Zevachim 35a — o Talmud em português

אף אני לא אמרתי

שיאסף הכהן את הדם מהרצפה,

אלא כשנתקבל

הדם

בכלי

תחילה, קודם שנשפך על הארץ.

ומקשינן:

והוא,

רבי יהודה

גופיה, מנא ידע

שהדם הנאסף אכן נתקבל בכלי?

ומתרצינן:

כהנים זריזין

הם בעבודתם, ולכן ודאי לנו שהם קיבלו את הדם מכולם, אלא

ועבדין הייא,

עושים הם עבודתם במהירות,

ו

לכן, לפעמים

משתפכין

הדמים מהכלי על הארץ. ואם כן, ברור הדבר שהדם שעל הרצפה נתקבל בכלי.

אך עדיין קשה: מכל מקום, כיצד זורק דם זה?

והלא "דם התמצית"

, שהוא הדם המתמצה ויוצא מגוף הבהמה לאחר יציאת דם הנפש של הקרבן,

מעורב בו,

בדם הנפש השפוך על הארץ. ודם התמצית אינו כשר לזריקה אלא רק דם הנפש, המקלח תחילה. וכיון שרוב הדם שעל הרצפה הוא דם התמצית ורק מיעוטו הוא דם הנפש, הרי אם יאסוף מהדם שבריצפה אל כלי, תהיה בכלי תערובת של מיעוט דם הנפש עם רוב דם התמצית, ויבטל מיעוט דם הנפש ברוב דם התמצית!?

ומתרצינן:

רבי יהודה לטעמיה, דאמר

לענין איסור אכילת דם, כי

דם התמצית

גם הוא

קרי

[נקרא] "

דם",

וחייב כרת על אכילתו.

דתניא,

אכילת

דם התמצית

אינה בעונש כרת, אלא רק

באזהרה

, שנתרבה לאו מיוחד לגבי אכילת דם התמצית, דברי חכמים.

רבי יהודה אומר,

גם אכילת דם התמצית היא

ב

עונש

כרת

.

וכשם שלענין איסור אכילת דם סובר רבי יהודה שדם התמצית קרוי דם כמו דם הנפש, הרי גם לענין זריקה על המזבח הוא חשוב כדם הנפש.

ודוחה הגמרא את התירוץ:

והאמר רבי אלעזר מודה רבי יהודה

[הסובר שדם התמצית קרוי דם לענין איסור אכילה כמו דם הנפש], ש

לענין כפרה,

היינו זריקת דם התמצית על המזבח לכפרה,

שאינו מכפר. שנאמר "כי הדם, הוא בנפש יכפר"

[דברים יב]. מלמד הכתוב כי רק

דם שהנפש יוצאה בו,

שהוא הדם המקלח תחילה,

קרוי דם

לענין כפרה. אך דם התמצית

שאין הנפש יוצאה בו, אין קרוי דם.

ונמצא שאף לרבי יהודה אין דם התמצית ראוי לזריקה!? ולכן מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

אלא, רבי יהודה

הולך

לטעמיה, דאמר, אין דם מבטל דם.

כי הוא סובר ש"מין במינו אינו בטל", ולכך, על אף שרוב הדם בכלי הוא דם התמצית, בכל זאת לא בטל דם הנפש המעורב בו, ומתקיימת הזריקה בדם הנפש שבתוך התערובת.

וממשיכה הגמרא לבאר את מחלוקת רבי יהודה וחכמים, בענין זריקה מדם התערובת שעל רצפת העזרה.

שנינו בברייתא:

אמר להם רבי יהודה

לחכמים:

לדבריכם

, שאין זורקים את דם התערובת,

למה,

לשם מה היו

פוקקין

סותמים את פתחי

העזרה

בערבי פסחים, ומונעים מהדם לצאת דרך אמת המים לנחל קדרון?

הרי בהכרח, עשו זאת כדי שיוכלו לאסוף הדם מהרצפה, ולזורקו על המזבח! אמרו לו: טעם אחר היה בדבר זה, כי

שבח הוא לבני אהרן

שיהלכו עד ארכובותיהן

בדם

הקרבנות.

