Text version of this daf: original and translation
Shevuot 14b (יד:) — the Talmud in English
Shevuot 14b (שבועות יד:): The inner one is eaten, and whereas the outer one is burned, and the Gemara will explain which is the inner one and which is the outer one; it will also explain there the…
Original text — Shevuot 14b (יד:)
החלה
הפנימית נאכלת ו
אילו החלה
החיצונה נשרפת
, ויתבאר בגמרא איזו היא הפנימית ואיזו היא חיצונה, ויתבאר שם עוד טעם שריפת החיצונה.
וכל שלא נעשית בכל אלו
אין היא מתקדשת בקדושת עזרה, ו
הנכנס לשם אין חייב עליה
משום ביאת מקדש.
הבא לעזרה בטומאה, כשנעלמה ממנו אחת מכל ההעלמות שנזכרו, הרי זה חייב, ואפילו יצא מיד -
אבל אם
נטמא בעזרה
עצמה, וידע שנטמא,
ו
שוב
נעלמה ממנו טומאה, ו
אולם
זכור
הוא
את המקדש;
או ש
נעלם הימנו מקדש, ו
אולם
זכור
הוא
הטומאה;
או ש
נעלם ממנו זה וזה
, שכל העלמות אלו העלמות הן לחייב את הבא למקדש בטומאה -
ו
לא יצא מן המקדש מיד כשנטמא שם, אלא
השתחוה
בעת ההעלם,
או ששהה
בשעת ההעלם במקדש
בכדי השתחואה
-
או
אף אם פנה לצאת מיד כשנטמא, אלא שהיה יכול לצאת מן המקדש בדרך קצרה, ולא עשה כן אלא
בא לו ב
דרך
ארוכה
-
הרי זה
חייב
.
אבל אם כשנטמא יצא מיד
ב
דרך
קצרה
, הרי זה
פטור
.
במסכת הוריות שנינו: בית דין הגדול שהורה הוראה בטעות ועשו הציבור על פי הוראתם, הרי הם חייבים להביא "פר העלם דבר" על הוראתם המוטעית; ונתבאר שם, שאינם חייבים אלא אם הורו הוראה בדין שהחוטא בו בזדון חייב כרת, ובשוגג חייב קרבן חטאת; אבל אם הורו בדבר ששגגתו קרבן עולה ויורד אינם חייבים, ולפיכך שנינו במשנה שם [ח ב]:
"אין חייבין - בית דין שהורו הוראה בטעות - על עשה ועל לא תעשה שבמקדש". כלומר, אם הורו בטעות להתיר טמא במקדש, באופן שהוא עובר על מצות עשה ["וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב"], או באופן שנכנס למקדש והוא עובר על לא תעשה ["ואל המקדש לא תבא", "ולא יטמאו את מחניהם"], בין בזה ובין בזה אין הם חייבים. והטעם הוא, משום שקרבנו עולה ויורד.
"אבל חייבין על עשה ולא תעשה שבנדה", שהרי קרבנו חטאת קבועה; וביאור המשנה שם מתבאר במשנתנו.
זו
שהייה במקדש למי שנטמא בתוך העזרה -
היא מצות עשה שבמקדש
, ששנינו עליה במסכת הוריות: "
שאין חייבין
בית דין
עליה
", כלומר: אם הורו בית דין שהנטמא במקדש אינו צריך לצאת מיד בדרך קצרה, ועשו על פיהם, אין הם חייבים להביא קרבן.
ואיזו היא מצות עשה שבנדה
ששנינו עליה במסכת הוריות "
ש
בית דין
חייבין עליה
"?
היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו
"
נטמאתי
",
ופירש מיד
, קודם שימות האבר, הרי זה
חייב
כרת בזדון וחטאת קבועה בשוגג,
מפני שיציאתו
[פרישתו]
הנאה לו כביאתו
.
וכאן שבה המשנה לדין ביאת מקדש, ומביאה מדברי התנאים שחלקו על המבואר ברישא דמשנתנו שאף בהעלם קודש או העלם מקדש חייב הוא קרבן עולה ויורד.
