Versão em texto deste daf: original e tradução
Zevachim 16b — o Talmud em português
Zevachim 16b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Zevachim 16b
ומה
בעל מום שאוכל
קדשים, ובכל זאת
אם עבד
בהם
חילל
אותם,
אונן
החמור ממנו,
שאין
הוא
אוכל
בקדשים,
אינו דין שאם עבד חילל
. ודחינן:
מה לבעל מום
, שפסולו חמור
שכן עשה בו קריבין כמקריבין
, שהמום פוסל בין בקרבנות הקריבים ובין בכהנים המקריבין, תאמר באונן, שאין בו חומרא שכזאת?
ומתרצינן:
זר יוכיח
, שפוסל למרות שאין בו את החומרא של "קריבין כמקריבין"!
ופרכינן:
מה לזר
, שפסולו חמור,
שכן אין לו תקנה
, שהרי הוא פסול לעבודה לעולם, תאמר בכהן אונן שיש לו תקנה למחר משתגמר אנינותו?
ומתרצינן:
בעל מום יוכיח
, שיש לו תקנה כשיעבור מומו ובכל זאת הוא פוסל.
וחזר הדין
.
לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה
.
הצד השוה שבהן שהן מוזהרין
מלעבוד בקדשים,
ואם עבדו חיללו
אותם.
אף אני אביא אונן, שמוזהר
מלעבוד,
ואם עבד, חילל!
והוינן בה:
היכן מוזהר
אונן מלעבוד?
אילימא
משום שדרשו
מ
"
ומן המקדש לא יצא
ולא יחלל", שמשמעותו, שכהן אחר שלא יצא אלא עבד כשהוא אונן, חילל. אם כן למה הוצרך כלל לפסול אונן מקל וחומר? והרי
חילול
-
בגופיה
של הפסוק
כתיב ביה!
ומתרצינן:
אלא
, אזהרה לאונן נלמדת
מ
"
הן הקריבו
".
וקסבר מפני אנינות נשרפה
אותה חטאת.
שלא היו לה אוכלים, משום שהיו אוננים. ובשעה שקצף משה ושאל את אהרן ובניו: מדוע לא אכלתם את החטאת? ענו לו, שלא אכלו אותה מפני היותם אוננים, ולא פירטו בדבריהם אם כוונתם שהקריבוה באנינות, או שלא אכלוה מחמת אנינות. ולפיכך חזר משה ושאל, האם כוונתכם לומר שעברתם והקרבתם את החטאת באנינות ונפסלה בכך, ולכן שרפתם אותה? וענה לו אהרן: וכי הם הקריבוה? אני הקרבתי, והיה הקרבן כשר, אלא שלא היינו יכולים לאוכלה מחמת שהיינו אוננים, ולכן שרפנוה!
ומוכח משאלתו של משה, שאסור לאונן להקריב קרבן .
[ומה שהוצרך ללמוד מקל וחומר שאונן פוסל בעבודתו, אף שמשאלת משה "שמא הקרבתם אוננים" משמע שעבודתו מתחללת, משום שאפשר לפרש ששאלתו של משה היתה שמא עברתם והקרבתם אותה באנינות, וטעיתם לחשוב שהקרבן נפסל בכך, ובאמת אינו נפסל. ולפיכך הוצרך לקל וחומר לפוסלו].
ומקשינן: כיצד יתכן ללמוד דין אונן מהצד השוה של בעל מום וזר? והרי
איכא למיפרך, מה להצד השוה שבהן, שכן לא הותרה מכללו
. שבעל מום וזר אסורים בעבודה בכל הקרבנות, ולא הותר איסורן אצל שום אדם. תאמר באונן, שהותר איסורו אצל כהן גדול, שמותר להקריב כשהוא אונן!?
ומתרצינן:
טמא יוכיח
, שעל אף שהותר מכללו לעבוד בקרבן ציבור, הרי הוא מחלל בעבודתו בשאר הקרבנות .
ודחינן:
מה לטמא
, שהוא חמור,
שכן
הוא
מטמא
אחרים, תאמר באונן שאינו פוסל אחרים?
