Text version of this daf: original and translation
Sanhedrin 12a (יב.) — the Talmud in English
Sanhedrin 12a (סנהדרין יב.): תנו רבנן : אין מעברין את השנה בשני רעבון, בשנות רעב, לפי שכלתה התבואה, והעם מצפים שיקריבו את קרבן העומר בט"ז ניסן, כדי שיוכלו לאכול מן התבואה החדשה. ואם יעברו את השנה…
Original text — Sanhedrin 12a (יב.)
תנו רבנן
שנו חכמינו:
אין מעברין את השנה
בשני רעבון,
בשנות רעב, לפי שכלתה התבואה, והעם מצפים שיקריבו את קרבן העומר בט"ז ניסן, כדי שיוכלו לאכול מן התבואה החדשה. ואם יעברו את השנה, יצטרכו לחכות חודש נוסף.
תניא: רבי
[המהרש"ל גורס:
היה רבי מאיר
]
אומר
: נאמר בספר מלכים [ב ד]:
"ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלהים לחם ביכורים, עשרים לחם שעורים,
וכרמל בצקלונו".
ודרשינן הכי: "לחם ביכורים", תבואה שזה עתה נתבכרה. והביאו האיש לנביא אלישע ולבני הנביאים.
ואין לך
אדמה
קלה בכל ארץ ישראל לבשל פירותיה, יותר מ
המקום הנקרא "
בעל שלישה".
ואף על פי כן,
על אף שהיא אדמה קלה, בכל זאת
לא ביכרה אלא מין אחד,
שהרי לא הביאו לו ממינים שונים.
ואיזה מין היה? -
שמא תאמר, חיטים
היו, המתבשלים באיחור, לאחר השעורים, ולכן נתאחרו עד אחר הפסח [ובהמשך מוכיחה הגמרא שהמעשה היה לאחר פסח]?
תלמוד לומר "שעורים".
ושמא תאמר,
היתה השנה הזאת כתיקונה, אלא שהמעשה היה בזמן ביכור השעורים, בסוף ימות החורף,
לפני העומר.
תלמוד לומר,
ממה שאמר לו הנביא אלישע
"תן לעם ויאכלו",
כיון שאכלוהו, הרי בהכרח ש
אחר העומר היה!
שהרי אסור לאכול מהתבואה החדשה לפני העומר. ומוכח מכאן, שהיתה זאת שנת רעב, שנתאחרו הגשמים, ורק אחרי העומר ביכרו השעורים, הרגילים להתבכר בסוף ימות החורף.
אמור מעתה: ראויה היתה אותה שנה שתתעבר
מפני האביב, שהרי לא נתמלאה החיטה באביה, ולא הגיע חדש האביב.
ומפני מה לא עיברה אלישע?
מפני
ששנת בצורת היתה,
והיו הכל רצין לבית הגרנות
לאסוף את התבואה.
הרי שנהגו מימים ימימה שלא לעבר בשנת בצורת.
תנו רבנן: אין מעברין את השנה,
אין בית דין יושבים לעיין ולהחליט על עיבור חודש אדר
לפני ראש השנה,
כי מרוב המרחק של הזמן, יש לחוש שמא ישתכח דבר העיבור, ויבואו לאכול חמץ בפסח . ובדיעבד,
אם עיברוה
-
אינה מעוברת. אבל מפני הדחק,
שחוששין שמא לא יזדמן להם בית דין, או שמא יבא מלך אדומי [רומי] ויעכבם, או שהנשיא הולך לחצר המלך, והרי צריכים רשות הנשיא -
מעברין אותה אחר ראש השנה מיד.
ומודיעים לגולה שעיברו את השנה.
ואף על פי כן, אין מעברין
חודשים אחרים, כגון לעשות שני חדשי חשון [למרות שזה יותר מסודר, ולא ישכחו עד פסח] -
אלא אדר
בלבד
.
ואם מעברין אותה אחרי ראש השנה, יודיעו עתה ששני חודשי אדר יהיו בשנה זו.
ומקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא שאין מעברים אלא אחר ראש השנה:
איני!
הלא אין הדבר כן, כי מצינו שעיברו לפני ראש השנה.
והא שלחו ליה
מכתב
לרבא,
שהיה כתוב בו:
זוג,
שני תלמידי חכמים,
באו מרקת,
טבריה,
ותפשו נשר,
חיל הפרסיים תפסו את הזוג,
ובידם
של הזוג היו
דברים הנעשים בלוז.
והגמרא מפרשת:
ומאי ניהו,
מהם הדברים הנעשים בלוז? -
תכלת.
