Zevachim 87a — o Talmud em português

רבה אמר,

חצות

של ליל

שני

שלמחרת

עוכלתן

וקובעתם להרמה, ועד לאותה שעה אם פקעו יחזירם, ולאחר מכן אין צריך להחזיר.

רב חסדא אמר, עמוד השחר

של בוקר זה

עוכלתן,

ומשעה זו אין צריך להחזירם אם פקעו.

אמרי בי רב

לפרש,

מאי טעמא דרב חסדא

שאף עלות השחר קובע עיכול, שהרי בפסוק לא למדנו אלא לענין חצות:

ומה חצות, שאין עושה

פסול

לינה

לאברים ששהו מחוץ למזבח ועדיין לא עלו עליו [שהרי בפסול לינה נאמר "לא ילין חלב חגי עד בקר" ומשמע שבלילה ילין] ואף על פי כן

עושה עיכול

לשרירי הנמצאים במערכה.

עמוד השחר, שעושה

פסול

לינה, אינו דין שעושה עיכול.

וכמו כן נחלקו באופן ש

פירשו קודם חצות

שהיה לו להחזירם,

ו

הוא

החזירן

רק

לאחר עמוד השחר

:

רבה אמר, חצות שני עוכלתן.

רב חסדא אמר, אין בהן עיכול לעולם,

וכל זמן שיפקעו יהיה לו להחזירם, ואם נהנה מהם, מעל עד שיעשו דשן.

מתקיף לה רב יוסף

על דברי רבה ורב חסדא, ששניהם סוברים שאין חצות הלילה מעכלתם אם לא היו בשעה זו על גבי המזבח:

ומאן לימא לן דחצות,

דווקא באופן שנמצאים

בראש המזבח משויא להו

לאותם אברים עיכול,

דילמא כל היכא דמשכחא להו משויא להו עיכול

ואפילו אינם על המזבח!? ולכן יהיה הדין שאף אם פירשו קודם חצות, נעשה בהם דין עיכול בחצות, והופקעו מדין הקטרה, ומכאן והלאה אין מועלים בהם, ואין צריך להחזירם למזבח, ואם אף על פי כן החזירם ופקעו, אינו צריך להחזירם.

שלחו מתם

מארץ ישראל לומר בבבל:

הלכתא כרב יוסף

שחצות קובע עיכול אפילו לאלו שאינם על המזבח.

איתמר נמי

כדברי רב יוסף:

אמר רבי חייא בר אבא, פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות לא נהנין

מהם מדרבנן,

ו

מכל מקום אם עברו ונהנו,

לא מועלין

בהם, משום שחצות קובע עיכול ומפקיע אותם מדין הקטרה, ופקעה קדושת הקטרה מהם.

וכן תנא בר קפרא

כרב יוסף:

פירשו קודם חצות, והחזירן לאחר חצות, יוצאין מידי מעילה.

ומדברי שניהם מבואר, שחצות מפקיע לדין הקטרה אפילו באין הם על המזבח.

אמר ליה רב פפא לאביי: וכי מאחר דשלחו מתם

ש

הילכתא כרב יוסף, ואמר רב חייא בר אבא וכן תני בר קפרא

כדברי רבי יוסף, ננמצא שבכל אופן נקבע עיכול בחצות, ואם כן

רבה ורב חסדא במאי פליגי

כלומר מהו הדבר שאין דין עיכולו בחצות אשר בו חלקו אימתי נקבע עיכולו?

מתרצינן:

אמר ליה

אביי: רבה ורב חסדא נחלקו

בשמנים.

דהיינו, בשר שמן, שעל אף שנתקשה באש עדיין שומנו מעכבו מלהיעשות דשן. ובשר זה אף אם היה על המזבח בחצות לא נקבע עיכולו עד שיהיה ראוי לעיכול. ובאופן שלא היה על המזבח בחצות, בזה נחלקו אם עמוד השחר עוכלתם או חצות ליל שני.

בעא מיניה רבא מרבה: לינה

הפוסלת את האיברים שלא הוקטרו קודם עלות השחר, האם היא

מועלת

לפסול אף את אלו הנמצאים כבר

בראשו של מזבח

אלא שעדיין לא הוקטרו במערכה,

או אינה מועלת

לפסול את הנמצא

בראשו של מזבח,

ורק אלו ששהו מחוץ למזבח נפסלו בלינה!? ומבררת הגמרא:

היכי דמי?

באיזה אופן הסתפק רבא?

