Versão em texto deste daf: original e tradução
Zevachim 85a — o Talmud em português
Zevachim 85a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Zevachim 85a
והטעם, כי מסתבר ש
לא תהא זו
פחותה
משוחט בחוץ ומעלה בחוץ
שחייב על שחיטתה ועל העלאתה אף על פי שאין היא ראויה לעלות בפנים שהרי נשחטה בחוץ [והיינו, שיש לחלק בין מקום שהוכשר להעלאה בפנים ונפסל, שבזה אין חייב על העלאתו בחוץ, לבין מקום שמעולם לא הוכשר להעלאה בפנים שבזה חייב, והוא הדין לנשחט בלילה שמאחר ומעולם לא הוכשר להעלאה בפנים, חייב על העלאתו בחוץ].
מתיב רב חייא בר אבין
על דברי רבי יוחנן: שנינו במשנה,
השוחט עוף
קדשים
בפנים ומעלה
אותו אחרי כן
בחוץ פטור
על העלאתו משום שהעלה דבר שאין מתקבל בפנים שהרי אין מקריבין עוף שחוט אלא מלוק בלבד. אבל אם
שחט
את העוף
בחוץ ומעלה
אותו
בחוץ חייב
בין על שחיטתו משום שריבתה תורה לחייב את כל הנשחט בחוץ, ובין על העלאתו משום שריבתה תורה לחייב על העלאת כל הנשחטים כשם שחייב על שחיטתם.
ולדברי רבי יוחנן, אמאי פטור על העלאת עוף ששחטו בפנים
נימא לא תהא
העלאה זו
פחותה משוחט ומעלה בחוץ!?
שהרי אף העוף הנשחט בפנים לא הוכשר מעולם להעלאת פנים כיון שלא נמלק!
אומרת הגמרא, אכן,
תיובתא
היא על רבי יוחנן.
איבעית אימא
: אפשר ליישב את דברי רבי יוחנן,
שחיטת העוף בפנים
גרועה היא, שאין זו נחשבת "שחיטה" אלא
מיקטל קטליה
לפי שלא שייכת שחיטת עוף בפנים כלל לא בחולין ולא בקדשים, ומה שאין כן שחיטת לילה שבחולין נחשבת שחיטה ומשום כך לענין קדשים קרויה היא "שחיטה" פסולה.
אמר עולא: אימורי קדשים קלים שהעלן
על המזבח
לפני זריקת דמן
כיון שעלו
לא ירדו,
ואף על פי שאין להעלותם עד לאחר זריקת הדם מכל מקום אחר שעלו
נעשו לחמו של מזבח
ולכך לא ירדו.
אמר רב זירא: אף אנן נמי תנינא
כן במשנתנו, ואלו שאם עלו לא ירדו וכו',
שנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים,
ומעתה
ומה התם
כשנשפך הדם
דאם בא לזרוק
את הדם לאחר שהעלה את האימורים
אין לו
דם
לזרוק
אף על פי כן
אמרת
ש
אם עלו לא ירדו, הכא
כשהעלה את האימורים קודם הזריקה
דאם בא לזרוק
את הדם
זורק
שהרי הדם קיים
לא כל שכן
שלא ירדו.
דוחה הגמרא:
תרגמא
ותפרש את המשנה
אקדשי קדשים
שקדושת הגוף [להקרבתם] קיימת עליהם עוד קודם זריקה, ומשום כך אם עלו לא ירדו, אבל לעולם אימורי קדשים קלים שלא נתקדשו בקדושת הגוף [לענין הקרבתם] אלא לאחר זריקת הדם, אם עלו, ירדו. ומקשינן:
הרי פסח דקדשים קלים הוא
ואף הוא נשנה בברייתא בין אלו שאם עלו לא ירדו, שהרי נאמר בברייתא, הפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן אם עלו לא ירדו [וסברה הגמרא שהוא נכלל אף לענין יתר הפסולים שמנתה הברייתא בתחילה] ואם כן מבואר שאף אימורי קדשים קלים שעלו כשנשפך הדם לא ירדו!?