שהיו עושים תכלת לציצית בעיר לוז.
בזכות הרחמים,
שהקדוש ברוך ריחם עליהם,
ובזכותם,
שהיו תלמידי חכמים,
יצאו בשלום
מן התפיסה.
ו
הזוג הזה מודיע:
עמוסי יריכי נחשון,
הנשיא שבארץ ישראל, שהיה מיוצאי ירך נחשון בן עמינדב, אבי הנשיאים מבני יהודה,
בקשו לקבוע נציב אחד,
רצו להוסיף חדש אחד על השנה, דהיינו לעברה,
ולא הניחן אדומי הלז.
מלכות אדום [רומי] מלכות הרשעה גזרה עליהן גזירה שלא לעבר שנים.
אבל בעלי אסופות,
שאר חכמי ארץ ישראל,
נאספו, וקבעו לו נציב אחד,
והוסיפו לו חודש אחד, ועשו זאת
בירח,
בחודש
שמת בו אהרן,
הוא חודש אב.
הרי שעיברו את השנה - מפני הדחק - לפני ראש השנה.
ומתרצת הגמרא:
חשובי,
לחשב חשבונות על כך שהשנה ראויה להתעבר,
מחשבי,
אפשר כבר מתחילת השנה. אבל
גלויי,
לגלות זאת
, לא מגלו,
עדיין לא היו מודיעים לבני הגולה על כך, עד לאחר ראש השנה, שמא מפני אורך הזמן ישתכח הדבר ויבואו לידי איסור חמץ.
היה כתוב במכתב: "נציב אחד", ושואלת הגמרא, מה הרמז על "חודש".
מאי משמע?
מהי המשמעות
דהאי "נציב", לישנא דירחא הוא,
שהוא רמז על "חודש".
ומבארת הגמרא:
דכתיב
בספר מלכים א [פרק ד]:
"ולשלמה שנים עשר נציבים על
כל ישראל, וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה".
שכל נציב, שהוא ממונה הניצב על משמרתו, היה ממונה על חדש אחד.
והכתיב,
ומאידך, נאמר שם בהמשך, "
ונציב אחד אשר בארץ"
.
ונחלקו בפירוש הפסוק
רב יהודה ורב נחמן.
חד
אחד משניהם
אמר
: היה נציב
אחד ממונה על כולם,
על כל הנציבים.
וחד אמר
: הנציב האחד היה
כנגד חדש העיבור
, שבשנה מעוברת היה נציב נוסף, באדר שני.
תנו רבנן: אין מעברין את השנה
-
משנה
זו
לחברתה.
אם שנה זו אינה צריכה להתעבר, אלא שנה הבאה, אין מעברין שנה זו, כדי לתקן את השנה הבאה, אלא תתעבר בשנה הצריכה.
ו
כן
לא
מעברין
שלש שנים זו אחר זו.
כי אם יעשו כן, ישתבש מהלך השנים מתיקונו, היות ובשנה השלישית יבוא ניסן באמצע הקיץ.
אלו הם דברי חכמים, ורבי שמעון חולק.
אמר רבי שמעון: מעשה ברבי עקיבא, שהיה חבוש בבית האסורים, ועיבר
שם
שלש שנים זו אחר זו.
אמרו לו
חכמים לרבי שמעון: האם
משם ראיה!? הלא בית דין ישבו, וקבעו אחת אחת בזמנה.
ורבי עקיבא לא עיבר שלש שנים רצופות זו אחר זו, אלא מפני שרבי עקיבא, שהיה חכם גדול ובקי בעיבור השנה, היה עתיד ליהרג, לכן, מפני הדחק, באו בית הדין, ועיינו בשנים הבאות לפי חשבון התקופות. ולא עיברו שלש שנים רצופות, אלא עיברו אותן, לפי הוראת רבי עקיבא, כל אחת בזמנה. ולא גילו את הדבר, כמו שאמרה הגמרא למעלה שאין מגלים זאת קודם.
תנו רבנן: אין מעברין את השנה, לא בשביעית
בשנת השמיטה, לפי שמאריכין על העם את איסור עבודת האדמה,
ולא במוצאי שביעית,
בשנה שלאחריה, לפי שכלתה התבואה מהשנה השישית, והעם מצפין לאכול מהתבואה החדשה של שמינית, והעיבור מאריך עליהן את איסור אכילת תבואה חדשה לפני העומר.
אימתי רגילין לעבר?
-
בערב שביעית,
כדי להוסיף להם עוד חודש להכשרת הקרקע לקראת שביעית.
