Text version of this daf: original and translation
Yevamot 72b (עב:) — the Talmud in English
Yevamot 72b (יבמות עב:): אין נימולין אלא ביום . אבל תינוק הנימול שלא בזמנו - נימול the day and ביום ו And likewise, the other persons to be circumcised mentioned in the beraita may be circumcised…
Original text — Yevamot 72b (עב:)
אין נימולין
אלא ביום
.
אבל תינוק הנימול
שלא בזמנו
-
נימול
בין
ביום ו
בין
בלילה
.
וכן שאר הנימולין שנזכרו בברייתא, נימולין בין ביום ובין בלילה.
מאי לאו
גבי משוך -
בהא קמיפלגי: דמר
תנא קמא
סבר: משוך
מ
דאורייתא
הוא נימול, ולפיכך אינו נימול אלא ביום.
ומר
רבי אלעזר ברבי שמעון -
סבר: משוך
מ
דרבנן
הוא נימול, ולא החמירו להצריכו מילה דוקא ביום ולא בלילה.
הרי שנחלקו תנאים בדברי רב הונא.
ופרכינן:
ותסברא
, וכי יש לפרש כן את מחלוקתם!? והרי -
קטן שעבר זמנו
-
מי איכא למאן דאמר
שרק מצוה
דרבנן
הוא, ובכל זאת לפי רבי אלעזר ברבי שמעון הוא נימול אפילו בלילה!
אלא
, באמת לא נחלקו תנאים בדברי רב הונא. ו
דכולי עלמא, משוך
רק מ
דרבנן
הוא נימול,
ו
אילו
קטן שעבר זמנו
נימול מ
דאורייתא
.
והכא
בקטן שעבר זמנו -
בהא קמיפלגי
, תנא קמא ורבי אלעזר בר שמעון:
מר
, תנא קמא,
סבר
: הואיל ולא אמר הכתוב "ביום השמיני ימול", אלא "וביום",
דרשינן
מתוספת האות וי"ו במילה
"וביום
" - לרבות גם את הנימול שלא בזמנו, שיהיה נימול רק ביום.
ומר
רבי אלעזר ברבי שמעון -
סבר: לא דרשינן "וביום
", ולא אמרה תורה שיהיה נימול ביום אלא רק התינוק הנימול בזמנו.
ומתוך שנחלקו בקטן שעבר זמנו מן התורה, נחלקו אף במשוך, שהוא מדרבנן:
תנא קמא סבר: הואיל ואף הנימול שלא בזמנו נימול ביום, אף המשוך, שהוא מדרבנן, תיקנו חכמים בו כעין דאורייתא.
ורבי אלעזר סבר: כיון שאפילו קטן שעבר זמנו נימול בלילה, כל שכן משוך, שאינו אלא מדרבנן.
כי הא דיתיב רבי יוחנן, וקדריש
:
בשר קדשים
"נותר
", שמצוותו בשריפה - כשהוא נשרף
בזמנו
, ביום שנעשה בו נותר, הרי זה
אינו נשרף אלא ביום
. משום דכתיב לגבי שלמים, הנאכלים לשני ימים ולילה אחד "והנותר מבשר הזבח "ביום" השלישי, באש ישרף".
אבל כשהוא נשרף
שלא בזמנו
, הרי הוא
נשרף בין ביום ובין בלילה
.
ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן
, מהא דתניא:
אין לי אלא נימול לשמיני, שאין נימול אלא ביום
, כדכתיב: וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
מנין לרבות
גם את הנימול
לתשעה
ימים, או
לעשרה
, או
לאחד עשר
, או
לשנים עשר
יום, שאף הוא אינו נימול אלא ביום?
תלמוד לומר: "וביום
".
ויש כאן יתור אות וי"ו, המרבה גם את הנימולים שלא ביום השמיני.
ומוסיף רבי אלעזר, כדי להקשות על רבי יוחנן:
ואפילו למאן דלא דריש
את יתור האות
וא"ו
לבדה, ואינו מרבה מ"וביום" מילה שלא בזמנה -
משתי האותיות
וא"ו וה"י
כאחד - כדכתיב בנותר "והנותר" מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - הוא כן
דריש
.
ואם כן, ודאי שהנותר, אפילו כשהוא שלא בזמנו, הוא נשרף רק ביום.
