Text version of this daf: original and translation
Taanit 21a (כא.) — the Talmud in English
Taanit 21a (תענית כא.): Except for this last matter mentioned, for he would announce that anyone who wished could come and eat which I cannot do as I am unable to fulfill it because there are many…
Original text — Taanit 21a (כא.)
לבר מהא
[חוץ מדבר זה שהוזכר אחרון], שהיה מכריז שכל מי שרוצה - יבוא ויאכל,
דלא מצינא למיעבד
[שאיני יכול לקיימו],
משום דנפישי בני
חילא דמחוזא
[משום שהעניים בעיר מחוזא מרובים מאד] , ואם יבואו כולם לאכול אצלי, יִכלֶה ממוני.
הגמרא מביאה מעשה נוסף שמסופר בו בין היתר על כותל רעוע.
אילפא ורבי יוחנן
הוו גרסי באורייתא
[היו לומדים תורה].
דחיקא להו מילתא טובא
[היו עניים ודחוקים ביותר].
אמרי
[אמרו זה לזה]:
ניקום וניזיל וניעבד עיסקא
[נלך ונעשה עסק לצורך פרנסתנו],
ונקיים בנפשין
[בעצמנו] את המקרא:
"אפס כי לא יהיה בך אביון
כי ברך יברכך ה'". כלומר, הם פירשו ודרשו את המקרא כך: לא יהיה אביון בך, בעצמך. אלא עליך לדאוג לפרנסתך .
אזלו
[הלכו לדרכם].
בדרך
אותבי תותי גודא רעיעא
[התיישבו בצילו של כותל רעוע ומט ליפול] .
הוו קא כרכי
ריפתא
[אכלו פת].
אתו תרי מלאכי השרת
[באו שני מלאכי השרת].
שמעיה
[שמעו]
רבי יוחנן, דאמר חד לחבריה
[שאמר מלאך אחד לחבירו]:
נישדי עלייהו האי גודא
-
ונקטלינהו
[נפיל עליהם כותל זה - ונהרגם] , לפי
שמניחין
את העיסוק בתורה, שהוא לצורך
חיי עולם
הבא, ועוסקין ב
פרנסתם, שהיא לצורך
חיי שעה
[חיי עולם הזה, שהם זמניים בלבד, ויש להם קץ]!
אמר ליה אידך
[אמר לו המלאך השני] :
שבקינהו
[הניחם] ולא נהרגם,
דאיכא בהו חד
-
דקיימא ליה שעתא
[כי יש בהם אחד, שעומדת לו השעה להעשות גדול בתורה, ואין זה זמנו למות].
רבי יוחנן שמע
את דברי המלאכים, ואילו
אילפא
-
לא שמע
.
אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי
[האם שמעת דבר מה]?
אמר ליה
אילפא:
לא
שמעתי דבר.
אמר
רבי יוחנן בליבו:
מדשמעי אנא
[מזה שאני שמעתי את דברי המלאכים],
ו
אילו
אילפא לא שמע, שמע מינה
[מוכח] ש
לדידי
הוא ד
קיימא לי שעתא
[שאני הוא זה שאמרו עלי המלאכים שעומדת לי השעה].
אמר ליה רבי יוחנן
לאילפא: חוזר אני בי ממחשבתי הראשונה. אלא,
איהדר
[אחזור למקומנו, ואמשיך ללמוד תורה],
ואוקי בנפשאי
[ואקיים בנפשי] את המקרא:
"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"
.
רבי יוחנן הדר
[חזר למקומו], ואילו
אלפא
-
לא הדר
[לא חזר], אלא נשאר בדעתו, שצריך ללכת למצוא פרנסה.
עד דאתא אילפא
[עד שחזר אילפא ממסעו] -
מליך רבי יוחנן
[נעשה רבי יוחנן ראש ישיבה].
הגמרא קוראת לכך "מליך", לשון מלוכה, כי המנהג היה שמי שנעשה ראש ישיבה, היו הציבור מגדלין ומעשירין אותו מממונם .
אמרו לו
אנשי המקום לאילפא:
אי אתיב מר וגריס
[אם היית יושב כאן ולומד],
לא הוה מליך מר
[וכי לא היית אתה נעשה ראש ישיבה]?!
ודאי היינו ממליכין אותך [כי אילפא היה מתחילה חכם יותר מרבי יוחנן]!
אזל
[הלך אילפא], ו
תלא נפשיה באסקריא
דספינתא
[עלה והעמיד עצמו בגובהו של תורן ספינה שעגנה בנמל] .