בית דינו
של בית רבן גמליאל
[המהרש"ל גורס:
רבי שמעון בן גמליאל
]
היו מעברין במוצאי שביעית.
ומפרשת הגמרא טעם מחלוקת חכמים ורבן גמליאל.
ו
הם חולקים
בפלוגתא דהני תנאי
, במחלוקת תנאים בברייתא אחרת.
דתניא: אין מביאין
[אף בכל השנים]
ירק
ותבואה
מחוצה לארץ
[מהטעם שיבואר להלן],
ורבותינו התירו.
רבן גמליאל סובר כפי "רבותינו", שאפשר להביא לארץ ישראל בשנה השביעית ירק ותבואה מגידולי השנה השביעית שגדלו בחוץ לארץ, לפי שאין עליהם קדושת שביעית, וכבר התיר העומר של שביעית את התבואה. ולפיו, אין כל כך מחסור בתבואה וירק בארץ ישראל בשנה השביעית, ולכן אפשר לעבר את שנת מוצאי שביעית. ואילו חכמים סוברים שאין מביאין תבואה מחוץ לארץ, ומפני המחסור בארץ ישראל בשנה השמינית לפני הבאת העומר, אין מעברין את השנה השמינית.
ושואלת הגמרא:
מאי בינייהו?
באיזה טעם חולקים, אם מותר להביא ירק ותבואה מחוץ לארץ לארץ בכל השנים?
אמר רבי ירמיה
: המחלוקת היא בשאלה אם
חוששין לגושיהן, איכא בינייהו.
שמא יביאו עם הירק והתבואה גושי עפר מארץ העמים, לפי שגזרו חכמים על עפר חוץ לארץ שיהיה מטמא באהל, וגוש העפר יטמא את פירות התרומה שבארץ ישראל. ואסור לגרום להם טומאה.
תנא קמא חושש לכך בתבואה, וכל שכן בירק. ורבותינו אינם חוששין לכך.
תנו רבנן: אין מעברין את השנה מפני הטומאה,
אם בית דין יודעים כבר עתה בסוף חודש אדר שלא יוכלו להביא קרבן פסח, מפני שרוב העם יהיו טמאים בטומאת מת קרוב לחג הפסח, ולא יספיקו להיטהר על ידי הזאה מהמים החיים המעורבים באפר הפרה האדומה ביום השלישי והשביעי לטומאתם, עד הפסח, כגון, שהיה המלך או הנשיא חולה, ומשערים שימות קרוב לחג הפסח, והעם מצווים אז, משום כבודו, להיטמא לו, דהיינו לנגוע בו או להיכנס באהל שהוא נמצא בו. או שהעם כבר עתה טמאים, וכלה אפר פרה אדומה, ואין מוצאין עתה פרה אדומה, ולכן רוצים לעבר את השנה - אין מעברין. אלא יעשו פסח בטומאה, כפי הדין שכאשר רוב הציבור טמאים, עושין את הפסח בטומאה. זו היא דעת חכמים.
ואילו
רבי יהודה אומר: מעברין.
הקדמה לסוגית חזקיה המלך
בספר דברי הימים ב [פרקים כ"ח כ"ט ל'] מסופר באריכות על המלך אחז, שמעל מעל בה', ויזבח לאלהי דמשק, וסגר את דלתות בית המקדש, והכעיס את ה', אלהי אבותיו.
וכששכב עם אבותיו, מלך תחתיו בנו חזקיהו המלך, שעשה הישר בעיני ה'. ו"בשנה הראשונה למלכו, בחדש הראשון, פתח את דלתות בית ה', ויחזקם". וכן טיהר את הכהנים והלוים, והוציאו את האלילים מבית ה' [ואת הטומאה - עיין תוס'], וכרתו ברית עם ה' אלהי ישראל.
"ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש, וביום ששה עשר לחודש, כלו", וחנכו את המזבח בקרבנות.
ובגמר כל אלה, שלח המלך אגרות לבית ישראל לבוא לירושלים לעשות הפסח, "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני", "וישחטו הפסח בארבע עשר לחודש השני", ושמחו העם שמחה גדולה.
חזקיהו המלך, שעליו נאמר בספר מלכים ב [פרק יח]: "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו, בה' אלהי ישראל בטח, ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי ישראל ואשר היו לפניו, וידבק בה' לא סר מאחריו וישמר מצותיו אשר צוה ה' את עשה, והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל", בודאי לא דחה את הפסח לחודש אייר, ולא בדה חג מלבו.