הרי למדנו שהנותר אפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום, וקשיא לרבי יוחנן.
אישתיק
[שתק] רבי יוחנן ולא ידע להשיב.
בתר דנפק
[אחר שיצא] רבי אלעזר - שהוא רבי אלעזר בן פדת - מלפני רבי יוחנן,
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש
בהתפעלות:
ראיתי ל
[רבי אלעזר]
בן פדת, שיושב ודורש
את המקראות הללו
כמשה מפי הגבורה
, בלשון תנאים!
[והוא אינו תנא, אלא אמורא, שהיה תלמידו של רבי יוחנן].
אמר ליה ריש לקיש
לרבי יוחנן: וכי דרשות אלו, דרשות
דידיה היא!?
וכי הם דרשותיו של רבי אלעזר!? והרי
מתניתא
[ברייתא]
היא
, שדורשת כך את המקראות הללו?!
ושאל רבי יוחנן את ריש לקיש:
היכא תנא ליה
[היכן היא ברייתא זו]?
אמר לו ריש לקיש:
בתורת כהנים
, שהיא מדרש התנאים על ספר ויקרא!
נפק
[יצא] רבי יוחנן,
תנייה
שנה לתורת כהנים
בתלתא יומי
[למד את תורת כהנים בשלשה ימים],
וסברה
[עיין בה בסברא]
בתלתא ירחי
[בשלשה חדשים].
אמר רבי אלעזר
: אף על גב שהערל לענין תרומה וקדשים הרי הוא אסור באכילתם כטמא [תוספות], מכל מקום:
ערל שהזה
מי חטאת של אפר פרה אדומה על טמא מת, הרי
הזאתו
של הערל
כשירה
, ואינה כהזאתו של טמא, שהיא פסולה.
והטעם:
מידי
כמו
דהוה אטבול יום
,
שאף על פי שאסור
טבול יום
בתרומה, כשר
הוא
בפרה
, על אף שכל מעשי הפרה צריכים להעשות באנשים טהורים בלבד.
ופרכינן עלה:
מה לטבול יום, שכן מותר
הוא
ב
אכילת
מעשר
שני [אף שהטמא אסור בו], לכן הוא כשר גם למעשי הפרה, תאמר בערל, שאסור לו לאכול מעשר שני, ומנין לך שיוכשר במעשי פרה!?
ומשנינן:
אטו
, האם
אנן לאכילה
של פרה אדומה
קאמרינן
, שיהא הערל מותר בה כמו טבול יום, עד שאתה בא לפרוך מכך שערל אסור באכילת מעשר שני בעוד שטבול יום מותר באכילת מעשר שני!?
והרי
אנן לנגיעה
של פרה אדומה
קאמרינן
, שהערל מותר בה כמו טבול יום, ושוב לא שייך לפרוך מה לטבול יום שמותר בנגיעת מעשר שני, תאמר בערל שהוא אסור בנגיעת מעשר שני, שהרי הערל מותר אפילו בנגיעת קדשים, וכל שכן במעשר שני -
והכי דרשינן:
ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה
, הרי הוא
מותר בהזאה
דפרה [גירסת רש"י].
ערל, שמותר בנגיעה
דתרומה,
אינו דין ש
יהא
מותר בהזאה
.
תניא נמי הכי: ערל שהזה
-
הזאתו כשירה
.
ו
אף
מעשה היה
שהיזה הערל,
והכשירו חכמים
את
הזאתו
.
כשם שהזאת הטמא פסולה, כך קידושו של הטמא למי חטאת [עירוב אפר הפרה במים חיים] פסול. ואילו טבול יום כשר בהם.
וכשם שהזאת הערל כשירה לדעת רבי אלעזר, כך קידושו כשר, שטעם אחד להם.
מיתיבי
מהא דתניא:
טומטום שקידש
מי חטאת [עירב אפר במים], הרי
קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל
, שמא זכר הוא וטעון מילה הוא,
וערל פסול לקדש
.
ואנדרוגינוס
מהול
שקידש
אף שספק אשה הוא - הרי
קידושו כשר
, הואיל ולדעת חכמים אף האשה כשירה לקידוש.
רבי יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש
-
קדושיו פסולים, מפני שספק אשה
הוא,
ואשה פסולה לקדש
.