ומשם הכריז ו
אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא
[אם יבוא אדם, וישאלני דבר על ברייתא ששנו רבי חייא ורבי אושעיא ],
ולא פשטינא ליה ממתניתין
[ולא אוכל להביא לו ראיה לדברי הברייתא ממשנה] ,
נפילנא מאסקריא דספינתא
-
וטבענא
[אפיל את עצמי מעל התורן - ואטבע בים]!
אתא ההוא סבא, תנא ליה
[בא זקן אחד, ושנה לו את הברייתא דלהלן]:
האומר
[מי שציוה לפני מותו] לאדם נאמן, שהפקיד בידו את ממונו: "לאחר מותי,
תנו שקל
[חצי סלע ]
לבניי בשבת
" [כל שבוע, לצורך פרנסת השבוע],
ו
באמת
הן
ראויין
מחמת צרכיהם המרובים
לתת להם סלע
-
נותנין להם סלע,
כפי צרכיהם האמיתיים.
והטעם, כי אם היתה כוונתו בדווקא, שיתנו להם שקל ולא יותר, היה צריך לצוות בפירוש: אל תתנו להם אלא שקל.
והיות ולא אמר כך, אנו מניחים שמה שאמר שיתנו להם שקל, ולא יותר, היינו כדי לזרזם במשא ומתן, שיטרחו וילמדו דרך ארץ - וירויחו.
אבל אם בסופו של דבר אין המעות מספיקין לפרנסתם, ודאי גם בדעתו היה שיוסיפו להם.
ו
לעומת זאת,
אם אמר
אותו אדם בלשון זו:
"אל תתנו להם
לבני
אלא שקל
בשבוע", משמעות הדבר היא שיתנו להם רק שקל - ולא יותר.
ולכן
אין נותנין להם אלא שקל
.
ו
אם אמר
אותו אדם, כשציוה לפני מותו:
"מתו
[אם ימותו בני] -
ירשו אחרים תחתיהם",
אזי
בין שאמר: "תנו
שקל לבני בשבת", ו
בין שאמר: "אל תתנו
להם אלא שקל" -
אין נותנין להם אלא שקל
.
משום שבכך שאמר "אם מתו - ירשו אחרים תחתיהם", נתכוין שישאר ביד הנאמן סכום שיוכלו להוריש לאחרים. ולכן אנו אומרים שנתכוין שיתנו להם בדווקא שקל, ולא יותר, כדי שישאר לאחרים.
אמר ליה
אילפא: מה ששנינו ברייתא, שאף שאין די להם בפחות מסלע, בכל זאת נותנים להם רק שקל,
הא מני
[לפי איזו שיטה היא]
שיטת
רבי מאיר היא, דאמר: מצוה לקיים דברי המת
.
ולכן, אף שמן הדין היה צריך לתתן לבנים את כל הראוי להם, שהרי כל הממון - שלהם הוא, שירשוהו מאביהם, ואין בו לאותם אחרים שאמר האב שירשו אחריהם כלום, אלא אם ישאר מאותו ממון לאחר מיתת הבנים - יטלוהו אותם אחרים, ואם לאו - לא יטלו כלום,
מכל מקום, משום שמצוה לקיים דברי המת, שציוה שי?רשו אחרים אחרי בניו, אנו מקמצים בממון שיִרשו הבנים, כדי שיהא בו מוֹתָר, ויטלוהו אותם אחרים .
היות והזכרנו מעשה בבית רעוע, ואת גדולתו של רב אדא, שמחמת זכויותיו לא נפל הבית, מביאה הגמרא מעשה מאלף נוסף בענין זה.
אמרו עליו על נחום איש גם זו
, שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו
[שהיו שתי ידיו קטועות],
קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין
.
והיה מוטל
שוכב
בבית רעוע
.
ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים
דרך רגלי המיטה, והרי אינו יכול לסלקן, שהרי ידיו קטועות.
פעם אחת היתה מטתו
של נחום
מונחת בבית רעוע
.
בקשו תלמידיו לפנות
קודם את
מטתו
עימו,
ואחר כך לפנות את הכלים
שבבית, כדי שלא יפול הבית עליו.
אמר להם
נחום:
בניי! פנו
קודם
את הכלים, ו
רק
אחר כך פנו את מטתי
.
ולמה?
משום
שמובטח לכם, שכל זמן שאני בבית
-
אין הבית נופל
.
ולכן כדאי שתפנו קודם את הכלים, כדי להצילם, כי אין חשש שיפול בינתיים הבית עלי. מה שאין כן אם תפנו אותי קודם, יש חשש שמיד לאחר מכן יפול הבית, לפני שתספיקו להוציא את הכלים.
