Versão em texto deste daf: original e tradução
Zevachim 88a — o Talmud em português
Zevachim 88a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Zevachim 88a
וממשיך רב שימי בתמיהתו על רבא בר חנן: אתה באת בדבריך להוכיח מעולת העוף שאויר מזבח אינו חשוב כמזבח, ואדרבה,
להך גיסא מיהא תיפשוט
כצד השני,
דאויר מזבח כמזבח דמי. דאי סלקא דעתך אויר מזבח לאו כמזבח דמי,
אם כן
חטאת העוף פסולה
וכגון שנמלקה שלא לשמה, הרי שאם עלתה כבר למזבח ומלקה שם [שאף על פי שמליקתה נעשית למטה, הרי שנינו שאם מלקה בכל מקום במזבח, כשירה], דינה עתה הוא ככל הפסולים שעלו לא ירדו. ואם כן
היכי מזה מדמה?
הרי בשעת הזאתו הוא מנתקה מהמזבח לאוירו, וע"י כך
הוה ליה
דמה
ירוד
שדינו לא לעלות עוד, וכיצד רשאי הוא להזות?
וכמו כן
שאר
דמים
פסולים
של בהמה שעלו על המזבח, שלדעת רבן גמליאל לא ירדו אלא ימשיך זריקתם,
היכי זריק להו מדמה?
הרי זריקה נעשית מרחוק, וכשזורק מן האויר ניתק הדם מן המזבח ונחשב ירוד? אלא בהכרח אויר מזבח נחשב כמזבח, ולכך, אף בעת הזריקה מן האויר נחשב הדם כמונח על המזבח.
ודוחה הגמרא: ניתן לעשות זריקה שלא מן האויר באופן
דמגע להו
ומקריב הדם אצל הכותל ונותנו שם, ואינו זורקו מרחוק. ואם כן אף אם אויר מזבח אינו כמזבח, עדיין תיתכן נתינת דם ללא ניתוקו מהמזבח.
ומקשינן: וכי
הא,
צורת נתינה זו שמקריב את החטאת אל הכותל
הזאה היא? מיצוי היא!?
שאינו מזה הדם מרחוק אלא נותן העוף אל הכותל וממצה את דמה, ואילו חטאת העוף טעונה הזאה! וכן דמים פסולים של בהמה שמקריבם אל הכותל ונותנם
הא זריקה
היא? הלא
שפיכה היא!?
ודם הבהמה טעון זריקה ולא שפיכה!
ועוד,
וכי
דרך הזאה בכך
ליתן העוף אצל הכותל? וכן, וכי
דרך זריקה בכך
להקריב הכלי אצל הכותל?
אלא בהכרח אויר מזבח כמזבח, ולכך רשאי ליתן בהזאה וזריקה משום שאף בהיות הדם באויר חשוב הוא כעל המזבח, ואינו ירוד!
אמר רב אשי: אי
באופן
דנקט להו
הכהן ומחזיק בידו את הקרבן הפסול ועומד
בראש המזבח, הכי נמי
שחשוב הקרבן כמונח על המזבח ובזה כלל לא נסתפקנו, ואין זה נוגע לנדון של אויר מזבח כמזבח או לא, כי מאחר והכהן עצמו עומד על המזבח, ואוחז את הקרבן בידו, חשוב הקרבן כמונח בראש המזבח, משום שהנחת גופו של הכהן בראש המזבח, הרי היא כהנחת הקרבן. והוא הדין לענין הזאת וזריקת דם פסול, שמאחר והוא בידי הכהן העומד על ראש המזבח, חשוב הוא כמונח על המזבח, ואינו ענין כלל לנדון של אויר מזבח.
כי קאמר
לעיל להסתפק בענין אויר מזבח, היינו באופן שעומד הכהן על הארץ ו
דתלנהו
לזבח
בקניא
והושיטו לאויר המזבח, האם באופן זה נחשב הוא כמונח על המזבח מחמת הימצאו באוירו, או לא? ובזה הסתפקנו
מאי
דינו?
ומסיקה הגמרא:
תיקו!
מתניתין:
משנה זו באה לבאר את הדין בענין כלי שרת המקדשים את הבאים בתוכם להיות קדושים להקרבה, ואשר משעה זו כבר אינם ניתנים להיפדות ולצאת לחולין. שכך הוא הדין בכל הדברים הטעונים כלים בכדי להכינם או להקריבם ע"י הכלי, שרק משעה שבאו לתוך הכלי חלה עליהם קדושת הגוף למזבח. ובאה משנתנו לבאר שהכלים מקדשים בקדושה זו רק דברים הראויים להעשות באותם כלים, וכל כלי מקדש רק את הראוי להיעשות בו עצמו.
ולכן,
כלי הלח
דהיינו קערות ומזרקות המיועדים לדם וליין ושמן, הרי הם
מקדשין
רק
את הלח
הניתן בתוכם, ואם נתן בהם קמח אין הכלי מקדשו.