קתני מיהא
בבריתא:
ערל, וספק ערל, פסול מלקדש
, וכשם שפסול לקדש כך פסול להזות. וקשיא לרבי אלעזר.
אמר
תירץ
רב יוסף: האי תנא
דברייתא - שפסל את קידושו של הערל -
תנא דבי רבי עקיבא הוא
[בתחילת הפרק לענין ערל באכילת תרומה],
דמרבי ליה לערל
שיהיה דינו
כטמא
.
דתניא: רבי עקיבא אומר
: נאמר בפרשת טמאים, שאסרתם התורה בתרומה,
"איש איש
" -
לרבות את הערל
מכפל המילה "איש".
ולדעת רבי עקיבא: הואיל ולגבי טמאים ריבתה התורה את הערל, שמע מינה שוים הם, ואפילו בנגיעת תרומה אסור הערל.
ושוב אי אפשר ללמוד את דין הערל בהזאה בקל וחומר מטבול יום. כיון שלדעת רבי עקיבא אין טבול יום חמור מן הערל לענין נגיעה בתרומה, היות ולדעתו אף הערל אסור בנגיעה בתרומה.
ואילו רבי אלעזר [והתנא בברייתא שהביאה הגמרא, המכשיר את הזאתו של ערל] בשיטת רבי אליעזר הוא הולך, שאיסור ערל באכילת תרומה נלמד בגזירה שוה מקרבן פסח, ולא למדנו משם אלא לענין אכילה. אבל בנגיעת תרומה מותר הערל, וקל הוא מטבול יום, האסור בנגיעת תרומה.
אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף, וקשיא לי
על תירוצו:
איך אפשר ד
לא לישתמיט תנא וליתני
[שלא ימצא שום תנא שישנה] לענין מגע
"הערל והטמא", ולימא
[ונאמר] ש
רבי עקיבא היא?!
ומאחר שלא מצאנו כן, בהכרח שאכן אין אסור הערל אף לדעת רבי עקיבא במגע תרומה, ואף לדעתו יש לנו ללמוד מטבול יום להקל בערל.
ומה שהחמירו בברייתא בקידוש הערל, אינו אלא חומרא בעלמא, שהחמירו בפרה כשאר חומרות שעשו בה. ונמצא, שבין לרבי עקיבא ובין לרבי אליעזר, יהיה הערל פסול לקידוש והזאה.
ותמהינן:
ו
כי אכן
לא
לישתמיט תנא?!
והא קתני: הערל והטמא פטורין מן הראיה
.
הרי שלענין ביאת מקדש משוינן ערל לטמא. וכך יש לנו לומר אף לענין מגע, שדין הערל כדין הטמא, לדעת רבי עקיבא.
ודחינן:
התם
גבי ראיה,
משום ד
הערל
מאיס
[מאוס] הוא להיראות בעזרה, ואפילו רבנן מודים בזה [תוספות בפירוש ראשון ועוד ראשונים].
מאחר שהביאה הגמרא את מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם אנדרוגינוס כשר לקידוש, מפרשת הגמרא את מחלוקתם:
ואזדו
חכמים ורבי יהודה שנחלקו בקידוש אנדרוגינוס - שהוא ספק אשה - אם קידושו פסול,
לטעמייהו
[לשיטתם] הם הולכים, שנחלקו בהכשר קידושה של אשה:
דתניא: הכל
כשרין לקדש
מי חטאת ואפילו אשה,
חוץ מחרש שוטה וקטן
.
רבי יהודה מכשיר
קידוש
בקטן
,
ופוסל
קידוש
באשה ובאנדרוגינוס
.
ומפרשינן:
מאי טעמא דרבנן
הפוסלים את הקטן לקידוש ומכשירים את האשה?
דכתיב
: ואסף איש טהור את אפר הפרה, והניח מחוץ למחנה במקום טהור.
ומדכתיב: "איש" טהור, למדנו: חרש שוטה וקטן פסולים לאסיפת אפר הפרה.
ומדכתיב: "טהור" - שהוא מיותר, כי למעט את הטמא אינו צריך, הואיל ופרה אדומה "חטאת" קרייה רחמנא וטמא פסול לעבודה - למדנו שאשה כשירה לאסיפת אפר הפרה.