עשו תלמידיו כדבריו.
פינו
קודם
את הכלים
-
ואחר כך פנו את מטתו, ו
רק אז
נפל הבית
.
משראו כך,
אמרו לו תלמידיו
לנחום בתמיהה:
רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה,
עד כדי כך שאתה בטוח שלא יפול הבית כל זמן שאתה בו,
למה עלתה לך כך,
שאתה כל כך מיוסר?
אמר להם: בניי! אני גרמתי לעצמי
את הייסורין הללו.
ש
כך היה מעשה:
פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי
[משא] של
שלשה חמורים
.
אחד של מאכל,
ואחד של משתה,
ואחד של מיני מגדים
[פירות].
בא עני אחד, ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני
[תן לי דבר מה לאכול]!
אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור
דבר מאכל .
לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו
של העני, שהיה רעב מאוד .
הלכתי ונפלתי על פניו
של העני,
ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך
-
יסומו
[יתעוורו] ,
ידיי שלא חסו על ידיך
-
יתגדמו,
רגלי שלא חסו על רגליך
-
יתקטעו
.
ולא נתקררה דעתי, עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין
.
וכך אכן היה.
אמרו לו
תלמידיו:
אוי לנו שראינוך בכך,
במצב כזה!
אמר להם: אוי
היה
לי אם לא ראיתוני בכך
.
ואמאי קרו ליה
לנחום בכינוי זה:
נחום איש גם זו,
על שום מה כינוהו "איש גם זו"?
משום
דכל מילתא דהוה סלקא ליה
[שכל מאורע שהיה קורה לו, לטוב ולרע],
אמר: גם זו לטובה
.
זימנא חדא, בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר
[פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר].
אמרו: מאן ייזיל
[מי ילך בשליחותנו]? כדאי ש
ייזיל
[ילך]
נחום איש גם זו, דמלומד
ורגיל
בניסין הוא
.
שדרו בידיה מלא סיפטא
[שלחו בידו מלוא הארגז]
דאבנים טובות ומרגליות
.
אזל
[הלך],
בת בההוא דירא
[לן בדרך בבית מלון] .
בליליא קמו הנך דיוראי
[בלילה, כאשר נחום נם את שנתו, קמו דיירי הבית],
ושקלינהו לסיפטיה
[נטלו את הארגז], הוציאו את מה שהיה בתוכו ונטלו לעצמם,
ומלונהו עפרא
[ומלאו את הארגז בעפר מחצר ביתם], והחזירוהו למקומו, כאילו לא אירע דבר.
כי מטא התם
[כאשר הגיע נחום לשם, לבית הקיסר], והגיש את התשורה לקיסר,
שרינהו לסיפטא
[פתחו המשרתים את הארגז],
חזנהו דמלו עפרא
[וראו שהוא מלא בעפר].
בעא מלכא למקטלינהו לכולהו
[רצה המלך בכעסו להרוג את כל היהודים].
אמר: קא מחייכו בי יהודאי
[לועגים לי היהודים], ששולחים לי במתנה ארגז מלא עפר!
אמר
נחום בליבו:
גם זו לטובה
.
אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו
[בא אליהו הנביא, ונדמה למלך כאחד מהשרים].
אמר ליה
למלך: הרי אין זה מסתבר שהיהודים יעשו דבר כזה, שישלחו למלך עפר, ויכעיסוהו.
דלמא הא עפרא
-
מעפרא דאברהם אבוהון הוא
[אולי אין זה עפר פשוט, אלא מעפרו המיוחד של אברהם אביהם], שהשתמש בו במלחמת המלכים [כמסופר בספר בראשית פרק יד],
דכי הוה שדי עפרא
-
הוו סייפיה
[שכאשר היה אברהם זורק עפר על אויביו - היה העפר הופך לחרבות],
גילי
-
הוו גירי
[וכאשר היה זורק על אויביו קש - היה הופך לחיצים ].
דכתיב: "יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו"!
קיבל המלך את דבריו של אליהו, והחליט לנסות ולבדוק האם אכן עפר פלא הוא.
הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה
[היתה מדינה אחת, שלא היו יכולים חילותיו של הקיסר לכבשה].
בדקו מיניה
[בדקו מאותו עפר, שזרקו ממנו על חיל אותה מדינה] -
וכבשוה
[וכך הצליחו לכבשה] .
עיילו לבי גנזיה
[נכנסו לבית גנזיו של המלך],
ומלוהו לסיפטיה
[ומלאו את ארגזו של נחום] ב
אבנים טובות ומרגליות, ושדרוהו ביקרא רבה
[ושלחוהו למקומו בכבוד גדול].