ומדות יבש
דהיינו כלים המיועדים למדידת הקמח היבש, הרי הן
מקדשות את היבש.
[ולא היו כלים המיועדים ליבש מלבד כלי מדידה אלו, כי את המנחה היו נותנים בכלי הלח שהיו ראויים אף לכך ושתי מידות יבש היו במקדש, האחת למדידת שיעור עשרון שכל המנחות שיעורן הוא לפי עשרון, והשניה, למדידת חצי עשרון אשר בה מדדו את מנחת חביתי כהן גדול, שהיה מביא מנחתו ומחלקה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב].
אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא יבש מקדש את הלח.
כלי הקודש שניקבו, אם
עדיין
עושין בהן מעין מלאכתן שהיו עושין
בהן
כשהן
היו
שלימים
הרי אלו
מקדשין,
ואם לאו, אין מקדשין.
וכולן אין מקדשין
את הניתן לתוכם
אלא
אם ניתנו לתוכם
בקודש
דהיינו בעזרה, אבל אם נתנן לתוכם כשהיו מחוץ לעזרה, הרי אלו לא מקדשים.
גמרא:
אמר שמואל
: מה ששנינו במשנה שאין כלי הלח מקדשים את היבש
לא שנו
זאת
אלא
לגבי כלי
מדות
דהיינו כלים המיועדים למדידת הלח [ושבעה כלי מדות ללח היו במקדש בשיעורים שונים]. שמאחר ואין ראויים כלים אלו למדידת יבש, ולא נמשחו אלא למדידה, לפיכך אין הם מקדשים את היבש.
אבל מזרקות
אף על פי שכלי לח הם, מכל מקום
מקדשין
את היבש שכשם שראויים הם ללח כך הם ראויים לסלת שהוא יבש. לפי
שנאמר
בקרבנות הנשיאים שהביאו קערה ומזרק והיו
"שניהם מלאים סולת"
[במדבר ז] הרי שהמזרק הנו כלי העשוי גם לצורך דבר היבש.
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא
: והלא
מנחה
זו של הנשיאים
לחה היא,
שהרי נאמר בה "מנחה בלולה בשמן" ואם כן כיצד למד שמואל מקרבנות הנשיאים שכלי הלח מקדש את היבש?
אמר ליה: לא נצרכה
הפסוק ללמדנו
אלא ל
חלק ה
יבש שבה
כי אי אפשר שתיבלל כולה באופן שלא יהיו בה חלקים של יבש שלא נגע בהם השמן, ואף על פי כן למדנו בפסוק שאף אלו נתקדשו במזרקות.
איבעית אימא: מנחה לגבי דם כיבש דמי,
ומאחר ומצינו בקרבנות הנשיאים שהמזרק המיועד לדם הלח קידש את המנחה היבשה ממנו, הרי שכלי הלח מקדשים אף את היבש.
אמר שמואל: כלי שרת אין מקדשין אלא
כשהם
שלימין
למעט כלים שניקבו. וכמו כן
אין
הם
מקדשין אלא
כשהם
מלאים
מלא שיעורם הנדרש לדבר זה, והיינו, אם יבש הוא, צריך שיהיה שם עשרון שלם למנחה שזהו שיעורה. ואם מנחת נסכים היא הניתנת בכלי, צריך שיהיה שם שיעור שלושה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל. אבל אם חיסר מהשיעור הנדרש אין הכלי מקדשו, כיון ששיעור זה שנתן אינו ראוי לכלי. וכן
אין
הכלים
מקדשין אלא מתוכן
דהיינו רק את הניתן לתוך חללם.
ואמרי לה,
יש הגורסים: כלי שרת
אין מקדשין אלא שלימין, ומלאים, ומבפנים
שנתן לתוכן כשהיו בתוך העזרה ולא בחוץ.
ומקשינן:
מאי בינייהו?
בין אלו הגורסים אין מקדשין אלא מתוכן, לבין הגורסים אין מקדשין אלא מבפנים?
ומפרשת הגמרא:
איכא בינייהו בירוצי מדות
המידה הגודשת על הכלי, לגירסה הסוברת אין מקדשין אלא מתוכן, לא נתקדש החלק הגדוש שאינו בחלל הכלי, ולשיטה הגורסת אין מקדשין אלא בפנים הרי שאף המידה הגודשת נתקדשה, אף על פי שאינה בחלל הכלי.
במתניתא תנא
את שתי הגרסאות:
אין מקדשין אלא שלימין, ומלאים, ומתוכן, ובפ נים.
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן
: מה ששנינו שאין הכלים מקדשין אלא אם היו מלאים לפי המידה
לא שנו
זאת
אלא
באופן
שאין דעתו
לאחר שנתן מקצת המידה
להוסיף
עוד ולהשלים המידה,
אבל
אם
דעתו להוסיף
ולהשלים לשיעור הרי
ראשון ראשון קודש
וכל מעט ומעט שהכניס נתקדש מיד.
