Versão em texto deste daf: original e tradução
Zevachim 57b — o Talmud em português
Zevachim 57b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Zevachim 57b
ואיבעית אימא
, שאני התם בהזאות ד
חוץ מפנים בחד זימנא גמיר,
שבבת אחת אנו למדין היכל מפנים לכל דיניו, וכיון שניתן ההיקש לדרוש להזאות המפורשות בכל אחד, כגון למטה בפר ולמעלה בשעיר, נדרש גם כן יחד עמו להזאות שאינן מפורשות בו. וכן בתודה, אילו הוקש בכור לתודה עצמה, הן לענין תנופת חזה ושוק והן לענין זמן אכילה, היינו אומרים מתוך שתודה מלמדת זמן אכילה שכתוב בה, הרי היא מלמדת גם לתנופת חזה ושוק שנלמד בה בהיקש משלמים. אבל עכשיו שהוקש בכור לחזה ושוק של תודה [כדי ללמוד ממנו זמן אכילה], וחזה ושוק עצמו אינו כתוב בה אלא הוא נלמד בהיקש, אין הוא חוזר ומלמד בהיקש לבכור.
תו הוינן בה:
בשלמא למאן דאמר "לא הוי היקש", היינו דכתיב
בשתי הלחם של עצרת "
ממושבותיכם תביאו לחם תנופה". שאין תלמוד לומר "תביאו"
, שהרי לפני זה כתיב "והקרבתם מנחה חדשה" והיה יכול לכתוב "ממושבותיכם לחם תנופה",
מה תלמוד לומר "תביאו"?
ודרשינן:
כל שאתה מביא ממקום אחר
והוא דומה לו, כגון לחמי תודה שהן חמץ ובאין עם הזבח כמו שתי הלחם,
הרי הוא כזה: מה להלן
, בשתי הלחם,
עשרון לחלה
דהא כתיב "שתים, שני עשרונים",
אף כאן,
בלחמי תודה
עשרון לחלה.
ולחמי תודה באין עשר חלות מהחמץ הרי עשרה עשרונים לכל חלות החמץ.
אי מה להלן
בשתי הלחם
שני עשרונים
ותו לא,
אף כאן שני עשרונים
לכל עשר החלות?
תלמוד לומר
בשתי הלחם "
תהיינה"
בשני "יודין", ומיותרת אחת האותיות ללמד עשרה עשרונים לתודה. שלשתי הלחם אי אפשר, דהא כתיב ביה "שני עשרונים".
למדנו
כאן
עשרה
עשרונים לחלות
החמץ
שבתודה.
עשרה
עשרונים
למצה
, לכל שלשת המינים יחד הבאים עם התודה והן מצה,
מנין
שהן ביחד עשרה עשרונים?
תלמוד לומר
אחר שמנה הכתוב מינים שבמצה "
על חלת לחם חמץ",
ודרשינן בהיקש,
כנגד חמץ הבא מצה,
שכמות הסלת במצות תהיה כמו בחמץ, עשרה עשרונות!
והרי עשרה עשרונות בלחמי החמץ הוי "הימנו ודבר אחר", שמנין החלות שהוא עשרה כתוב בגופיה [כלומר בגזירה שוה שהיא כמו שנכתב בפירוש] והמדה לכל חלה שהיא עשרון נלמדת בהיקש ד"תביאו" משתי הלחם, ועל ידי שניהם אנו למדים לעשרה עשרונות בחמץ. ולמאן דאמר "לא הוי היקש" ניחא.
אלא למאן דאמר "הוי היקש", מאי איכא למימר?
כיצד חוזר החמץ ומלמד בהיקש למצה?
ומתרצינן: "
תביאו" יתירא,
ריבויא הוא לחמץ שבתודה שיהא עשרון לכל חלה. שהרי בשתי הלחם מיותר הוא, וכאילו נכתב בתודה עצמה. ולא מהיקש הוא נלמד וחוזר ומלמד למצה.
שנינו במשנה:
הפסח אינו נאכל
אלא עד חצות.
והוינן בה:
מאן
הוא
תנא
דמתניתין דסבירא ליה שאינו נאכל אלא עד חצות?
אמר רב יוסף: רבי אלעזר בן עזריה היא. דתניא: רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן
לגבי אכילת קרבן פסח,
"ואכלו את הבשר בלילה הזה" ונאמר להלן
לגבי מכת בכורות [שמות יב]
"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". מה להלן עד חצות,
שהרי בחצות היתה מכת בכורות,
אף כאן
אכילת פסח היא
עד חצות!
אמר לו רבי עקיבא
: והלא כבר נאמר: "
ואכלתם אותו בחפזון",
ומשמע
עד שעת חפזון,
השעה שנחפזו ללכת ולצאת ממצרים, והיינו לאור הבוקר, שהרי כתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר".
אם כן, מה תלמוד לומר "בלילה הזה"?
שיכול יהא
פסח
ככל הקדשים הנאכלים ביום,
ויהא נאכל הפסח קודם הלילה אם ירצה.
תלמוד לומר: "בלילה",
לומר לך: רק
בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום!
והוינן בה:
אמר ליה אביי
לרב יוסף:
וממאי
דמתניתין
רבי אליעזר בן עזריה
היא,
ודאורייתא
היא, שאינו נאכל אחר חצות?
דלמא
איסור אכילתו אחר חצות
דרבנן
היא,
ולהרחיק
את האדם
מן העבירה,
שלא יבא לאכלו אחר עמוד השחר, ויתחייב משום נותר, וככל הקדשים דתנן בפרקין שנאכלין עד חצות? ומשנינן:
אם כן,
אם נאמר דמדרבנן היא,
מאי
האי דקתני במתניתין "
אלא עד חצות",
ולא קתני "ונאכל עד חצות" כדתני בכל הקדשים?
אלא
בהכרח, לומר לך:
כי התם,
שנה התנא בלשון "אלא" כמו ששנה לגבי דין "לילה", ו"מנויו", ו"צלי".
מה התם
דין
דאורייתא
הוא,
אף כאן,
דין
דאורייתא
הוא!
הדרן עלך פרק איזהו מקומן
--- title: "חברותא - זבחים — פרק שישי - קדשי קדשים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02366.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - קדשי קדשים
Оригинал главы פרק שישי - קדשי קדשים