והרי אתה למד אף לקידוש כן, הואיל ובעבודת הקידוש - הכתובה אחר עבודת האסיפה בלא הפסק עבודה אחרת בינתיים - אמרה תורה
"ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת
, ונתן עליו מים חיים אל כלי".
ומשמע: אותם שאמרתי לך באסיפה, הם אלו שיקחו - הרי למדת:
הנך דפסלי באסיפה
[אותם הפסולים באסיפה]
פסולין
נמי
בקידוש
. ולפיכך קטן הפסול לאסיפה פסול אף לקידוש.
אבל
הנך דכשרין באסיפה
, והיא האשה -
כשרים בקידוש
.
ורבי יהודה
הסובר: אף קטן הפסול לאסיפה, הרי הוא כשר לקידוש -
אמר לך
:
אם כן
ש"ולקחו" הם האוספים -
נימא בהאי קרא: "ולקח
לטמא מעפר שריפת החטאת", וכמו שאמר: "ואסף איש טהור" בלשון יחיד.
מאי "ולקחו
" שהוא לשון רבים?
ללמד הוא בא:
דאפילו הנך דפסולין התם
באסיפה, דהיינו קטן,
כשרים הכא
לקידוש.
ומקשינן לרבי יהודה:
אי הכי
,
אשה נמי
תהא כשרה לקידוש ולמה פסל רבי יהודה את האשה לקידוש?!
ומשנינן: כתיב:
"ונתן
" עליו מים חיים אל כלי, ומיותר הוא כדי ללמדך:
ולא "ונתנה
" אשה. המשך הגמרא מתבאר על פי התוספות כאן, ותוספות ישנים ביומא מג א.
ורבנן
, הסוברים ש"ולקחו" הם האוספים, ואין חוששים לשינוי הלשון מלשון יחיד ללשון רבים, אמרי לך: לפיכך שינה הכתוב לשונו ואמר "ולקחו" בלשון רבים:
ד
אי כתיב "ולקח ונתן
" ["ולקח" לטמא מעפר שריפת החטאת "ונתן" עליו מים חיים]
הוה אמינא: שקיל חד
, שאחד נותן את האפר על המים,
ויהיב חד
, אותו אחד מערבו במים. ולפיכך:
כתב רחמנא "ולקחו
".
ואי כתב רחמנא "ולקחו ונתנו", הוה אמינא: דשקלי תרי ויהבי תרי
[דוקא שנים יקחו, ושניהם יתנו].
לפיכך
כתב רחמנא "ולקחו, ונתן" שאפילו שקלי תרי ויהיב חד
.
אין מקפידים בין אחד לשנים, ובין אותו שעשה הלקיחה לאדם אחר.
Translation
the day and
And likewise, the other persons to be circumcised mentioned in the beraita may be circumcised either during the day or at night.
law,
is circumcised by
rabbinic
Rather, in truth the tannaim do not disagree concerning the statement of Rav Huna.
whereas
The first tanna holds: Since even one circumcised after his proper time is circumcised during the day, the Sages likewise instituted that one whose foreskin was drawn over the corona, although his circumcision is required only by rabbinic law, should follow the model of Torah law.
and the Torah said that only the child circumcised at his proper time is to be circumcised during the day.
This is like that incident in which Rabbi Yohanan was sitting and expounding:
twelfth day, who likewise may be circumcised only during the day?
Reish Lakish said to Rabbi Yohanan: Are these expositions really
And we answer:
the red heifer,
we mean with regard to contact
does it not follow that he is
that
it is Rabbi Akiva’s view?
Since we have found no such teaching, it must be that even according to Rabbi Akiva an uncircumcised man is not forbidden to touch teruma, and even according to him we can derive leniency concerning an uncircumcised man from a person who immersed that day.
no tanna happened to teach this?!
their respective positions, as they disagree concerning whether a woman’s preparation is valid:
although he is possibly female—
As it was taught in a beraita: Everyone
an uncircumcised man and an uncertain uncircumcised man are invalid for consecrating, and just as he is invalid for consecrating, so is he invalid for sprinkling. And this is a difficulty against Rabbi Elazar.
As it is written: “And a pure man shall gather the ashes of the heifer and place them outside the camp, in a pure place.”