אילימא

באופן

דלא ירדו

אותם אברים שנמצאו בשחר בראש המזבח שלא במערכה, והסתפק רבא האם הלנתם בראש המזבח מונעת פסולם, ויש להקטירם, או שמא נפסלו ויורידם ולא יקטירם.

זה אינו, שהרי אף אם היו נפסלים בלינה, אין לו להורידם, וצריך להקטירם, כי

השתא

אלו הפסולים מחמת ש

לנו בעזרה אמרת

בהם

דלא ירדו

אחר שכבר עלו, וכפי שנינו במשנה שכללה את הלן בכלל הפסולים שעלו, לא ירדו. אלו שלנו

בראשו של מזבח מיבעיא?

הלא פשוט הוא שלא ירדו, וכיון שבכל אופן לא ירדו ויש להקטירם, כלפי מה הסתפק רבא?

ואלא

מה שהסתפק רבא הוא באופן

דירדו

מהמזבח לאחר עלות השחר, ובזה הסתפק האם דינם כשאר פסולים שלנו מחוץ למזבח, שאם ירדו לא יעלו, או שלא נפסלו כלל בלינה ויחזרו ויעלו.

וצדדי הספק הם: האם

לשלחן

הפנים

מדמינן לה

את המזבח, ומשום כך אין השוהה עליו נפסל בלינה כשם שאין לחם הפנים נפסל בלינה כאשר הוא על השלחן, וכמו

דתנן אפילו הן על השלחן ימים רבים, אין בכך כלום. או דילמא, לקרקע מדמינן

את המזבח שמאחר ואינו כלי שרת אלא בנוי הוא מאבן כרצפת העזרה, לפיכך השוהים עליו כשוהים על רצפת העזרה שנפסלים בלינה.

אמר ליה

רבה לרבא:

אין לינה

פוסלת את הנמצא

בראשו

של מזבח.

ומסתפקת הגמרא:

קיבלה מיניה

רבא והסכים לדברי רבה,

או לא?

ומתרצינן:

תא שמע

שלא קיבל רבא את דברי רבה,

דאיתמר: איברים שלנו בעזרה

עד לפני עלות השחר, הרי הוא

מקטר

אותם

והולך כל הלילה.

אבל אם

לן בראשו של מזבח, מקטר

אותם

והולך לעולם,

שהרי אף על פי שנפסלו בלינה, מכל מקום הדין הוא שאם עלו לא ירדו.

ואם

ירדו

מהמזבח לאחר עלות השחר,

רבה אמר יעלו

שוב משום שלא נפסלו בלינה,

רבא אמר, לא יעלו

משום שנפסלו בלינה והפסולים שירדו לא יעלו.

ואם כן

שמע מינה

שרבא

לא קיבלה מיניה

ולא הסכים לדעת רבה, שהרי מצינו בפירוש שנחלקו בדבר זה.

שמע מינה!

שנינו במשנה:

כשם שהמזבח מקדש

את הראוי לו כך הכבש מקדש, כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין.

ומנין שאף אלו מקדשין?

תנו רבנן

: נאמר "כל

הנוגע במזבח

יקדש" [שמות כט].

אין לי אלא

שהעולה על

מזבח

יקדש,

כבש

שמקדש פסולים העולים עליו,

מנין? תלמוד לומר

"ומשחת

את המזבח"

הרי זה בא לרבות את הכבש שיהיה נמשך עמו ויתקדש כמותו, וממילא אף הוא כמזבח לקדש פסולים.

כלי שרת מניין?

שאף הם מקדשים את הפסולים שבאו לתוכם, לענין שיתקדשו בקדושת הגוף, ולא יוכלו עוד להיפדות ולצאת לחולין.

תלמוד לומר

לגבי קדוש כלי השרת

"כל הנוגע בהם יקדש"

[שם ל].

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: כלי שרת, מהו שיקדשו את הפסולין?

וסבר רבי יוחנן, שספיקו של ריש לקיש הוא לענין קדושת הגוף שתחול בהם מחמת הכלי שרת ואשר משום כך לא יהיה להם פדיון לצאת לחולין.

ומשום כך

אמר ליה

: הלא

תניתוה

במשנתנו:

כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך כלים מקדשין,

והיינו לענין שלא יצאו לחולין ע"י פדיון.

אמר ליה

ריש לקיש: לא לענין פדיון הסתפקתי, אלא לענין

לכתחילה ליקרב קמיבעי לי

שמא ע"י שבאו לכלי שרת ניתן יהיה להקריבם!?

והשיב לו:

הא נמי תנינא.

שכלי שרת מקדשים אף לענין להיקרב.