Versão em texto deste daf: original e tradução
Zevachim 48b — o Talmud em português
Zevachim 48b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Zevachim 48b
וכי מכאן אתה למד?
והלא כבר נאמר בפרשת צו כתוב אחר הכולל את כל החטאות "
במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת"
, ולמה צריך ללמד לשעיר חטאת הנשיא בפני עצמו?
הא למה יצא
המקרא של שעיר נשיא? -
לקבוע לו מקום,
ששנה עליו הכתוב לעכב,
שאם לא שחטה
לחטאת הנשיא
בצפון
-
פסול
[ע' תוס' דיבור המתחיל קבלה. מהיכן ידענו שקבלה בצפון לעיכובא].
אתה אומר לכך יצא, או אינו
בא לעכב,
אלא
לכך נכתב, כדי למעט מ"אותו" הכתוב בו, ולומר לך,
ש
שעיר
זה
של נשיא הוא בלבד
טעון צפון, ואין
שעיר
אחר טעון צפון.
שכל החטאות הבאות שעיר, כגון שעירי יום הכפורים ושל מועדות ושל ציבור שחטאו בעבודת כוכבים, אין שחיטתן בצפון, ורק חטאות שהן כשבה או שעירה שחיטתן בצפון!?
תלמוד לומר
בחטאת יחיד "
ושחט את החטאת במקום העולה"
. ומדלא כתיב "ושחט אותה" דרשינן מיתורא ד"החטאת":
זה בנה אב לכל חטאות, שיהיו טעונות צפון.
ואם כן, דלית לן למעט שעיר, על כרחך קרא דשעיר נשיא לעיכובא אתא.
אשכחן שעיר נשיא
דבעיא צפון,
בין למצוה בין לעכב.
שאר חטאות נמי אשכחן למצוה
מ"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" שנאמר לכלל החטאות.
אלא
לעכב
בשאר החטאות -
מנא לן?
דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה
, בשניהם נכתב מקרא מפורש בפני עצמו ששחיטתן במקום שחיטת העולה, וההיא דכשבה למצוה לא צריך לפי שאפשר ללמדו משעירה, אלא בא ללמד לכל החטאות לעיכובא.
והוינן בה: כיון דאסקינן שכל החטאות טעונות צפון,
אלא "אותו"
דשעיר נשיא,
למה לי?
מה הוא בא למעט!?
ומשנינן:
מיבעי ליה לכדתניא
:
"אותו" בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון.
ששעירי הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח לחטאת ולא באו על חטא, לא נשחטו בצפון.
ומבארינן מהיכא תיתי שיהא שעיר נחשון טעון צפון עד דאיצטריך קרא ד"אותו" למעטינהו:
דתניא
: נאמר בשעיר נשיא "
וסמך ידו על ראש השעיר"
, והיה לו לכתוב "על ראשו". ודרשינן מ"השעיר"
לרבות שעיר נחשון לסמיכה
אף על פי שלא בא לכפר,
דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר
: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה.
הילכך,
סלקא דעתיך אמינא הואיל ואיתרבו
שעיר נחשון
לסמיכה, איתרבו נמי לצפון. קא משמע לן
מיעוטא ד"אותו".
מתקיף לה רבינא: הניחא לרבי יהודה,
אלא
לרבי שמעון,
שאינו מרבה שעיר נחשון לסמיכה,
מאי איכא למימר?
למה צריכים למעטו מצפון?
ותו הוינן בה:
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב טבי לרבינא: ולרבי יהודה מי ניחא
הא דהוה אמינא הואיל ואיתרבו לסמיכה איתרבו נמי לשחיטה? ואמאי לא נימא,
למאי דאיתרבי איתרבי, ומאי דלא איתרבי לא איתרבי!?
וכי תימא אי לא מעטיה קרא
ד"אותו" לשעיר נחשון,
הוה אמינא תיתי מבנין אב
מכל החטאות שטעונות צפון. אי אפשר לומר כן. כי
אם כן, סמיכה גופה תיתי
בשעיר נחשון
מבנין אב,
ולמה הוצרך רבי יהודה לרבותו מפסוק מיוחד לסמיכה?