ומתרצינן:
הנך
, בעל מום וזר,
יוכיחו
שהם מחללים אף על פי שאינם פוסלים אחרים!
וחזר הדין
, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה,
הצד השוה שבהן שמוזהרין
מלעבוד ומחללים בעבודתן. אף אני אביא אונן, שמוזהר לעבוד, ומחלל את הקרבן בעבודתו.
ועדיין מקשינן:
ולפרוך, מה להצד השוה שבהן
, בזר ובעל מום וטמא,
שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד
, תאמר באונן, שהותר מכללו בקרבן יחיד אצל כהן גדול?
ומתרצינן:
שם טומאה מיהא אישתראי
. שהרי הותר הטמא בקרבן ציבור, ולפיכך טמא יוכיח, שהותר מכללו, ומחלל בעבודתו .
רב משרשיא אמר: אתיא
דין זה שאונן מחלל בעבודתו
בקל וחומר מיושב
-
ומה יושב, שאוכל
בהיותו יושב בקדשים,
אם עבד
כשהוא יושב
חילל
.
אונן
, החמור ממנו,
שאינו אוכל
בקדשים,
אינו דין שאם עבד חילל!?
ואם תפרוך,
מה ליושב
שפסולו חמור יותר,
שכן
יושב
פסול לעדות
, עדיין אפשר להוכיח
מיושב תלמיד חכם
, שכשר לעדות אפילו בישיבה.
ופרכינן:
מה לשם
"
יושב
",
שכן פסול לעדות
במי שאינו תלמיד חכם?
ומתרצינן: רב משרשיא מהחומרא של "
שם יושב
",
לא פריך!
ואם תימצי לומר פריך, אתיא
אונן
מיושב ומחדא מהנך
[מבעל מום, או זר, או טמא] בצד השוה. כי באלו אין את החומרא של "שם יושב".
שנינו במשנה:
אונן
-
פסול
.
אמר רבא: לא שנו אלא בקרבן יחיד
.
אבל בקרבן צבור מרצה
כהן הדיוט כשהוא אונן לכתחילה,
קל וחומר מטומאה
-
מה טומאה
החמורה,
שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, הותרה
מכללה
אצל
כהן
הדיוט בקרבן צבור
.
אנינות
, הקלה מטומאה,
שהותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור!
מתקיף לה רבא בר אהילאי
לרבא: הרי בפשטות משמעות הכתוב היא, שאונן אסור בעבודה בין בקרבן ציבור ובין בקרבן יחיד, שהרי לא חילק בו הכתוב. ואם באת ללמוד בקל וחומר ולהוציא את הפסוק מפשוטו, הרי יש לך ללמוד בקל וחומר גם על יתר הדינים של אונן וטמא, וכך תלמד:
א.
לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד
מקל וחומר - ומה טומאה הקלה,
שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור, לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד
.
אנינות
החמורה,
שלא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד!
אלא בהכרח, משמעות הכתוב היא שהיתר האנינות הוא בין בכהן הדיוט ובין בכהן גדול, ולא יוצא הכתוב ממשמעותו!
ב.
ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר
-
ומה אנינות
החמורה,
שלא הותרה אצל כהן הדיוט
אפילו
בקרבן צבור, הותרה אצל כהן גדול
אפילו
בקרבן יחיד, טומאה
הקלה,
שהותרה
אפילו
אצל כהן הדיוט בקרבן צבור
[שהרי בקרבן ציבור הותרה טומאה בסתם, ולא חילק הכתוב בין כהן הדיוט לכהן גדול] -
אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?
וכן יש לדרוש להפך -
ג.
ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר
-
ומה אנינות
הקלה,
שהותרה אצל כהן גדול
אפילו
בקרבן יחיד, לא הותרה אצל כהן הדיוט
, ואפילו לא
בקרבן ציבור
.
טומאה
החמורה ממנה,
שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן ציבור!?
ואם כך תדרוש בקל וחומר ותוציא ממשמעות סתמא דקרא לא תדע כיצד לדרוש, שהרי יש באפשרותך לדרוש בכמה אפשרויות הסותרות האחת את השניה, כשאינך יודע איזה מהן הנכונה.