Zevachim 95b — o Talmud em português

וכי תימא, דמבלע

מערב

להו

למי הרגלים

בהדי שבעה סממנים, ומעבר להו לכלהו כחד,

ומעביר את כל הסממנים על הדם בבת אחת עם המי רגלים,

והתנן, העבירן

את הסממנים

שלא כסדרן,

שלא כסדר שהם שנויים במשנה זה אחר זה, שכך הוא סדר העברתן,

או שהעביר שבעתן כאחד

, את שבעת הסממנים כולם בבת אחת,

לא עשה ולא כלום.

אם כן, אי אפשר לפרש שהבליע מי רגלים בתוכן והעבירן על הדם ביחד.

וכי תימא, דמיבלע להו בהדי חד מסממנים,

שהבליע מי הרגלים בתוך אחד הסממנים בלבד,

והא צריך לכסכס שלש פעמים,

צריך לשפשף את הכתם שלשה פעמים

בכל אחד ואחד

מהסממנים בפני עצמו,

תנן.

ומתרצינן:

אלא, דמבלע להו

את המי רגלים

ברוק תפל,

שהוא הסממן הראשון, מי שלא טעם כלום כל הלילה הרוק היוצא מפיו בבקר קודם שיאכל וידבר הוא רוק תפל,

דאמר ריש לקיש, רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד

מהסממנים.

נמצא, שאינו מכניס את המי רגלים בפני עצמם, אלא בלועים הם בתוך רוק תפל.

מתניתין:

המשנה הזאת מלמדת איזה דברים טעונים מריקה ושטיפה.

אחד שבישל בו

בין כלי שנתבשלו בו קדשים

ואחד שעירה לתוכו רותח,

בין כלי ששפך לתוכו תבשיל רותח של קדשים,

אחד קדשי הקדשים

, בין בשר קדשי קדשים כגון חטאת ואשם,

ואחד קדשים קלים

כגון שלמים,

טעונים מריקה ושטיפה,

אם היו כלי נחושת.

רבי שמעון אומר: קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה.

אך מודה רבי שמעון שצריך הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע בכלי נעשה נותר, ואם לא יגעיל אותו יפלוט את טעם הנותר האסור לתוך ההיתר שיבשל בו. ולא ממעט רבי שמעון אלא מדין מריקה ושטיפה.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר "וכלי חרש

אשר תבושל בו

ישבר".

אין ליאלא שבישל בו,

אז ישבר. אבל

עירה

לתוכו רותח, מנין

שגם באופן זה ישבר?

תלמוד לומר "אשר בו, ישבר"

. וממה שהסמיך הכתוב "ישבר" אצל "בו", ולא כתב "אם בכלי חרס תבושל ישבר", דורשים שאם נבלע "בו", מכל מקום, ישבר. שעיקר טעם המצווה משום בליעת קדשים, לכן אין הבדל בין בישול לעירוי, ששניהם מבליעים.

והוינן בה:

תלאו

לשפוד של חטאת לצלותו

באויר תנור

, ונתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום,

מהו?

האם התנור טעון שבירה או לא?

האם נאמר,

אבישול

שיש בו

בילוע הוא דקפיד רחמנא.

אבל בישול בלא בליעה אינו מחייב שבירה.

או דלמא אבישול

בלא בילוע,

גם עליו הקפידה התורה ומחייב שבירה.

ומתרצינן:

אמר רבא: תא שמע

ממשנתנו:

אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח.

הרי שבאחד מהם לבד הקפידה התורה, שהרי בעירה לתוכו יש בליעה, אבל אין בישול. ומכל מקום, חייב במריקה ושטיפה. והוא הדין לבישול בלי בליעה, שגם כן חייב.

ודחינן:

בלוע בלא בישול, לא קמיבעיא לן.

כי היות והבליעה נעשית נותר, והרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא הבלוע מידי דופנו לעולם וחייב שבירה.

כי קמיבעי לן, בישול בלא בילוע, מאי,

האם טעון שבירה או לא?

תא שמע: דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, תנור של מקדש, של מתכת היה.

והיינו סבורים לומר שצולים בו רק שפודי חטאות, וכדי שלא יהיה טעון שבירה, עשו אותו מתכת, שאם היו צולים בתנור של חרס, היה טעון שבירה.

ואי סלקא דעתך בישול בלא בלוע מותר ניעבד

תנור של מקדש

של חרס

וכיון שאינו בולע ע"י השפוד אין התנור של חרס מתחייב שבירה, ולמה לא עשו את התנור במקדש של חרס? אלא בהכרח שבישול בלא בלוע גם טעון שבירה.

ודחינן:

כיון דאיכא שירי

מנחות

דאפייתן בתנור

של מקדש,

ואיכא בישול ובלוע

משמן המנחה, לכן

עבדינן של מתכת.

אבל אין לדייק מכאן שבישול בלא בלוע טעון שבירה.

ואמרינן:

ההוא תנורא דאטחו ביה טחייה,

מין טיגון שעושים מלחם ומורחים את התנור באליה [שומן כבש] ואופים את הלחם אחרי שמרחו את התנור, ונותן השומן טעם בלחם,

אסרה רבה בר אהיליי למיכלה לריפתא לעולם,

ואפילו אם הסיקו את התנור אחר כך, אין זה מועיל להכשיר את התנור,

ואפילו במילחא,

ואסור לאכול את הפת אפילו במלח,

דילמא אתי למיכלא בכותחא,

מאכל חלבי.

ומקשינן:

מיתיבי: אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש, כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה,

שחוששים אולי יאכל את הפת עם בשר.

כיוצא בו, אין טשין

מורחים

את התנור באליה, ואם טש, כל הפת כולה אסורה עד שיסיק

את התנור.

אבל אם הסיק את התנור מותר לאפות בתנור.

ומוכח שמועיל הסק להכשיר תנור, וקשה על רבה שאמר שאסור לעולם לאפות לחם בתנור ולא מועיל הסק להכשיר.

ומסיקנן:

תיובתא

דרבא בר אהילאי תיובתא, ונסתרו דבריו.

ומקשינן:

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהיליי

, שנסתרו דבריו,

אמאי אמר רב: קדירות

חרס של חמץ

בפסח ישברו?!

הרי יש להם תקנה להסיקם ויתלבנו, כיון שהיסק מועיל לכלי חרס.

ומתרצינן:

אמר ליה: רב מוקי לה לההיא

דקתני עד שיסיק התנור, שמדובר

בשל מתכת.

אבל של חרס, התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. ואפילו הסק לא מועיל.

ועוד תרצינן:

ואי בעית אימא

, רב מעמיד הברייתא

בתנור של חרס. וזה,

תנור שמועיל לו היסק, כיון

שהסיקו מבפנים

. אבל

זה,

שאמר רב שלא מועיל היסק, הרי מדובר בקדירות, ש

הסיקו מבחוץ.

ולכן אין להן תקנה אלא שבירה.

ופרכינן:

ונעביד להו הסקה מבפנים,

ויועיל להכשיר את הקדירות?

ומתרצינן:

חייס עלייהו דמתברי.

הוא יפחד להסיקן יפה עד שיתלבנו כי יחשוש אולי ישברו שאין דרכן להסיק בפנים אלא בחוץ.

הלכך, האי כוביא,

כלי שעשוי מרעפים חלולים, כמין שפיתת קדירה, ולפעמים מורחים אותו ואופים בו לחם,

הסיקו מבחוץ הוא,

ולכן

אסיר

להשתמש בו. והיסק לא מועיל לו, כיון שהסיקו בחוץ.