תניא נמי הכי
כדברי רב אסי: מהו
"מלאין"
שאמרה תורה "שניהם מלאים סולת"?
אין מלאין אלא שלימין
שהיו עשרונים ולוגים שלימים ולא חסר בהם ממידתם שאם היה נחסר לא היה מתקדש.
אמר רבי יוסי: אימתי
אין מתקדשים פחות משיעור
בזמן שאין דעתו להוסיף
, אבל אם
דעתו להוסיף
הרי
ראשון ראשון קודש.
שנינו במשנה:
אין כלי הלח מקדש
את היבש ולא יבש מקדש את הלח.
אמר רב ואיתימא רב אסי
: מה ששנינו שאין הכלים מקדשים את הדבר שאינו ראוי להם לא בא לומר אלא ש
אין מקדשין ליקרב
דהיינו שלא חלה קדושת הקרבה בניתן לכלי שאינו ראוי לו,
אבל מקדשין
כלים אלו
ליפסל
שמאחר וניתנו לתוך כלי קודש אף על פי שאין הוא ראוי להם, מכל מקום הוכשרו על ידו להיפסל משום "יוצא" שהוא פסול החל בקודש בלבד, או משום נגיעת טבול יום הפוסל את הקודש.
איכא דמתני לה
לדברי רב אסי אלו
אהא
ששנינו בברייתא:
אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה
דהיינו מנחת נסכים
וביכורים מן המדומע
שזו תערובת של חולין ותרומה, ואף על פי שמותר הוא באכילה לכהנים ואינו אסור אלא לישראל מחמת התרומה המעורבת בו, מכל מקום דין המנחה לבוא דווקא מדבר המותר לישראל, וכפי האמור "ממשקה ישראל למנחה" דהיינו מן המותר לישראל.
ואין צריך לומר
שאין מביאים אותם
מערלה וכלאי הכרם
האסורים אף לכהנים.
ואם הביא לא קדש
.
ועל כך
אמר רב ואיתימא רב אסי
: מה ששנינו שהבא מאלו
לא קדש
היינו לענין
ליקרב, אבל קדש ליפסל
ואין הם יוצאים לחולין, אלא דינם לישרף משום שקדשם הכלי. ואמנם דברי רב אסי אינם מוסבים אלא על המנחות ולא על הביכורים, שהרי ביכורים אין בהם קדושת כלי, ולא שייך בהם ענין זה של ליפסל, ואף ענין של ליקרב לא שייך בזה שהרי אין הביכורים קרבים.
תנו רבנן: כלי קדש שניקבו
באופן הפוסלם
אין מתיכין אותן
סביבות הנקב בכדי לסותמו וכפי שהיו עושים לכלי מדות שניקבו,
ואין מתיכין לתוכן אבר
דהיינו עופרת כדי לסתום הנקב. והטעם, משום שהמקדש הנו מקום עשירות ואין זה דרך ארץ לעשות בו דברים הנראים עניות.
ומטעם זה, גם אם
נפגמו
ונשברו
אין מתקנין אותן.
וכמו כן
סכין שנפגם
פגימה גדולה באופן שתיקון השחזתה יהיה ניכר
אין משחיזין את פגימתה. נשמטה
הסכין מקתה
אין מחזירין אותה.
אבא שאול אומר: סכין מטרפת
מחמת שהיתה רכה וקלה ליפגם פגימות קלות
היתה במקדש
והיתה מטרפת את הקדשים
ונמנו עליה כהנים וגנזוה.
תנו רבנן: בגדי כהונה, אין עושין אותם מעשה מחט
דהיינו חלקים חלקים הנתפרים זה לזה באמצעות מחט,
אלא מעשה אורג
שאורגו מתחילה בצורת בגד וכולו חלק אחד.
שנאמר "מעשה אורג"
[שמות כח].
ואם
נתגעלו
שנתלכלכו הבגדים
אין מכבסין
אותם
לא בנתר ולא באהל
שאלו סוגי כיבוס המנקים את הלכלוך, והיינו גם כן מהטעם שהוזכר, שאין עניות במקום עשירות.
ותמהה הגמרא: וכי רק בנתר ואהל אין מכבסין
הא במים מכבסים?
והלא הטעם בזה הוא משום שנראה כעניות, ואם כן מה לי נתר מה לי מים, ואדרבה, אם כיבוס המועיל היטב אין מכבסים בו, כל שכן מים שהוא כיבוס גרוע יותר? ומתרצינן:
אמר אביי, הכי קאמר
: נתלכלכו מעט באופן ש
הוגעו
והוזקקו לכיבוס
במים
בלבד
מכבסין אותו
גם
בנתר ואהל,