אלא,
על כרחך, טעמא דרבי יהודה משום דשעיר נחשון קדשי שעה הוא, וקדשי
שעה מ
קדשי
דורות לא גמרינן
בבנין אב לדין סמיכה, אי לאו ריבויא. ואם כן,
הכי נמי
לענין צפון, נימא קדשי
שעה מ
קדשי
דורות לא גמרינן.
אלא "אותו", למה לי?
מאי סלקא דעתין דשעיר נחשון יהא טעון צפון עד דאיצטריך "אותו" למעטו?
וחוזרת בה הגמרא, ומתרצת תירוץ אחר:
לכדתניא
: "
אותו"
, את השעיר אתה שוחט
בצפון ואין שוחט
עומד
בצפון.
שיכול השוחט לעמוד בדרום ולהושיט ידו לצפון ולשחוט שם.
ומקשינן: וכי
שוחט,
דאינו טעון צפון מ"אותו" דשעיר נשיא נפקא? הרי
מדרבי אחיא נפקא.
דתניא רבי אחיא אומר
: נאמר בשחיטת בן צאן "
ושחט אותו על ירך המזבח צפונה".
"אותו"
מה תלמוד לומר? לפי שמצינו
בקבלת הדם שהמקבל
עומד בצפון
כמו שאנו למדים לעיל מ"ולקח", לו קח, שהמקבל עצמו צריך לעמוד בצפון,
ומקבל
את הדם
בצפון. ואם עמד בדרום
והושיט ידו
וקיבל בצפון פסול.
אם כן,
יכול אף זה
השוחט שעמד בדרום והושיט ידו ושחט בצפון
כן
[יהיה פסול]?
תלמוד לומר "אותו"
, לומר לך, "
אותו",
דהיינו הקרבן, הוא זה שצריך לעמוד בשעת השחיטה,
ואין השוחט
צריך לעמוד
בצפון.
ואם כן, שאנו למדים מ"ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" האמור בשחיטת בן צאן שאין השוחט צריך לעמוד בצפון, תקשי "אותו" דשעיר נשיא למה לי?
ומתרצינן:
אלא
להכי הוא דאתא: "
אותו" בצפון,
ואין
מליקת
בן עוף בצפון.
ומבארת הגמרא מהיכא תיתי למליקה שתהא טעונה צפון עד שצריכים פסוק מיוחד למעטה מדין זה.
דתניא: יכול יהא בן עוף טעון צפון. ודין הוא,
שהיה מקום ללמוד כן בקל וחומר:
ומה בן צאן, שלא קבע לו כהן
לשחיטתו, שהרי זר כשר לשחיטה,
קבע לו צפון
לשחיטה.
בן עוף שקבע לו כהן,
שהמליקה אינה כשרה אלא בכהנים,
אינו דין שיקבע לו צפון
למליקה!? לכן
תלמוד לומר
"
אותו
" בשעיר נשיא, למעט מליקה מצפון.
אך דוחה הגמרא:
מה לבן צאן,
שטעון צפון
שכן קבע לו כלי
, שהשחיטה היא בסכין וכן הקבלה היא במזרק. מה שאין כן עוף, שמליקתו נעשית בצפורן, ואין בו קבלה בכלי, ולפיכך דין הוא שלא יטעון צפון, ולמה לי מיעוטא ד"אותו"?
והדרינן ומתרצינן תירוצא אחרינא:
אלא
"אותו" בא ללמד, "
אותו"
שוחטים
בצפון, ואין
שחיטת קרבן
פסח בצפון.
ומבארינן השתא מאי סלקא דעתין דפסח בצפון:
דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון
בשחיטתו מקל וחומר:
ודין הוא, ומה
קרבן
עולה, שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו,
בכל זאת
קבע לו צפון. פסח, שקבע לו זמן לשחיטתו,
שזמנו בארבעה עשר בניסן בין הערביים,
אינו דין שיקבע לו צפון?!