רבי אליעזר
חולק על מה שחייב תנא קמא קרבן עולה ויורד אף כשנעלם ממנו הקודש או המקדש, ו
אומר
:
כיון שאמרה תורה: "או בנבלת [
ה
]
שרץ
טמא,
ונעלם ממנו
", הרי למדנו:
על העלם שרץ
הרי הוא
חייב
קרבן עולה ויורד,
ואינו חייב
קרבן עולה ויורד
על העלם מקדש
.
רבי עקיבא
סבור אף הוא כרבי אליעזר, ו
אומר
:
כיון שאמרה תורה: "
ונעלם ממנו והוא טמא
", הרי למדנו:
על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש
בלבד.
רבי ישמעאל
נחלק על שניהם ו
אומר
:
כיון שאמרה תורה: "
ונעלם ונעלם
"
שתי פעמים
, הרי למדנו
לחייב על העלם טומאה
, ואף
על העלם מקדש
.
גמרא:
אמר
תמה
ליה רב פפא לאביי
על לשון משנתנו שלא מנתה בידיעות הטומאה אלא שתים שהן ארבע:
הרי מאחר שמשנתנו אינה מתייחסת למספר ההעלמות, אלא למספר הידיעות, וכלשון המשנה "ידיעות הטומאה", ומאחר שאינו חייב אלא על העלמה שהיתה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, אם כן, קשה:
וכי
שתים שהן ארבע
ידיעות בלבד הן!? והלוא
שתים שהן שש, הויין!?
"שתים",
ידיעות הטומאה
עצמה - בין שאכל קודש בטומאתו ובין שנכנס למקדש בטומאתו -
תחילה וסוף
. הרי שתים מפורשות מן התורה. שהרי העלמת הטומאה מפורשת בתורה, ואין אנו מתייחסים להעלמה עצמה אלא לידיעות שקדמו ונתאחרו לעבירה, נמצא שיש לך למנות שתי ידיעות מפורשות בתורה.
ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה:
ידיעות הקודש
-
תחילה וסוף
, שהרי העלמת הקודש [ללא העלמת הטומאה] אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות שקדמו ונתאחרו לה, הרי שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה.
ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה:
ידיעות מקדש
-
תחילה וסוף
, שהרי העלמת המקדש אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות הרי לנו שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה -
הרי שאת מה ששנתה המשנה כ"שתים שהן ארבע", יש לנו למנות כ"שתים שהן שש"!?
תמה אביי על לשון תמיהתו של רב פפא:
ו
הרי
ליטעמיך
[לשיטתך], שאתה מתייחס הן לידיעות שבתחילה והן לאלו שלבסוף, אין המספר עולה "שתים שהן שש", אלא
תמני הויין!
כלומר, "ארבע שהן שמונה"!?
דהא איכא טומאה דקודש וטומאה דמקדש
-
תחילה וסוף!?
כלומר: למה שונה אתה את העלמת הטומאה בשתים בלבד משום הידיעה המוקדמת והמאוחרת, והרי שתי העלמות טומאה מפורשות בתורה, האחת כשאכל קודש בטומאתו והשניה כשנכנס למקדש בטומאתו, ולפי מה שאתה מונה את הידיעות, הרי שתים אלו ארבע הן, ועוד ארבע ידיעות שאינן מפורשות בתורה, כפי שנתבאר, הרי לך "ארבע שהן שמונה"!?
ומפרשינן:
הא לא קשיא
, כי
שם טומאה
בין שאכל בה קודש בין שנכנס בה במקדש -
אחת היא
, ואם כן אין העלמת הטומאה נמנית אלא כשתי ידיעות האחת בתחילה והאחת בסוף; ומיהו -
מכל מקום
קשיא, הרי
שית הויין
, וכפי שנתבאר!?