ומקשינן: כיצד הותרו הכהנים לעבוד באופן שהדם שפוך על הארץ?

והא דם,

הרי הדם שעל

רצפת העזרה הוי חציצה

בין רגליהם של הכהנים העובדים לבין רצפת העזרה! והרי צריך הכהן העובד לעמוד על רצפת העזרה ללא חציצה, כפי המבואר במשנה לעיל [טו ב]: היה עומד על גבי כלים, פסול!?

ומתרצינן: דם -

לח הוא, ולא הוי חציצה.

וכמו

דתניא

בתוספתא במסכת מקואות [פרק ז], לגבי דיני חציצה בטבילה:

הדם והדיו והדבש והחלב

שהיו על גופו של האדם הטובל, אם היו

יבישין חוצצין,

אבל אם היו

לחין אין חוצצין.

ומקשינן: מכל מקום, כיצד עבדו הכהנים באופן כזה?

והא מיתווסי

היו מתלכלכים

מאנייהו,

בגדיהם של הכהנים מהדם הרב שעל הרצפה.

ותנן, היו בגדיו

של הכהן העובד

מטושטשין,

מלוכלכים,

ועבד, עבודתו פסולה!?

וכי תימא דמדלו להו,

שמא תרצה לומר שמדובר באופן שהגביהו הכהנים את בגדיהם כדי שלא יתלכלכו, הרי אי אפשר לתרץ כך, לפי שאין העבודה כשרה באופן זה!

כי

והתניא,

נאמר בבגדי כהונה "ולבש הכהן

מדו

בד" [ויקרא ו]. ולמדנו מכאן שיהיו בגדי הכהנים

כמדתו

של כל כהן וכהן,

שלא יחסר ולא יותיר!

והרי כשמגביה הכהן את בגדיו כדי שלא יתלכלו בדם השפוך על הריצפה, נמצאת מחסרו ממדתו!?

ומתרצינן: מה שאמרנו כי שבח הוא לבני אהרן שיהלכו בדם עד ארכובותיהם על אף שבגדיהם מתלכלכים מהדם, הוא רק

ב

עת

הולכת אברים

של הקרבן

לכבש

המזבח,

דלאו עבודה היא,

ואינה נפסלת במה שנעשית בבגדים מלוכלכים.

ותמהה הגמרא:

ולא!?

וכי הולכת אברים למזבח לא עבודה היא?

והתניא,

נאמר

"והקריב הכהן את הכל

והקטיר המזבחה" [ויקרא א]. ההקרבה האמורה כאן

זו הולכת אברים לכבש

המזבח.

הרי שאף זו עבודה!?

ומתרצינן:

אלא

, מה שאמרנו כי שבח הוא לבני אהרן שיהלכו בדם, היינו רק

ב

עת

הולכת עצים למערכה, דלאו עבודה היא,

ואינה נפסלת כשנעשית בבגדים מלולכים.

ומקשינן:

ו

מכל מקום, מאחר והיתה העזרה מלאה בדם,

לעבודה היכי אזלי

, איך היו הכהנים מהלכים בעזרה לצורך עבודתם בלי שיתלכלכו בגדיהם?

ומתרצינן:

אזלי אאיצטבי

, הילכו על איצטבאות שהיו שם, והיו אלו איצטבאות גבוהות, הבנויות אבן. ומה שאינן מהוות חציצה בין הכהנים לרצפת העזרה, הוא משום שהיו בנויות מהרצפה, והן חלק ממנה.

מתניתין:

מחשבת פיגול המפגלת את הזבח, היא רק כאשר חשב העובד לאכול את בשר הזבח או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו בדברים הראויים לאכילה ולהקרבה, ובשיעור הראוי להקרבה.

במשנה הזאת יבוארו פרטי דינים השייכים לכלל הזה.

א.