ומתרצינן:
תרגמא בשלא לשמן,
לא שנתה הברייתא את דין הפסח שעלה לא ירד, אלא בפסח שנפסל מחמת ששחטו שלא לשמו, ולא באופן שנשפך דמו, כי מאחר והוא קדשים קלים דינו בזה שאם עלה, ירד.
ומביאה הגמרא ראיה נוספת לדינו של עולא,
תנן
במשנתנו:
וכולן
הכשרים
שעלו
כשהם
חיין לגבי מזבח, ירדו.
ומשמע בזה, דווקא אם עלו חיים.
הא
אם עלו כשהם
שחוטין, לא ירדו.
מאי לאו
, עוסקת המשנה בכל הקדשים,
לא שנא קדשי קדשים לא שנא קדשים קלים,
שהרי "וכולן" נאמר. ואין לפרש דהיינו כל הפסולים שהוזכרו לעיל, שהרי פסולים אלו לא יתכנו להיות אלא לאחר שחיטה ולא מחיים, ומעתה, מה חידשה לנו המשנה בזה שאם שחוטים הם לא ירדו? הרי פשוט הוא שקרבן כשר שנזרק דמו ועלה על המזבח לא ירד. אלא בהכרח, עוסקת המשנה באופן שעלו אלו הכשרים קודם זריקת דמם, והיינו כדברי עולא, שאף על פי שלא נזרק דמם, אם עלו לא ירדו!
דוחה הגמרא:
לא
תדייק מכאן שבשחוטים לא ירדו כולם ואף הקדשים קלים בכלל זה, אלא כך יש לך לדייק
הא שחוטין
שעלו -
מהן ירדו
דהיינו קדשים קלים
מהן לא ירדו
דהיינו קדשי קדשים.
ומקשינן:
והא "כולן" קתני
במשנה והאם לא נאמר זה אף לענין הדיוק שדייקנו "הא שחוטין לא ירדו" להורות שכולן בכלל דין זה?
ומתרצינן: מה שנאמר במשנה
"כולם"
היינו
אחיין
בלבד שכל החיים שעלו ירדו, ורק לענין זה כללה המשנה את כולם, אבל דין השחוטים אותו דייקת אינו אמור בכולם אלא בקדשי קדשים בלבד.
ומקשינן: הרי דין החיים שעלו ירדו
פשיטא
הוא שמאחר וחוזרים ועולים לאחר שחיטה וכשרים הם יש להם לירד, ולא היה לה למשנה להשמיע כלל דין זה, ובהכרח עיקר החידוש כאן הוא לענין מה שדייקנו בדין השחוטים, ואם כן אף הדגשת "וכולן" לענין זה אמורה!?
ומתרצינן:
לעולם
מה שנקטה המשנה "וכולן" היינו אחיין
ו
מדובר כאן בקדשים שעלה בהם מום
בדוקין שבעין, ו
נקטה המשנה דין זה שאם עלו ירדו
אליבא דרבי עקיבא דאמר
בעלי מומים
אם עלו לא ירדו
והיינו במום זה שהוא בדוקין שבעין, לחדש שפסולים הם מחיים ואם עלו ירדו, ואף על פי שהדין בכל הפסולים הוא שכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, מכל מקום אם עלו מחיים ירדו, כי אין המזבח מקדש פסולים.
ומקשינן:
במאי אוקימתא
לדברי המשנה אלו
בפסולין
שעלו מחיים,
אימא סיפא: וכן עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד,
אבל אם
שחטה
כבר
בראש המזבח יפשיט וינתח
אותה
במקומה, ואי
מדובר בעולה
פסולה,
וכי
בת הפשט וניתוח היא?