אמר רב פפא
עצמו ליישב את קושייתו:
לעולם, תמני הויין
. כלומר, ארבע ידיעות שהן שמונה. שתי ידיעות להעלמת טומאה ואכילת קודש, ושתי ידיעות להעלמת טומאה וכניסה למקדש, ושתי ידיעות להעלמת קודש, ושתי ידיעות להעלמת מקדש. אלא, שאין המשנה מונה את שתי הידיעות שבכל העלמה, כי אם:
ארבעי
ידיעות
קמייתא
[ארבעת הידיעות הקודמות להעלמה],
דלא
הן ד
מייתן ליה לידי קרבן
[לא ידיעות הללו הן שמביאות אותו לחיוב הקרבן], כי הידיעה המקדמת אינה סיבה לקרבן,
לא קא חשיב
התנא.
ורק
ארבעי
ידיעות
בתרייתא
[המאוחרות לעבירה]
דמייתן ליה לידי קרבן
, כלומר: מיד כשנודעו לו ידיעות אלו מתחייב הוא קרבן, אותן בלבד הוא ד
קא חשיב
התנא; ואם כן אין לנו אלא שתים שהן ארבע כמספר ההעלמות, שלכל העלמה ידיעה אחת לאחריה.
ואיכא דאמרי
: כך
אמר רב פפא
ליישב, ובהיפוך מן הלשון הראשון:
לעולם תמני הויין, ו
מיהו,
ארבעי
ידיעות
קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה
, ארבעת הידיעות המקדמות לעבירה, שחידוש הן בקרבן זה שאינו בכל שאר חייבי קרבנות בהעלמה, כי בטומאת מקדש וקדשיו בלבד הוא שחידשה תורה שאין חייבים על העלמה מתחילה, אלא על העלמה שקדמה לה ידיעה, את ארבעת הידיעות האלו בלבד הוא ד
קא חשיב
התנא של משנתנו.
ואילו ארבע ידיעות
בתרייתא דאיתנהו
אף
בכל התורה כולה
, שהרי כל חייבי חטאות אינם חייבים אלא כשנודע להם ההעלמה שהיתה להם בשעת עבירה, את אלו
לא קא חשיב
התנא במנין הידיעות.
בעי רב פפא
בדין ידיעה בתחילה:
מי ש
נעלמו ממנו הלכות טומאה
בשעת ידיעתו, היינו: היה יודע שעשה את המעשה המטמא אותו, אלא שלא היה יודע שמעשה זה מטמא אותו, ובשעה שאכל את הקודש או שנכנס למקדש שכח אותו מעשה לגמרי,
מהו
שיתחייב קרבן בידיעה זו? ומקשינן:
היכי דמי!?
אילימא דלא ידע: אי שרץ טמא, אי צפרדע טמא
, כלומר: יודע היה שנגע בצב או בלטאה הדומים לצפרדע שהוא טהור, ולא ידע שדין שרץ להם, אלא היה סבור שדינם כמו צפרדע שאינו שרץ ואינו מטמא, וכשאכל את הקודש או נכנס למקדש שכח שנגע בהם כלל; ובזה הוא דמספקינן אם ידיעה זו שידע בנגיעתו בצב ידיעת טומאה היא, ואף שלא ידע כי טמא הוא, או שמא כיון שלא ידע שהוא טמא אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:
זיל קרי בי רב הוא
[תינוקות של בית רבן קורין כן]!? כלומר, הרי דבר מפורש הוא בתורה מי הם השרצים הטמאים, ואם כן הרי זה כמי שיש לו ידיעה בתחילה כי היה לו לשאול, כיון שדבר זה ידוע לתינוקות.
ומפרשינן:
לעולם דידע בטומאת שרץ
כלומר: יודע היה שנגיעתו נגיעה בשרץ המטמא הוא,
ו
הספק הוא ב
כגון דנגע בכעדשה
מן השרץ שהוא שיעור שרץ כדי לטמא,
ו
הוא
לא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא
, כלומר: סבור היה שאין די בשיעור קטן זה כדי לטמא; ובאופן זה הוא דמספקינן:
מאי
דינו להחשיבו כמי שידע בתחילה שהוא טמא, ואם שכח את עיקר נגיעתו הרי הוא חייב, או לא?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר:
כיון דידע דמטמא שרץ בעולם, ידיעה היא
, ואף שאינו יודע שטמא הוא -
או דילמא: כיון ד
בשיעור
כעדשה
שבו נגע,
לא ידע אי מטמא אי לא מטמא
, והיה סבור שאינו מטמא, אם כן
העלמה היא
, כלומר: אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה -
ומסקינן:
תיקו!