השוחט את הזבח

וחישב בעת השחיטה

לאכול

ממנו חוץ לזמנו או חוץ למקומו

דבר שאין דרכו לאכול

מחמת שאינו ראוי, או מחמת שאינו מיועד לאכילה [וכגון דבר המיועד להקטרה],

ו

כן אם חישב

להקטיר

ממנו חוץ למקומו או חוץ לזמנו

דבר שאין דרכו להקטיר, כשר

הזבח.

ורבי אליעזר פוסל.

ב. וכן אם חישב

לאכול

חוץ לזמנו או חוץ למקומו

דבר שדרכו לאכול, ו

כן אם חישב

להקטיר

חוץ לזמנו או מקומו

דבר שדרכו להקטיר,

אלא שחישב על אכילה והקטרה של

פחות מכזית, כשר

הזבח, ואינו נפסל אלא במחשבת אכילה או הקטרה של שיעור כזית.

ג. ואפילו אם חישב

לאכול כחצי זית

חוץ לזמנו או מקומו,

ולהקטיר כחצי זית

באופן כזה,

כשר

הזבח, לפי

שאין

מחשבות

אכילה והקטרה מצטרפין

לשיעור כזית כדי לפסול את הזבח.

ד.

השוחט את הזבח

במחשבה

לאכול כזית מן העור, ומן הרוטב, ומן הקיפה

היינו תבלין ודק שבבשר השוכן בשולי הקדרה,

ומן האלל

, גיד הצואר, שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה,

ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרנים ומן הטלפים

, שכל אלו אינם ראויים לאכילה, וחישב לאוכלם

חוץ לזמנו

או

וחוץ למקומו, כשר

הזבח.

ו

כל אלו

אין חייבין עליהן משום פיגול.

שאם באו מקרבן שהתפגל מחמת מחשבת אכילה או הקטרה חוץ לזמנו, ואכל מהם, אינו חייב כרת כדין האוכל פיגול,

ו

לא משום

נותר

, שאם באו מבשר קרבן שעבר זמן אכילתו ואכל מהם, אינו חייב כרת כדין האוכל נותר,

ו

לא משום

טמא,

שאם באו מקרבן כשר ואכלם טמא, אינו חייב כרת כדין טמא שאכל את הקודש.

ה.

השוחט את המוקדשין

וכגון קרבן שהוא בהמה נקבה מעוברת, וחישב

לאכול

ממנה את ה

שליל

[העובר שבמעיה],

או

את ה

שיליא

[שק עור העוטף את העובר במעי אמו]

בחוץ, לא פיגל,

כיון שהעובר והשיליא אינם גוף הזבח. וכן

המולק את התורין

במחשבה

לאכול ביציהן

שבתוך מעיהם

בחוץ, לא פיגל,

משום שאינם גוף הקרבן.

ו.

חלב

הנמצא בדדי בהמת

המוקדשין

בעת זביחתה,

וביצי תורין

הנמצאים בגוף התורים בעת מליקתם,

אין חייבין עליהן

, על אכילתן

משום פיגול ונותר, ו

לא חייב אדם

טמא

האוכלם

,

משום שאינם זבח.

גמרא:

אמר רבי אלעזר

:

א.

פיגל בזבח

על ידי ששחטו במחשבת אכילה או הקטרה חוץ לזמנו,

נתפגל

בכך אף

השליל,

העובר שמעי הזבח, והאוכל ממנו חייב כרת משום אכילת פיגול. כי סובר רבי אלעזר כיון שעובר הוא "ירך אמו", הרי גם השליל נחשב גוף הזבח וחייבים עליו משום פיגול. אבל לעומת זאת, אם פיגל

בשליל,

ששחט את הזבח במחשבה לאכול מהשליל חוץ לזמנו,

לא נתפגל הזבח,

ואף לא השליל עצמו. כי מאחר והוא דבר שאין דרכו לאכול, שרוב האנשים אינם אוכלים אותו, אין מחשבת אכילתו מועילה לפגל.

