Zevachim 5b — o Talmud em português

ואם תפרוך:

מה לתודה

שהיא חמורה מאשם,

שכן טעונה לחם, עולה ושלמים

שאין טעונין לחם

יוכיחו

.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה

.

הצד השווה שבהן שהן קדשים, ושחטן שלא לשמן, כשר ואינו מרצה

.

אף אני אביא אשם, שהוא קודש, ושחטו שלא לשמו, כשר ואינו מרצה

.

ומקשינן:

מה להצד השוה שבהן, שהן באין בנדר ובנדבה

, תאמר באשם שאינו בא בנדר ונדבה, ולפיכך אף אם שחטו שלא לשמו, יעלה למזבח וירצה, כי הוא מתמעט מ"אותה" האמור בחטאת.

אלא, אמר רבא

, המקור לכך שאשם הנשחט שלא לשמו כשר ואינו מרצה, נלמד מהיקש, שנאמר: "

זאת התורה

... לעולה ... ולאשם ... ולזבח השלמים"

\-

הקישו הכתוב

לקרבן אשם

לשלמים

, לומר:

מה שלמים שהן קדשים, ושחטן שלא לשמן, כשרים ואין מרצין

.

אף אני אביא אשם שהוא קודש

, אם שחטו שלא לשמו, הרי הוא כשר ואינו מרצה.

ומקשינן:

מאי חזית דאקשית

אשם

לשלמים

, והרי בפסוק "זאת התורה" מוזכרת גם חטאת, ואם כן,

אקיש

אשם

לחטאת

, ונפסלנו לגמרי כששחטו שלא לשמו?

ומתרצינן:

הא מיעט רחמנא

וכתב בקרבן חטאת "

אותה

", ללמדנו שרק חטאת נפסלת בזביחה שלא לשמה ולא שאר קרבנות, ואפילו אשם אינו נפסל.

(סימן הג

"

ש נש

"

ד)

יתיב רב הונא ורב נחמן, ויתיב רב ששת גבייהו, ויתבי וקאמרי: קא קשיא ליה לריש לקיש

: מנין שגם

אשם, דלא אתי לאחר מיתה

, כשר ואינו מרצה, ולמה לא

לימא ליה רבי אלעזר

-

אשם נמי אתי לאחר מיתה

, וכשר ואינו מרצה. ואם כן, אשם הוא כשאר הקרבנות, ואפשר ללמוד גם לאשם שנזבח בשינוי קודש או בשינוי בעלים שכשר ואינו מרצה.

[ואף שהאשם עצמו אינו קרב אחר מיתה, שהרי אין מי שיתכפר בו, מכל מקום הוא נחשב לקרבן שבא אחר מיתה, כי דינו לרעות עד שיפול בו מום, ויימכר, ובדמיו קונים עולות ל"קיץ המזבח" - דהיינו, עולות נדבה של ציבור הבאות בזמן שאין קרבנות להקטיר על המזבח] .

אמר להו רב ששת

לרב הונא ולרב נחמן:

הרי קרבן

אשם

עצמו, גם הוא אינו קרב לאחר מיתה כמו בחטאת, משום שהמתכפר מת, אלא

למאי קרב

-

למותרו

בלבד [שאחר שנופל בו מום הוא נמכר ובדמיו מביאים עולות לקיץ המזבח], ואם כן, אי אפשר להוכיח ממה שמותרו כשר ואינו מרצה שגם בשחיטת קרבן האשם בעצמו בשינוי קודש יהיה האשם כשר ואינו מרצה, שהרי חטאת שנשחטה בשינוי קודש, הרי היא פסולה לגמרי אף על פי ש

חטאת נמי מיקרב קרבה מותרה

. ונמצא, שאין ראיה ממה שהמותר כשר ואינו מרצה, לגבי דין שינוי קודש בקרבן עצמו.