בעי רבי ירמיה
, נסתפק רבי ירמיה בדין ידיעה בתחילה הנצרכת להעלם מקדש:
בן בבל שעלה לארץ ישראל
, ויודע היה שיש מקדש בירושלים,
ו
אולם
נעלם ממנו מקום
ה
מקדש, מהו
שתהא ידיעה זו חשובה כידיעה בתחילה, לחייבו אם נכנס למקום המקדש בטומאה? ולקמן יתבאר הספק ביתר ביאור.
ומקשינן
אליבא דמאן
, לדעת מי מהתנאים נסתפק רבי ירמיה!? והרי:
אי אליבא דרבי עקיבא
, שהוא זה
דבעי
ידיעה בתחלה
כמבואר לעיל ד א, ושייך להסתפק לשיטתו מה חשובה ידיעה בתחילה,
הא לא מחייב על העלם מקדש
וכמבואר במשנתנו, ומאחר שעל העלם מקדש אינו חייב אין צריך ידיעה בתחילה על המקדש אלא על הטומאה!? ו
אי
הספק הוא
אליבא דרבי ישמעאל, דמחייב על העלם מקדש
כמבואר במשנתנו,
הא
רבי ישמעאל
לא בעי ידיעה בתחלה
, ולא יתכן להסתפק אם ידיעה כעין זו חשובה ידיעה בתחילה -
ואם כן, אין מקום לספק זה לא לדעת רבי ישמעאל ולא לדעת רבי עקיבא!?
ולעיל ה א, שנינו: מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים? רבי אומר: הרי הוא אומר "ונעלם", מכלל שידע. "והוא ידע" הרי כאן שתי ידיעות, אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם ונעלם"? לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.
ומקשינן שם על רבי, דמשמע ליה "ונעלם", מכלל שידע, מכמה מקומות שאי אפשר לפרש בהם כן, ומשני אביי: קסבר רבי "ידיעת בית רבו שמה ידיעה". והיינו, שהידיעה שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא, והוא ידע, שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא - שמה ידיעה.
ומשנינן:
לא צריכא
, כלומר, ספק זה אינו אלא
אליבא דרבי
לעיל ד א,
דבעי ידיעה בתחילה ומחייב
נמי
על העלם מקדש
-
ומוסיפה הגמרא לבאר, שספק זה אינו שייך אלא לפי סברא אחרת של רבי, וכן מבארת היא את צדדי הספק:
ואמר
רבי נמי לעיל ה א:
ידיעת בית רבו
לענין ידיעת הטומאה -
שמה ידיעה
, ולשיטתו יש להסתפק
מאי?
וצדדי הספק הם:
כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא
, דזה הוא כמו ידיעת בית רבו שהנוגע בטומאה טמא -
או דלמא: כיון דמקומו
של המקדש היכן הוא בירושלים
לא ידע ליה
, אם כן
העלמה היא
ואין כאן ידיעה בתחילה. ומסקינן:
תיקו
.
שנינו במשנה:
אחד הנכנס לעזרה
ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא במלך, ונביא, ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד:
ומפרשינן:
מנא הני מילי
, מנין שצריך את אלו כדי להוסיף על העזרה?
אמר רב שימי בר חייא
: משום
דאמר קרא
בצווי הקמת המשכן "
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו,
Translation
The
inner one is eaten, and
whereas the
outer one is burned,
and the Gemara will explain which is the inner one and which is the outer one; it will also explain there the reason for burning the outer one.
And anything not performed with all these
is not sanctified with the sanctity of the Temple courtyard, and
one who enters there is not liable for it
on account of entering the Temple.
