Versão em texto deste daf: original e tradução
Zevachim 119b — o Talmud em português
Zevachim 119b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Zevachim 119b
והוינן בה:
בשלמא למאן דאמר "מנוחה" זו
שילה "נחלה" זו ירושלים, אי נמי
למאן דאמר
איפכא
"מנוחה" זו ירושלים ו"נחלה" זו שילה
היינו דכתיב "אל המנוחה ואל הנחלה"
ומשמע כי שני מקומות הם,
אלא למאן דאמר: זו וזו שילה או
למאן דאמר:
זו וזו ירושלים
למה נאמר פעמיים "אל", והרי "
מנוחה ונחלה" מיבעי ליה
לכתוב?
קשיא!
ועוד מקשינן:
בשלמא למאן דאמר זו וזו שילה
ניחא, כי יש לפרש ששני הלשונות נאמרו על שילה, "
מנוחה"
זו שילה משום
דנחו
שם
מכיבוש
ארץ ישראל, ו"
נחלה"
זו שילה משום
דפלגו התם נחלות, דכתיב "ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה'" אלא למאן דאמר: זו וזו ירושלים, בשלמא
ירושלים נקראת "
נחלה"
על שם שהיא
נחלת עולמים
שקדושתה לעולם כנחלה שהיא לעולמים
אלא "מנוחה" אמאי
נקראת כן?
ומתרצינן: על שם
מנוחת ארון
שהיה שם בקביעות אחר שנדד ממקום למקום לאחר שנשבה על ידי הפלשתים ומצינו לשון מנוחה אצל הארון
דכתיב "ויהי כנוח הארון"
.
ועוד מקשינן:
בשלמא למאן דאמר: זו וזו ירושלים אבל
ב
שילה הוה שריא במות
שהרי נאמר "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" ומשמע שעד ירושלים שהיא "מנוחה ונחלה" היו מותרין הבמות
היינו
טעם ההיתר של מנוח שהיה בימי שילה להקריב על במה
דכתיב "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה
ויעל על הצור לה'", אלא למאן דאמר: זו וזו שילה, ובמות הוה אסירן
בשילה
מאי ויקח מנוח?
איך הותר להקריב בבמה .
ומתרצינן:
הוראת שעה היתה!
תנא דבי רבי ישמעאל
בבית מדרשו של רבי ישמעאל נמצאת ברייתא ששונים בה תלמידי רבי ישמעאל
כרבי שמעון בר יוחי דאמר: זו וזו ירושלים, וסימניך: משכינהו גברא
רבי שמעון שהוא יחידי משך
לגברי
את תלמידי רבי ישמעאל שהם רבים להניח דברי רבם ולומר כמותו.
שנינו במשנה:
כל הקדשים
וכו' הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ הרי אלו בעשה ולא תעשה ואין חייבין עליהן כרת.
אמר רב כהנא: לא שנו
שאין חייבין עליהן כרת
אלא בשחיטה
בחוץ
אבל בהעלאה
בחוץ
כרת נמי מיחייב
אפילו בקרבנות שהקדישן בשעת היתר הבמות והעלן בשעת איסור במות בחוץ.
מאי טעמא?
דאמר קרא
בפרשת העלאת חוץ "
ואליהם תאמר"
ושם נאמר עונש כרת, ודרשינן "אליהם" כאילו כתוב "עליהם" דהיינו
על הראשונים תאמר
שקודם פרשה זו נאמרה פרשת הקרבנות שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות ולא נזכר שם כרת, וכאן בא לומר שאף "עליהם" תאמר, שיענשו בכרת אם יעלו בחוץ.
מתקיף לה רבה: מי כתיב "ועליהם תאמר", "ואליהם" כתיב "ואליהם" קרינן!?
ועוד
קשיא ד
תניא
בתוספתא:
ארבעה כללות היה רבי שמעון אומר בקדשים
:
א.
הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט
הוא
והעלה
חבירו
בשעת איסור הבמות בחוץ, הרי הן
שניהם עוברים
בעשה ולא תעשה ויש בהן כרת
221 .
ב.
הקדישן בשעת היתר הבמות
ושחט והעלה בשעת איסור הבמות בחוץ הרי הן בעשה ולא תעשה ואין בהן כרת
ומכאן מוכח שלא כדברי רב כהנא, שהרי מפורש כי גם על העלאה אין חייבין כרת כשהוקדשו בשעת היתר הבמות.
ג.
הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות הרי הן בעשה ואין בהן לא תעשה
.
ד.
הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת היתר הבמות פטור מכלום
.
תיובתא דרב כהנא. תיובתא!
שנינו במשנה: מה בין במת יחיד לבמת ציבור? סמיכה וכו'. ומבארינן מהיכן המקור שכל דינים אלו אין נוהגים בבמת יחיד.
ואלו קדשים
:
סמיכה: דכתיב "לפני ה' וסמך"
. משמע דוקא "לפני ה'", ובמה אינה "לפני ה'" שהרי בכל מקום היא נעשית .
שחיטת צפון: דכתיב "צפונה לפני ה'"
226 . מתנות סביב: דכתיב "וזרקו את הדם על המזבח סביב
אשר פתח אהל מועד", ובמה אינה בפתח אהל מועד.
תנופה: דכתיב "והניף הכהן לפני ה'".