[והאופן שמותר חטאת קרב, אינו בחטאת שמתו בעליה כמו אשם שמתו בעליו, כי חטאת שמתו בעליה תמות, אלא כשהפריש החוטא שתי חטאות על דעת שיתכפר באחת מהן והשניה תהיה לאחריות, שאם תאבד האחת יתכפר בשניה, והקריב את האחת מהשתיים, והתכפר בה, שאז דינה של השניה שתרעה עד שיפול בה מום, ותמכר, ויביא בדמיה עולות לקיץ המזבח, ואמנם היא כשרה גם אחר מיתת הבעלים, אך לא מדין חטאת, אלא כעולה].

ודחו רב הונא ורב נחמן את טענת רב ששת, לפי שאי אפשר ללמוד את דין האשם מדין החטאת -

בחטאת,

אף על גב דקרבה מותרה

, בכל זאת שינוי קודש בקרבן עצמו כן פוסל בה, כי

מיעט

בה

רחמנא

במפורש "חטאת

הוא

", ודרשינן "הוא" בהווייתו משמע, שאם ישחוט חטאת בשינוי קודש יפסל הקרבן לגמרי.

מה שאין כן באשם, שלא נאמר בו מיעוט, ולפיכך אם מצינו שמותר האשם כשר, זה מלמד שגם שינוי קודש באשם הקרב כשר, אפילו שאינו מרצה לבעליו.

ומקשינן:

אשם נמי כתיב ביה

"אשם

הוא

", ולמה אין שינוי קודש פוסל בו כמו שפוסל בחטאת?

ומתרצינן:

ההוא

"הוא" שנאמר באשם -

לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב

, ושינוי בעבודה בשלב של הקטרת אימורים אינו יכול לפסול את הקרבן, שהרי גם אם לא יקטיר כלל את האימורים הקרבן יהיה כשר.

ו

כדתניא

: חזר רבי אליעזר [הפוסל אשם שנשחט בשינוי קודש כמו פסח וחטאת] ודנו [לפסול שינוי קדש באשם מצד] דין אחר - חטאת נאמר בה "היא" [ולכן] לשמה כשרה שלא לשמה פסולה. פסח נאמר בו "הוא" [ולכן] לשמו כשר שלא לשמו פסול.

אף אשם נאמר בו "הוא" [ולכן] לשמו כשר שלא לשמו פסול.

אמר לו רבי יהושע: חטאת נאמר בה "היא" בשחיטה [ולפיכך דרשינן בה] "היא" - לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה. פסח נאמר בו בזביחה "הוא", [ולפיכך דרשינן בו] - לשמו כשר שלא לשמו פסול.

אבל אשם, לא נאמר בו

"

הוא

"

אלא לאחר הקטרת אימורין

, ולא יתכן לפסול את הקרבן בגלל הפסול שבהקטרה, שהרי

הוא עצמו שלא הוקטרו אימורין, כשר

. ושינוי קודש לא גרע מלא הקטיר כלל.

ומקשינן: אם לא דרשינן מ"הוא" הכתוב בהקטרת אימורין של קרבן אשם לפסול אותו,

ואלא

"

הוא

",

למה לי?

ומתרצינן:

לכדרב הונא אמר רב

.

דאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה

, שמתו בעליו או שנתכפרו באשם אחר, ולפיכך הורו בית דין שיצא האשם הזה לרעייה עד שיפול בו מום, ויביאו בדמיו עולות לקיץ המזבח - הרי כיון שהורו בית דין שדינו לרעייה, מאז ניתק שם אשם ממנו ונחשב כסתמא לעולה, לקיץ המזבח.

ולכן, אם

שחטו סתם

, אפילו קודם שהוציאו לרעייה בפועל, הרי הוא

כשר

לעולה. שהרי משניתק שם אשם ממנו, לעולה הוא עומד.

ומדייקת הגמרא: משמע שדווקא אם

ניתק

ממנו שם אשם -

אין

[אכן, כשר הוא לעולה], אבל אם עדיין

לא ניתק

, אלא שחטו סתמא לפני שהורו בית דין שדינו לרעייה -

לא

כשר הוא לעולה, לפי שעדיין שם אשם עליו. ובתור אשם אינו יכול להקריבו, שהרי מדובר באשם שמתו בעליו או שנתכפרו כבר באחר.