וכמו כן, אם בשעת מליקת העוף

פיגל באלל

[גיד הצואר], על ידי שחישב לאוכלו חוץ לזמנו, נתפגל העוף, כיון שאלל העוף אינו קשה כאלל בהמה, וראוי הוא לאכילה מחמת רכותו. ומכיון שנתפגל העוף במחשבת האלל,

נתפגלה

גם

מוראה

[הזפק של העוף]. ועל אף שאינו ראוי לאכילה, בכל זאת חייבין על אכילתו כיון שיש אנשים שאוכלים אותו. אולם, אם פיגל

במוראה, לא נתפגל אלל,

ואף לא יתר העוף. כי מאחר ואין המוראה ראויה לאכילה, אין מפגלת מחשבת פיגול על אכילתה חוץ לזמנה.

ב.

פיגל באימורין

של פרים הנשרפין, על ידי ששחטם במחשבה להקטיר אימוריהם חוץ לזמנם,

נתפגלו פרים,

והאוכל מבשרם חייב כרת. אבל, אם פיגל

בפרים

הנשרפים על ידי ששחטם במחשבה לאכול מבשרם חוץ לזמנו,

לא נתפגלו אימורים,

והאוכל מכליותיהם או מיותרת הכבד שלהם [שאינן נשרפות] אינו חייב כרת, וכל שכן שהאוכל מבשרם פטור. כי בשר פרים הנשרפין הוא דבר שאין דרכו לאכול, שהרי דין הבשר הזה הוא להישרף, ולכן אין מחשבת אכילה מועילה בו לפגל. ומה שנקט "לא נתפגלו אימורין", אין הכוונה שרק האימורים לא נתפגלו, אלא משום שנקט "פיגל באימורים נתפגלו פרים" נקט גם בצד הנגדי, "פיגל בפרים, לא נתפגלו אימורים".

ודנה הגמרא:

לימא מסייע ליה

, האם נאמר שיש סיוע מברייתא לשיטת רבי אלעזר הסובר שמחשבת פיגול המועילה, מפגלת אף דברים שאין המחשבה בהם מועילה לפגל, כגון שליל ומוראה ובשר הפרים:

דתניא

: נחלקו רבנן ורבי שמעון בדין פרים הנשרפים, רבנן סוברים שנוהג בהם פיגול, ורבי שמעון סובר שאין נוהג בהם פיגול משום שכל קרבן שאינו קרב על המזבח החיצון אין חייבים עליו משום פיגול.

ושוים

רבנן ורבי שמעון

שאם חישב

בעת אחת מעבודות הדם של פרים

באכילת פרים

למחר,

ו

כן חישב

בשריפתן

למחר בבית הדשן [שהוא מקום שריפתם], ש

לא עשה ולא כלום,

ולא נתפגלו הפרים בכך. והטעם, כי מחשבת אכילה אין כאן, משום שחישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, שהרי דין בשר הפרים להישרף. ומחשבת שריפה, גם היא אינה מועילה לפגל, משום שבדין פיגול הקפידה תורה על מחשבת אכילת מזבח, ושריפה אינה לשון אכילה. [ומה שנאמר לעיל [לא א] שאם חישב שתאכלהו אש של הדיוט למחר, הרי הוא פיגול, הטעם בזה הוא משום שהוציא מחשבתו בלשון אכילה ].

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו,

דווקא אם חישב מחשבת פיגול על אכילת פרים הנשרפים, מודים רבנן שאינו מפגל.

הא חישב באימורים

של הפרים הנשרפים להקטירם חוץ לזמן, בזה חולקים רבנן וסוברים ש

נתפגלו

אף ה

פרים

. כי מאחר ומחשבת הקטרת האימורים הועילה לפגל מחמת היותה מחשבת אכילת מזבח, הרי שנתפגל כל הזבח, ואף הבשר בכלל, וחייבים כרת על אכילתו. ואף על פי שאין מחשבה על אכילת הבשר ראויה לפגל, מכל מקום הבשר עצמו מתפגל הוא. והיינו כשיטת רבי אלעזר הסובר כי על אף שאין המחשבה מועילה בהם לפגל, מכל מקום ראויים הם להתפגל.

ודוחה הגמרא:

לא

תדייק מכאן שאם חישב על האימורים נתפגלו הפרים.