כי אתו, ביתו
בההוא דיורא
[בדרך חזרה, שוב לן נחום באותו מלון].
כאשר ראו בני הבית את הכבוד הגדול שעושים לנחום,
אמרו ליה: מאי אייתית בהדך, דעבדי לך יקרא כולי האי
[מה הבאת איתך לבית הקיסר, שעשו לך כבוד גדול כזה]?
אמר להו: מאי דשקלי מהכא
-
אמטי להתם
[מה שנטלתי עימי מכאן - הבאתי לשם, לבית הקיסר] .
שמחו בני הבית, ואמרו בליבם: העפר שביתינו בנוי עליו - עפר פלאים הוא! כדאי להרוס את הבית, ולקחת את כל העפר שתחתיו לבית הקיסר!
סתרו לדירייהו
[הרסו את ביתם],
ואמטינהו לבי מלכא
[והביאו את העפר לבית המלך].
אמרו ליה
למלך:
האי עפרא דאייתי הכא
[העפר שהובא לכאן קודם לכן] -
מדידן הוא
[משלנו הוא], והנה הבאנו לך עוד מאותו עפר!
בדקוה
-
ולא אשכחוה
[בדקו עבדי המלך אם יש אמת בדבריהם, שגם עפר זה - עפר פלא הוא, ולא נמצא כדבריהם],
וקטלינהו להנך דיוראי
[והרגו את אותם בני בית].
שנינו במשנתנו:
אי זו היא דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו'
.
תנו רבנן: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי
[כלומר, אלף וחמש מאות רגלי],
כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים
זה אחר זה
-
הרי זה
נחשב מכת
דבר
.
אבל אם מתו תשעה מתים
ביום אחד, או
שמתו
בארבעה ימים
-
אין זה דבר
.
ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו,
דהיינו, שהיא מוציאה שליש מהעיר שהוזכרה לעיל, כגון כפר עכו, שמוציאה חמש מאות ואלף רגלי,
ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים, זה אחר זה, דהיינו,
שליש מתשעה מתים שהוזכרו לעיל -
הרי זה
נחשב מכת
דבר
. כי ביחס למספר אנשי העיר, היינו הך, כמו בכפר עכו .
Translation
Except for this
last matter mentioned, for he would announce that anyone who wished could come and eat
which I cannot do
as I am unable to fulfill it
because there are many
soldiers of Meḥoza
because the poor people in the city of Meḥoza were exceedingly numerous, and if they all came to eat at my home, my assets would be depleted.
The Gemara brings another incident, which includes an account of a dilapidated wall.
Ilfa and Rabbi Yoḥanan
were studying Torah
and were learning Torah.
The matter was exceedingly difficult for them
they were extremely poor and pressed.
They said
to one another:
Let us arise, go, and engage in business
so that we can earn our livelihood,
and fulfill in ourselves
the verse:
“There will be no needy among you
for the Lord will surely bless you.” That is, they interpreted and expounded the verse as follows: There will be no needy within you, personally. Rather, you must take responsibility for your livelihood
. They went
on their way.
On the road,
they sat beneath a dilapidated wall
They sat in the shade of a wall that was unstable and about to collapse
.
They were eating
bread.
Two ministering angels came
two ministering angels arrived.
They heard
that is, they heard
Rabbi Yoḥanan, as one said to the other
as one angel said to the other:
Let us throw this wall upon them—
and kill them
let this wall fall upon them—and let us kill them , because
they are abandoning
the occupation with Torah, which is necessary for
eternal life
in the World to Come, and are engaging in
their livelihood, which is necessary for
temporary life
the life of this world, which is only temporary and has an end!
The other one said to him
the second angel said to him
Leave them
let them be and do not kill them
,
for there is one among them for whom the hour is propitious
for one of them has an auspicious moment awaiting him, when he will become a great Torah scholar, and this is not the time for him to die.
Rabbi Yoḥanan heard
the words of the angels, whereas
Ilfa
did not hear.
Rabbi Yoḥanan said to Ilfa: Did you hear anything
did you hear something
?
Ilfa
said to him: No
I did not hear anything.
Rabbi Yoḥanan said
to himself:
Since I heard
the words of the angels,
and
Ilfa
did not hear, conclude from this
it is evident
that it is for me
that
the hour is propitious
that I am the one concerning whom the angels said that the hour is propitious.
