתינה
, כשם שבדמים אם אמר "דמי עלי" שמים את הדמים לפי שעת הנתינה ולא לפי שעת הנדר, [ובדמים פשוט שנותן כשעת הנתינה ולא כשעת הנדר, שהרי כעבד הנמכר בשוק שמים אותו, ואם אמר "דמי עלי" ובניסן בא לבית דין, מי יודע כמה היה שוה בשעת הנדר , ושעת נתינה היינו השעה שהוא בא לבית דין ]?
תלמוד לומר: "כערכך יקום"
[בפרשת מקדיש שדה אחוזה, ואם אינו ענין למקדיש שדה אחוזה תנהו ענין לערכין - תויו"ט], ומשמע שהערכין כשעת הערך, [שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך של גדול, ולא של זקן], ללמד: ש
אינו נותן אלא כזמן הערך.
מתניתין:
כתוב בפרשת ערכין [בחוקותי כ"ז] "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לד'.
והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל וגו'.
ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים וגו'.
ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים וגו'.
ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל וגו'.
ולמדו חז"ל ממה שנאמר: מבן ששים שנה "ומעלה", שאין אנו דנים את הנערך כזקן יותר מבן ששים אלא כששלמה שנת הששים ללידתו, אבל בשנת הששים עצמה הרי הוא נידון כפחות מבן ששים.
וממה שלימדתנו תורה בשנת ששים, אנו למדים [עפ"י רש"י בכורות מט. וזבח תודה כאן]:
שאף
יום שלשים
כלמטה הימנה
, ואם אמר: "ערך פלוני קטן עלי", ואותו קטן היה באותו יום בן ל' יום, דינו כמעריך מי שהוא פחות מבן חדש, ולא אמר כלום.
שנת חמש
עצמה [שלאחריה ערכו גדול משל קטן פחות מבן חמש],
ושנת עשרים
עצמה [שלאחריה ערכו גדול משל ילד פחות מבן עשרים],
כלמטה הימנו
הם נידונים, שהמעריך את מי שהוא בשנים אלו עצמן, כאילו העריך את מי שהוא פחות משנים אלו.
שנאמר: ואם מבן ששים שנה "ומעלה"
וגו' והיה ערכך חמשה עשר שקל, ומשמע ששלמה שנת ששים, ואז הוא נידון כזקן ליתן רק חמשה עשר שקל, אבל בשנת ששים, נידון כילד.
הרי אנו למדים בכולן משנת ששים! מה שנת ששים כלמטה הימנו, אף שנת חמש ושנת עשרים, כלמטה הימנו.
ומתמה אנפשיה:
הן
, כלומר: וכי כך הוא שנוכל ללמוד לאלו, מבן ששים?! והרי יש לחלק שנת חמש ושנת עשרים, משנת ששים:
אם
(עשה)
עשינו
[רש"י]
שנת ששים כלמטה ממנה
לדון בו כפחות מבן ששים,
להחמיר
ולתת יותר [שהרי ערך אדם פחות מבן ששים, גדול משל זקן],
נעשה
אף
שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה
, לדון בשנים אלו
להקל
ולתת פחות?! [שהרי ערך הפחות מבן חמש, קטן משל יותר מבן חמש, וערך פחות מבן עשרים, קטן משל יותר מבן עשרים]
ומפרש:
תלמוד לומר
: כתוב כאן: ועד בן עשרים
"שנה"
, וכתוב כאן: ועד בן ששים
"שנה", לגזירה שוה: מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה, אף שנה האמורה בשנת חמש ובשנת עשרים, כלמטה ממנה
.
רבי אליעזר אומר
: לעולם דינו כלמטה בין בבן ששים בין בבן עשרים ובין בבן חמש,
עד שיהו יתירות
ימיו
על השנים
[ששים, עשרים, חמש] ב
חודש ויום אחד!
שתשלם כל השנה, ועוד חודש, ויום אחד [שכבר נכנס בה חודש האחר רש"י לקמן], משנה האחרת.
גמרא:
ומפרשינן: ה"שנה שנה" האמור במשנתנו שאנו למדים אותו בגזירה שוה
מופנה
הוא, שאינו צריך לגופו, אלא ללמוד בגזירה שוה!
דאי לא מופנה
, הרי הכלל הוא שאם אפשר לפרוך פירכא על הגזירה שוה - פורכים, וכאן גם
איכא למיפרך
על הגזירה שוה
כדפרכינן
במשנה [כשבאנו ללמוד זה מזה, במה מצינו]: שאין ללמוד שנת חמש ושנת עשרים משנת ששים, שבשנת ששים החמירה התורה ליתן יותר, ואין ללמוד להקל שיהיו שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם, ויתנו פחות! וכן הדבר שמופנה הוא, ש
"שנה" "שנה" יתירי כתיבי
, שהיה לתורה לכתוב: "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים", ולא לכתוב "שנה", והיינו יודעים שעשרים אלו "בשנים" דיבר הכתוב כמו חמש "שנים". וכן היה יכול לכתוב "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים", ולא לכתוב "שנה".
ומקשינן:
לימא מתניתין
שהוצרכה לדרשה ללמד שתהיה שנת עשרים כלמטה
דלא כרבי, דאי
מתניתין כ
רבי, האמר: "עד ועד בכלל"
, וכיון שכתוב: ואם מבן חמש שנים "ועד" בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים, ממילא יודעים ששנת עשרים עצמה בכלל, ודינה כלמטה מבן עשרים. וכן לא צריך פסוק לשנת ששים, שכתוב: "ועד" בן ששים שנה, ובשנת חמש, שכתוב: "ועד" בן חמש שנים.
דתניא
, שסובר רבי "עד ועד בכלל: כתוב: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל
מיום הראשון (ו) עד יום השביעי", יכול
"מיום ה
ראשון
" שאמרה תורה שיהא האוכל חמץ בכרת [תוס'],
ולא ראשון
עצמו
בכלל
חיוב כרת, וכן מה שאמרה תורה "עד יום ה
שביעי" ולא שביעי בכלל
חיוב כרת, שהרי כתוב "מיום" הראשון, וכתוב "עד" יום השביעי,