מאי טעמא

הצריכו שינתק בית דין ממנו את שם האשם, והרי משהתכפר באשם אחר או שמתו בעליו, הרי הוא כבר עומד מצד עצמו לרעייה, וניתק שם "אשם" שעליו מאליו?

אלא, משום ש

אמר קרא

"אשם

הוא

" -

בהווייתו יהא!

שישאר עליו שם קרבן אשם עד אשר ינתקו אותו בית דין , ולכך הוצרך הכתוב לומר "הוא" באשם.

ונמצא למסקנא, שדעת רבי אלעזר תמוהה, למה לא ענה לריש לקיש שגם אשם בא לאחר מיתה ואינו מרצה, והוא הדין שבשינוי קדש יהיה כשר ולא ירצה.

יתבי רב נחמן ורב ששת, ויתיב רב אדא בר מתנה גבייהו, ויתבי וקאמרי

:

הא דקאמר רבי אלעזר

[לעיל בתשובה לקושיתו של ריש לקיש, שהקשה אם אין מרצים למה הם באין]

מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין

-

לימא ליה ריש לקיש

לרבי אלעזר: מה הראיה מקרבנות שמביאים היורשין שיש הבאת קרבן בלא ריצוי? והרי אדרבה,

הנהו

קרבנות שמביאים היורשים,

נמי לייתו ולירצו

על היורשים שמביאים אותם! ומנין לך שיש הבאת קרבן בלא ריצוי!?

אמר להן רב אדא בר מתנה

: כיצד ירצו קרבנות המורישים על היורשים? וכי עולת

יולדת

, שממנה הוכיח רבי אלעזר שמביאין היורשים עולת אמם, יכולה היא לרצות על היורשים? והרי

אם היא ילדה

-

בניה מי ילדו?

ואיך יתכן שיהיה להם ריצוי ב"קרבן יולדת"?

מתקיף לה רב אשי: ומאן לימא לן

שקרבן של יולדת בא לרצות רק על מה שחטאה בלידתה [כמבואר בנדה לא ב]?

ד

הרי

אי איכא כמה

מצוות

עשה גבה

של היולדת, שהיא חייבת להתכפר על ביטולן בקרבן עולה - מי

לא מיתכפרא

עליהן כשמביאה את קרבן היולדת? ומוכח, שבכוחו של קרבן עולה של יולדת לכפר על כמה וכמה מצוות עשה.

וכיון ד

אפילו

כי איכא כמה

מצוות

עשה גבה

דיולדת

מיכפרא

על כלן בעולת היולדת -

יורשיה נמי מיכפרי

בעולת היולדת כשהביאוה במקומה, שהרי לא התייחד הקרבן לכפרה בתור "קרבן יולדת" בלבד .

והוינן בה:

למימרא

וכי ממה שאמרת שיורשיה יכולין להתכפר בעולתה, נלמד

דקניא להו

יורשיה לקרבנה?

והאמר רבי יוחנן: הניח מנחה לשני בניו, ומת, קריבה

אותה מנחה על ידי בניו, ואין בה חסרון של

שותפות

[שאי אפשר להביא קרבן מנחה בשותפות], אלא הרי היא קריבה על ידם מבלי שיהיו בעליה.

ואי סלקא דעתך קניא להו

היורשים לקרבן אביהם, כמשמעות דברי רב אשי, הרי אין היורשין יכולים להקריב את המנחה שירשו מאביהם, שהרי "

נפש

כי תקריב קרבן מנחה"

אמר רחמנא

למעוטי שותפין!?

וכן יקשה מאידך -

ו

כי יתכן לומר שהיורשין מביאין קרבן אביהם ואינו נחשב קרבן השותפין כי

לא קניא להו

ליורשין קרבן אביהם?

והאמר רבי יוחנן: הניח

קרבן

בהמה לשני בניו ומת

-

קריבה

על ידם,

ואין ממירין בה

, שאם המירו בה בהמת חולין אחרת אין אותה בהמה נעשית קרבן תמורה, כי הממיר בקרבן השותפים אינו עושה תמורה .

אי אמרת בשלמא קניא להו

ליורשין קרבן אביהם,

היינו

דאמר רבי יוחנן

ד

"אם הניח בהמה לשני בניו

אין ממירין בה

" ,