Rabbi Yoḥanan said
to Ilfa: I retract my original thought. Rather,
I shall return
to our place and continue studying Torah,
and fulfill in myself
the verse:
“For the needy shall never cease from the midst of the land”.
Rabbi Yoḥanan returned to his place, whereas
Ilfa
did not return
but remained of the opinion that one must go out to seek a livelihood.
Until Ilfa returned
from his journey,
Rabbi Yoḥanan became
the
head of a yeshiva
Rabbi Yoḥanan became head of a yeshiva.
The Gemara calls this “becoming king,” a term of kingship, because it was customary that when someone became head of a yeshiva, the community would honor and enrich him from their own funds.
They said to him
the local people said to Ilfa:
If the Master had remained seated here and studied
if you had stayed here and learned,
would the Master not have become king
would you not have become head of a yeshiva?!
Certainly, we would have made you king [for Ilfa had initially been wiser than Rabbi Yoḥanan]!
Ilfa went
Ilfa went, and
suspended himself from the mast
of a ship
he climbed up and positioned himself at the height of the mast of a ship docked in the harbor
.
From there he announced and
said: If there is anyone who can ask me about a teaching of Rabbi Ḥiyya and Rabbi Oshaya
if someone comes and asks me something about a beraita taught by Rabbi Ḥiyya and Rabbi Oshaya
,
and I cannot resolve it from a Mishna
I shall fall from the mast of the ship
and drown
I will throw myself from the mast—and drown in the sea
!
An elderly man came and taught him
the following beraita
:
One who says
a person who, before his death, instructed a trustworthy individual to whom he had entrusted his money: “After my death,
give a shekel
half a sela
to
my sons each week”
for the needs of their livelihood for the week,
and they are indeed
worthy
because of their many needs
of being given a sela—
according to their actual needs.
they are given a sela,
according to their actual needs.
The reason is that if his specific intention had been that they be given a shekel and no more, he should have expressly instructed: Do not give them more than a shekel.
Since he did not say this, we assume that when he said they should be given a shekel and no more, he intended to encourage them in business dealings, so that they would toil, learn worldly conduct, and earn money.
But if ultimately the money is insufficient for their livelihood, it is certain that he too intended that more be added for them.
And
by contrast,
if he said
that person, in the following language:
“Do not give them
to my sons
anything but a shekel each week,” the meaning is that they should be given only a shekel—and no more.
Therefore,
they are given nothing but a shekel.
And
if he said
And
if he said
that person, when he issued his instructions before his death:
“If they die
if my sons die
—
others shall inherit in their stead,”
then
whether he said: “Give
a shekel to my sons each week,” or
whether he said: “Do not give
them anything but a shekel”—
they are given nothing but a shekel.
Because by saying, “If they die, others shall inherit in their stead,” he intended that an amount remain in the trustee’s possession that could be bequeathed to others. Therefore, we say that he intended that they be given specifically a shekel and no more, so that something would remain for the others.
He said to him
Ilfa said: Regarding the beraita we learned, which says that even though less than a sela is insufficient for them, they are nevertheless given only a shekel,
whose opinion is this
according to which view is it ? It is the opinion of Rabbi Meir, who said: It is a mitzva to fulfill the words of the deceased.
Therefore, although by strict law they should have given the sons everything appropriate for them, since all the money belongs to them, as they inherited it from their father, and the others whom the father said would inherit after them have no claim to it unless some of that money remains after the sons’ deaths—in which case those others will take it, and otherwise they will take nothing—
Therefore, although by law it would have been necessary to give the sons everything appropriate for them, since all the money belongs to them—they inherited it from their father—and those others whom their father said would inherit after them have no claim to it unless some of that money remains after the sons’ deaths, in which case those others will take it, while if nothing remains they will take nothing,
nevertheless, because it is a mitzva to fulfill the words of the deceased, who instructed that others inherit after his sons, we limit the money inherited by the sons so that something will remain, and those others will take it. Since the Gemara mentioned an incident involving a dilapidated house, as well as the greatness of Rav Adda, whose merits prevented the house from collapsing, it brings another instructive incident concerning this matter. They said about Naḥum Ish Gam Zu
, who was blind in both eyes and whose two hands were amputated
his two hands had been severed
,
whose two legs were amputated, and whose entire body was covered with boils.
Therefore, it is preferable for you to remove the utensils first, in order to save them, because there is no concern that the house will collapse upon me in the meantime. But if you remove me first, there is a concern that the house will collapse immediately afterward, before you have time to take out the utensils.
he would say: “This too is for the good” .
“What is considered a plague in a city that sends out five hundred men, and so on?”
And a city that sends out five hundred men, such as Kfar Amiko,