ולכן נחלקו חכמים בפירוש הפסוקים:
רבי יהודה ורבי שמעון סוברים, שחזקיהו עיבר את השנה. ולדבריהם צריכים לפרש את הפסוק "בשנה הראשונה למלכו, בחדש הראשון", שהוא החודש הראשון למלוך בו, והוא חודש אדר, ובאדר שני טיהר את המקדש ואת הכהנים.
ומה שהכתוב קורא לו "חודש הראשון", אין הכוונה לחודש ניסן, אלא לפי שלא הודו לו חכמי דורו בעיבורו [כמו ששנינו בפסחים דף נו - רבי יהודה לשיטתו, ורבי שמעון לשיטתו], לכן אמר הכתוב "ראשון". ומה שנאמר שעשו את הפסח בחדש השני, היינו לדעת חכמי דורו, אבל לדעתו, שעיבר את השנה, היה זה בחודש ניסן.
ואילו רבי שמעון בן יהודה סובר שחזקיהו השיא את ישראל לעשות פסח שני בחדש אייר, והפסוקים כפשוטם, ולדעת חזקיהו המלך היתה לו סיבה הלכתית לעשות פסח שני.
וממשיכה הברייתא:
אמר רבי יהודה,
והיינו, רבי יהודה מביא ראיה לשיטתו - לפי נוסח זה של הברייתא - שמעברין מפני הטומאה:
מעשה בחזקיה מלך יהודה, שעיבר את השנה מפני הטומאה
, שהעם היו טמאים מעבודה זרה, המטמאה כמו טומאת מת, וידע בחודש אדר שלא יספיקו כל העם לבא וליטהר עד פסח,
וביקש רחמים על עצמו,
שימחול לו ה' על אותו עוון. [והגמרא תבאר, שהם דברים סותרים, כי אם מעברין, על מה ביקש רחמים].
והראיה שהעם היו טמאים, ממה שנאמר שם, ששלח חזקיהו אגרות ביד הרצים, לצוות את העם לעלות לירושלים להיטהר ולהקריב הפסח: "ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבולון, ויהיו משחיקים עליהם ומלעיגים בם", ובהמשך שם:
דכתיב: "כי מרבית העם רבת
[רובם]
מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו"
הרי שרוב העם היו טמאים.
Translation
:
and one boundary-marker who was in the land”.
When would they ordinarily intercalate the year? -
In the year preceding the Sabbatical year,
in order to add another month for preparing the soil in anticipation of the Sabbatical year.
Its court
of the house of Rabban Gamliel [
the Maharshal reads:
Rabbi Shimon ben Gamliel]
would intercalate the year following the Sabbatical year.
And the Gemara explains the reason for the dispute between the Sages and Rabban Gamliel.
And
they disagree
in the dispute between these tannaim,
in a dispute between tannaim recorded in another beraita.
As it was taught: They may not bring [
even during all other years]
vegetables
and grain
from outside Eretz Yisrael [
for the reason that will be explained below],
but our Sages permitted it.
Rabban Gamliel holds in accordance with “our Sages,” that it is possible to bring to Eretz Yisrael during the Sabbatical year vegetables and grain from the crops of the Sabbatical year that grew outside Eretz Yisrael, since they do not possess the sanctity of the Sabbatical year, and the omer offering of the Sabbatical year has already permitted the grain. According to him, there is therefore not such a shortage of grain and vegetables in Eretz Yisrael during the Sabbatical year, and consequently it is possible to intercalate the year following the Sabbatical year. The Sages, however, hold that grain may not be brought from outside Eretz Yisrael, and because of the shortage in Eretz Yisrael during the eighth year, before the bringing of the omer offering, the eighth year is not intercalated.
And the Gemara asks:
What is the practical difference between them?
For what reason do they disagree, whether it is permitted to bring vegetables and grain from outside Eretz Yisrael to Eretz Yisrael during all years?
Rabbi Yirmeya said:
The dispute concerns whether
one is concerned about their clods of soil; that is the difference between them.
Perhaps they will bring with the vegetables and grain clods of earth from foreign lands, since the Sages decreed that the soil of outside Eretz Yisrael conveys impurity through a tent, and the clod of earth will render the teruma produce in Eretz Yisrael impure. And it is prohibited to cause it to become impure.
The first tanna is concerned about this with regard to grain, and all the more so with regard to vegetables. Our Sages are not concerned about it.