לכן
תלמוד לומר "אותו",
למעט פסח מצפון.
ופרכינן לקל וחומר:
מה לעולה,
שטעונה צפון
שכן
עולה היא
כליל
למזבח. מה שאין כן פסח, שאוכלים את בשרו.
ומתרצינן: הוה אמינא ללמוד דין צפון בפסח בקל וחומר
מחטאת,
שאינה כליל ואין לה זמן קבוע וטעונה צפון.
ואכתי פרכינן:
מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות
, מה שאין כן פסח.
ומתרצינן: דהוה אמינא ללמוד
מאשם
שאינו מכפר על חייבי כריתות.
ודחינן:
מה לאשם שכן קדשי קדשים
הוא. מה שאין כן פסח.
ואם נבוא ללמוד פסח
מכולן,
מכל הקרבנות הטעונות צפון בילפותא של "במה הצד" נפרוך
נמי
: מה לכולן,
שכן קדשי קדשים
הם וליכא למילף פסח מהם, ואם כן תיקשי מה היתה ההוה אמינא דפסח טעון צפון עד שהיה צורך למעט אותו, והדרא קושיא "אותו" דשעיר נשיא למה לי?
ומתרצינן:
לעולם כדאמרן מעיקרא, "אותו" בצפון ואין שוחט בצפון. ודקשיא לך
אמאי צריך למעט שוחט בצפון, הרי
מדרבי אחיא נפקא לן?
תריץ: "אותו" דשעיר נשיא
לאו למעוטי שוחט בצפון
אתא, שודאי מדרבי אחיא נפקא. אלא לרבות מקבל הדם שצריך לעמוד בצפון. וכך הוא נדרש: "אותו" בצפון ואין שוחט בצפון, ולאו לגופיה איצטריך אלא לדיוקא מיניה, דדוקא
אין שוחט
צריך לעמוד
בצפון, אבל מקבל
צריך לעמוד
בצפון.
ותמהינן: הא
מקבל
בצפון
מ"לקח ולקח" נפקא
לן לעיל, דדרשינן "לו קח", שיקח עצמו לצפון!?
ומתרצינן: הך דרשא של
"לקח ולקח", לא משמע ליה.
ועתה חוזרת הגמרא לבאר דיני צפון בעולה.
והוינן בה:
אשכחן שחיטה
שטעונה צפון
בעולה, למצוה.
קבלה נמי
בצפון
למצוה אשכחן,
כדדרשינן "אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון" [ע' תו' דבור המתחיל קבלה ושיטה מקובצת אות יב]. אלא
שחיטה וקבלה
בצפון
לעכב, מנלן?
ומשנינן:
אמר רב אדא בר אהבה, ואיתימא רבה בר שילא
: מ
קל וחומר
אנו למדין:
ומה
שחיטת צפון של
חטאת, הבאה מכח עולה,
[שהרי לא נאמר בחטאת בפירוש שטעונה צפון אלא כתב בה שתשחט "במקום העולה"] שחיטה בצפון
מעכבת
בה.
עולה, שבאה
שחיטת צפון של
חטאת מכחה, אינו דין שמעכבת
בה שחיטת צפון!?
אך קשה על הקל וחומר:
מה לחטאת
שמעכבת בה שחיטת צפון,
שכן מכפרת על חייבי כריתות.
מה שאין כן עולה, ולכן דין הוא שלא תעכב.
אמר רבינא: הא קשיא ליה לרב אדא בר אהבה,
כלומר, כך הוא דורש את הקל וחומר:
כלום מצינו טפל חמור מן העיקר?!
שהחטאת טפלה היא לעולה, שהרי למדה היא ממנה, ולא יתכן שדין צפון יעכב רק בחטאת שהיא הלמד, ולא בעולה שהיא המלמד.
ותמהה הגמרא: וכי
לא
מצינו שיהיה הטפל חמור מן העיקר!?