One who comes into the courtyard while impure, when one of the aforementioned lapses of awareness was hidden from him, is liable, even if he immediately leaves –
but if
he became impure in the courtyard
itself, and knew that he had become impure,
and
again
impurity was hidden from him, and
but
he remembered
that he
the Temple;
or
the Temple was hidden from him, and
but
he remembered
that he
the impurity;
or
both this and that were hidden from him, all these lapses of awareness are lapses that create liability for one who enters the Temple while impure –
and
he did not immediately leave the Temple when he became impure there, but
bowed
during the period of lack of awareness,
or remained
in the Temple during the period of lack of awareness
for the time required to bow –
Or
even if he turned to leave immediately when he became impure, but he could have left the Temple by the shortest route, and did not do so; rather,
he took the
route
that was longer –
he
is liable.
But if, when he became impure, he immediately left
by the
route
that was shorter,
he
is exempt.
In tractate Horayot we learned: A Great Court that issued a ruling in error and the public acted on the basis of its ruling is obligated to bring a “bull for the error of the matter” for its mistaken ruling. It was explained there that they are liable only if they issued a ruling concerning a law whose intentional violation carries karet and whose inadvertent violation requires a sin-offering; but if they issued a ruling concerning a matter whose inadvertent violation requires an oleh ve-yored offering, they are not liable. Therefore we learned in the Mishna there [8b]: “
They are not liable – a court that issued a mistaken ruling –
for a positive or negative commandment concerning the Temple.” That is, if they mistakenly ruled that an impure person is permitted in the Temple, whether in a manner in which he violates a positive commandment [“They shall send out from the camp every leper and everyone with a discharge”], or in a manner in which he enters the Temple and violates a negative commandment [“He shall not enter the Temple,” “and they shall not defile their camps”], in neither case are they liable. The reason is that the offering he brings is an oleh ve-yored. “But they are liable for a positive and negative commandment concerning a menstruating woman,” since her offering is a fixed sin-offering; the explanation of that Mishna is clarified by our Mishna.
This –
remaining in the Temple after becoming impure inside the courtyard –
is the positive commandment concerning the Temple,
about which we learned in tractate Horayot: “
they are not liable
the court
for it,” meaning: If the court ruled that one who became impure in the Temple need not leave immediately by the shortest route, and the public acted on their ruling, they are not obligated to bring an offering.
that is, if the court ruled that one who became impure in the Temple need not leave immediately by the shortest route, and they acted according to their ruling, they are not liable to bring an offering.
And what is the positive commandment concerning a menstruating woman
about which we learned in tractate Horayot: “
that
the court
is liable for it”?
If he was intimate with a woman who was pure, and she said to him, “
I have become impure,” and he
withdrew immediately,
before the organ became flaccid, he
is liable
to karet if intentional and to a fixed sin-offering if inadvertent,
because his withdrawal [
separation ]
is as pleasurable to him as his entry.
Here the Mishna returns to the law of entering the Temple, and cites the words of the tannaim who disputed what was stated in the first clause of our Mishna—that he is liable to bring an oleh ve-yored offering even when sacrificial food or the Temple was hidden from him.
Rabbi Eliezer
disputes the first tanna’s ruling that one is liable to bring an oleh ve-yored offering even when sacrificial food or the Temple was hidden from him, and
says:
Since the Torah says: “Or concerning the carcass of
the
creeping creature
impure,
and it was hidden from him,”
we learn:
for lack of awareness of the creeping creature
he
is liable
to bring an oleh ve-yored offering, but
he is not liable
to bring an oleh ve-yored offering
for lack of awareness of the Temple.
Rabbi Akiva
likewise holds like Rabbi Eliezer, and
says:
Since the Torah says: “
and it was hidden from him, and he is impure,”
we learn:
for lack of awareness of impurity he is liable, but he is not liable for lack of awareness of the Temple
alone.
Rabbi Ishmael
disagrees with both of them and
says:
Since the Torah says: “
and it was hidden, and it was hidden”
twice,
we learn
to impose liability for lack of awareness of impurity,
and also
for lack of awareness of the Temple.
:
because
What is the law?