The Sages taught: The year is not intercalated on account of impurity,
if the court already knows at the end of the month of Adar that they will be unable to bring the Paschal offering because most of the people will be impure with impurity imparted by a corpse shortly before the festival of Passover, and they will not have enough time to become pure through sprinkling from the living waters mixed with the ashes of the red heifer on the third and seventh days of their impurity before Passover—for example, if the king or the nasi is ill, and they estimate that he will die shortly before the festival of Passover, and the people will then be commanded, out of respect for him, to become impure for him, that is, to touch him or to enter the tent in which he is located. Or if the people are already impure and the ashes of the red heifer have been exhausted, and they cannot presently find a red heifer, and they therefore wish to intercalate the year—the year is not intercalated. Rather, they shall observe Passover in a state of impurity, in accordance with the law that when the majority of the community is impure, they observe Passover in a state of impurity. This is the opinion of the Sages.
Whereas
Rabbi Yehuda says: The year is intercalated.
Introduction to the discussion concerning King Hezekiah
The Second Book of Chronicles [chapters 28–30] relates at length concerning King Ahaz, who acted treacherously against the Lord, sacrificed to the gods of Damascus, closed the doors of the Temple, and angered the Lord, God of his forefathers.
When he slept with his forefathers, his son King Hezekiah reigned in his place, and he did what was right in the eyes of the Lord. “In the first year of his reign, in the first month, he opened the doors of the House of the Lord and repaired them.” He likewise purified the kohanim and the Levites, removed the idols from the House of the Lord [and the impurity—see Tosafot], and entered into a covenant with the Lord, God of Israel. “
They began on the first day of the first month to consecrate, and on the sixteenth day of the month they finished,” and they inaugurated the altar with offerings.
After completing all these matters, the king sent letters throughout the House of Israel, calling upon them to come to Jerusalem to observe Passover: “The king took counsel with his officers and the entire assembly in Jerusalem to observe Passover in the second month,” and “they slaughtered the Paschal offering on the fourteenth day of the second month,” and the people rejoiced with great joy.
King Hezekiah, concerning whom it is stated in the Second Book of Kings [chapter 18]: “He did what was right in the eyes of the Lord, in accordance with all that David his father had done. He trusted in the Lord, God of Israel; and after him there was none like him among all the kings of Judah, nor among those who were before him. He cleaved to the Lord; he did not turn away from following Him, and he kept His commandments that the Lord had commanded Moses. And the Lord was with him; wherever he went, he acted wisely”—certainly did not postpone Passover to the month of Iyyar, and he did not invent a festival of his own.
Therefore, the Sages disputed the interpretation of the verses:
Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon hold that Hezekiah intercalated the year. According to them, the verse “In the first year of his reign, in the first month” must be explained as referring to the first month in which he reigned, namely, the month of Adar; and in the second Adar he purified the Temple and the kohanim.
As for the fact that Scripture calls it “the first month,” this does not refer to the month of Nisan. Rather, because the Sages of his generation did not accept his intercalation [as we learned in Pesaḥim, page 56—Rabbi Yehuda in accordance with his position, and Rabbi Shimon in accordance with his position], Scripture called it “first.” And that which is stated, that they observed Passover in the second month, refers to the view of the Sages of his generation; but according to his view, that he had intercalated the year, it was in the month of Nisan.
Rabbi Shimon ben Yehuda, however, holds that Hezekiah induced Israel to observe the Second Passover in the month of Iyyar, and that the verses are to be understood according to their straightforward meaning; and according to King Hezekiah’s view, he had a halakhic reason for observing the Second Passover.
And the beraita continues:
Rabbi Yehuda said,
that is, Rabbi Yehuda brings proof for his position—according to this version of the beraita—that the year is intercalated on account of impurity:
There was an incident involving Hezekiah, king of Judah, who intercalated the year on account of impurity,
as the people were impure from idolatry, which conveys impurity like that imparted by a corpse, and he knew in the month of Adar that all the people would not have enough time to come and become pure before Passover,
and he pleaded for mercy for himself,
that the Lord forgive him for that sin. [And the Gemara will explain that these statements contradict one another, for if he intercalated the year, for what did he plead for mercy?]
The proof that the people were impure is from what is stated there: Hezekiah sent letters by the runners, instructing the people to ascend to Jerusalem, become pure, and offer the Paschal offering: “The runners passed from city to city throughout the land of Ephraim and Manasseh as far as Zebulun, but they mocked them and ridiculed them,” and later there:
As it is written: “For a great number of the people were
[the majority of them]
from Ephraim and Manasseh, Issachar and Zebulun, and they had not purified themselves.”
Thus, most of the people were impure.