הרי
"ונתת אותה"
[ויקרא א]
אמר רחמנא
ולמדנו בזה,
אותה
-
כשרה ולא אותה פסולה!
שאם נפסלה קודם שהפשיטה שורפה בעזרה, ואם כן אף זו שעלתה כבר על המזבח, אמנם קידשה מזבח ודינה שלא תרד, אבל מכל מקום אינה צריכה הפשט וניתוח!? ומתרצינן:
סיפא
זו
אתאן ל
עולה
כשרה
וכך אמרה המשנה: וכן עולה חיה כשרה שעלתה לראש המזבח, תרד וכו'.
ומאי קא משמע לן
בזה הרי מאחר והיא כשרה פשוט הוא שתרד שהרי חוזרת ועולה לאחר שחיטה!? אלא החידוש בזה הוא
דיש הפשט ונתוח בראש המזבח
אף בעולה כשרה, וכששחטה שם אין צריך להורידה ולהפשיטה למטה [אף על פי שמחזירה אח"כ], אלא מפשיטה בראש המזבח.
ומקשינן:
ולמאן דאמר אין הפשט ונתוח בראש המזבח
[בעולה כשרה], שסובר כי מאחר ויכול להחזירה לראש המזבח לאחר שיפשיטה למטה, אין לו להפשיטה למעלה שאין זו דרך ארץ לעשות כן,
מאי איכא למימר?
וכיצד נעמיד את דברי המשנה, שהרי לדבריו אין להעמיד המשנה לא בעולה כשרה שדין הפשטתה למטה, ולא בפסולה שאינה צריכה הפשט כלל!?
ומתרצינן:
הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה לו
לקרבן זה
שעת הכושר
להפשט שעלתה חיה לראש המזבח כשהיא כשרה,
ונפסלה
לאחר ששחטה שם וזרק דמה,
ו
אף על פי שעולה פסולה אינה בת הפשט ונתוח, מכל מקום באופן זה שנפסלה לאחר זריקה יפשיטנה, שמשנתנו כדברי
רבי אלעזר ברבי שמעון היא,
הסובר שבאופן זה אף עולה פסולה בת הפשט וניתוח היא,
דאמר: כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת יפשיטנה ועורה
ניתן
לכהנים
ואינו נשרף עמה, וכיון שאף אם היתה למטה הרי היא בת הפשט ונתוח הוא הדין כששחטה בראש המזבח ונזרק דמה ונפסלה, דין עורה להפשט ואינו נשרף עמה [ובזה מודים כולם שהפשט עולה פסולה נעשה בראש המזבח ולא למטה].
ומקשינן:
ואלא
מה
דקתני
בברייתא לגבי עולה שעלתה חיה למזבח ושחטה יפשיט וינתח במקומה,
כיצד הוא עושה, מוריד את הקרבים למטה ומדיחן
כדי שיהיו נקטרים כשהם נקיים, ואם עוסקת הברייתא בעולה פסולה [
למה לי
כל זאת] הרי מאחר ומורידה שוב אינו מעלה אותה!?
ומתרצינן:
היכי נעביד? נקריבנהו בפרתייהו
עם הפרש שלהן? הרי כבר אמר הפסוק על קרבן מאוס [מלאכי א]
"הקריבהו נא לפחתך"?!
לשר ולשולט עליך. כלומר הקרב נא אליו את אותה מנחה מאוסה.
"הירצך או הישא פניך"?!
בנתינת מנחה זו. ואם כן, פשוט שאין להקטירם ללא הדחה, כי מאוסים הם.
ומבאר המקשה את קושייתו:
אנן הכי קאמרינן
: מאחר ואינם חוזרים להקטרה, אם כן
מדיחן למה לי?
ומתרצינן: צריך להדיחם, מאחר
דאי מתרמי כהן אחרינא ולא ידע
שנפסלה עולה זו,
נסקינהו,
ולכן יש להדיחם בכדי שאותו כהן יקטירם כשהם נקיים.