And since it is written “pure”—which is superfluous, because there is no need for this word to exclude an impure person, as the Torah calls the red heifer a sin-offering, and an impure person is invalid for the service—we learn that a woman is valid for gathering the ashes of the red heifer.
Those who are invalid for gathering [those invalid for gathering] are
also invalid
it is Rabbi Akiva?!
And
indeed
not
should a tanna happen to state this?!
But it teaches: The uncircumcised man and the impure man are exempt from appearing.
It follows that with regard to entering the Temple we equate an uncircumcised man with an impure person. And so too we should say with regard to contact, that the law of an uncircumcised man is like the law of an impure person, according to Rabbi Akiva.
And we reject this:
There,
concerning appearing,
because
the uncircumcised man
is repulsive [repulsive] to appear in the courtyard, and even the Rabbis agree about this [Tosafot in their first explanation and other early authorities].
Since the Gemara brought the disagreement of Rabbi Yehuda and the Sages whether an androgynos is valid for consecration, the Gemara explains their disagreement:
And they proceeded—
the Sages and Rabbi Yehuda, who disagreed concerning the consecration of an androgynos—who is possibly a woman—whether his consecration is invalid,
according to their positions [according to their method] they proceed, for they disagree concerning the validity of a woman’s consecration:
For it was taught: Everyone
is valid for consecrating
the water of purification, even a woman,
except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor.
Rabbi Yehuda validates
consecration
by a minor,
and invalidates
consecration
by a woman and by an androgynos.
And we explain:
What is the reason of the Sages
who invalidate a minor for consecration and validate a woman?
For it is written:
“And a pure man shall gather the ashes of the cow and place them outside the camp in a pure place.”
And since it is written: “A man” pure, we learn: a deaf-mute, an imbecile, and a minor are invalid for gathering the ashes of the red cow.
And from the word “pure”—which is superfluous, for it is unnecessary to exclude an impure person, since the Torah calls the red cow a “sin-offering,” and an impure person is invalid for service—we learn that a woman is valid for gathering the ashes of the red cow.
And you likewise learn this concerning consecration, since concerning the service of consecration—which is written after the service of gathering, without another service intervening—the Torah said
“And they shall take for the impure person from the dust of the burning of the sin-offering
and place living water upon it in a vessel.”
And it implies: those whom I told you about concerning gathering are the ones who shall take; therefore you have learned:
those who are invalid for gathering [those who are invalid for gathering]
are invalid
also
for consecration.
Therefore, a minor who is invalid for gathering is also invalid for consecration.
But
you who are fit for the collection—
and she, the woman,
is fit for the sanctification.
And Rabbi Yehuda—
who holds that even a minor who is unfit for the collection is fit for the sanctification—
could say to you:
If so—
that “and they shall take” refers to those who collect—
let us say in this verse: “And he shall take
from the ashes of the burning of the sin-offering for the impure,” just as it says: “And a pure man shall collect,” in the singular.
What is the meaning of “and they shall take,”
which is in the plural?
It comes to teach:
that even those who are unfit there
for the collection, namely, a minor,
are fit here
for the sanctification.
And we challenge Rabbi Yehuda:
If so,
a woman too
should be fit for the sanctification; and why did Rabbi Yehuda disqualify a woman from the sanctification?!
And we answer: It is written:
“And he shall give”
upon it living water in a vessel, and this is superfluous, in order to teach you:
and not “and she shall give,”
a woman. The continuation of the Gemara is explained in accordance with Tosafot here and the earlier Tosafot in Yoma 43a.
And the Rabbis,
who hold that “and they shall take” refers to those who collect, and do not object to the change from the singular to the plural, could say to you: The verse therefore changed its wording and said “and they shall take” in the plural:
For
if it had been written, “and he shall take and give”
—“and he shall take” the ashes of the burning of the sin-offering for the impure, “and he shall give” living water upon it—
I would have thought: one takes,
that one person places the ashes upon the water,
and one gives,
that same person mixes it into the water. Therefore,
the Merciful One wrote, “and they shall take.”
”
And if the Merciful One had written, “and they shall take and they shall give,” I would have thought: two take and two give
—specifically, two would take, and both would give.
Therefore
the Merciful One wrote, “and they shall take, and he shall give,” teaching that even if two take and one gives.
There is no insistence on the number being the same—whether one or two—and no insistence that the person who performed the taking be the person who gives.