הגשה: דכתיב "הקרב אותה לפני ה'"
ובהגשת מנחה למזבח מדבר הכתוב .
עוד שנינו במשנה:
רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה.
אמר רב ששת: לדברי האומר: אין מנחה
קרבה
בבמה
הוא הדין שגם
אין עופות
קרבין
בבמה, לדברי האומר: יש מנחה בבמה
הוא הדין שגם
יש עופות בבמה
228 ,
כי כשם שאנו ממעטים מנחה משום שנאמר בבמות "
זבחים"
ונאמר בפסוק זה "אותם", למעט שרק את הזבחים יזבחו
ולא מנחות,
וכן דרשינן, "
זבחים" ולא עופות
229 .
וכהן
מנין שאינו נוהג בבמה?
דכתיב "וזרק הכהן
את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" משמע שזריקת כהן נצרכת דוקא בפתח אהל מועד ולא בבמה.
בגדי שרת
: שנאמר בהם "
לשרת בקדש"
משמע דוקא ב"קדש" ולא בבמה .
וכלי שרת
: דכתיב "ולקחו את כל כלי השרת
אשר ישרתו בם בקדש"
.
לריח ניחוח: דכתיב "
וזרק ... פתח אהל מועד והקטיר החלב
לריח ניחוח לה'"
משמע שגם ה"ריח ניחוח" דוקא בפתח אהל מועד.
מחיצה לדמים: דכתיב "והיתה הרשת עד חצי המזבח"
ומכאן נלמד שמחיצה לדמים נצרכת במזבח, וה"א שנכתב בתיבת "המזבח" בא למעט שהמחיצה נצרכת רק במזבח שהוא כמזבח של משכן שהכתוב מדבר בו, לאפוקי מזבח שבבמה .
ריחוץ ידים ורגלים: דכתיב "ובקרבתם אל המזבח ירחצו"
. ויתור הה"א בתיבת "המזבח" ממעט חיוב זה בבמה .
אמר רמי בר חמא
: מה ששנינו במשנה שיש מחיצה לדמים בבמה גדולה, דהיינו שיש קרבנות שדמן ניתן שם למעלה מחוט הסיקרא ויש שניתנים למטה מהחוט,
לא שנו אלא בקדשי במה גדולה,
קרבנות שהוקדשו על מנת שיקריבום בבמה גדולה,
והקריבן בבמה גדולה
כמשפטן, אז הדין שיתן הדם על המזבח במקום המיוחד לקרבן זה .
אבל בקדשי במה קטנה
שהוקדשו על מנת להקריבן בבמה קטנה,
דקרבינהו בבמה גדולה, אין חיצוי!
אפילו בבמה גדולה, ויכול ליתן דם העולה והשלמים שם למעלה מן החוט אף שמקום דם קרבנות אלו למטה מהחוט, כי כיון שהוקדשו לבמה קטנה כל דין במה קטנה עליהם אף שהוקרבו בבמה גדולה, ובקטנה אין חיצוי לדמים.
מותיב רבה
: תניא:
חזה ושוק
המורם לכהן מקרבן שלמים,
ותרומת לחמי תודה
ארבע החלות המורמות לכהן מתוך ארבעים החלות הבאות עם התודה,
נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה
ליתנם לכהן מקרבנות שהקריבו שם. כי נאמר בהם להניף תנופה "לה'" ודרשינן ולא בבמה שאינה לפני ה'.
ומשמע מהברייתא שאין חילוק בבמה גדולה ואף קדשי במה קטנה שהוקרבו בה דין במה גדולה עליהם לענין חזה ושוק, וכן לכל דבר ובכלל זה מחיצה לדמים שנוהג בהם, וקשיא לרמי בר חמא?
מתרץ רמי בר חמא:
אימא "נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה"
שאין דינם תלוי רק בבמה שהוקרבו בה, אלא גם באיזה אופן הוקדשו, וכדברי רמי בר חמא .
איכא דאמרי אמר רמי בר חמא: לא שנו
שיש מחיצה לדמים בבמה גדולה
אלא בזמן
איסור הבמות, שמקריבין רק ב
במה גדולה. אבל בזמן
היתר הבמות, שאפשר להקריב גם ב
במה קטנה, אף על גב דקרבינהו בבמה גדולה, אין חיצוי
בבמה גדולה, ואפילו באותם קרבנות שהוקדשו להקריבם בבמה גדולה [זולת קרבנות שאין אפשרות כלל להקריבם בבמה קטנה אף אם יוקדשו על מנת להקריבם שם] .
מתיב רבה: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה!
ומשמע כי אף בזמן במה קטנה מכל מקום אם הקריב בבמה גדולה נוהג בו דין במה גדולה לענין חזה ושוק וכן לכל דבר, וקשיא לרמי בר חמא?
מתרץ רמי בר חמא:
אימא "נוהגין בזמן במה גדולה ואין נוהגין בזמן במה קטנה!
ופליגא
מימרא זו של רמי בר חמא על מימרא
דרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: עולת במת יחיד
שנשחטה בבמת יחיד
שהכניסה
אחר שחיטה
בפנים, קלטוה מחיצות
של במה גדולה ונוהג בה דין במה גדולה
לכל דבר.
ומשמע כי אף בזמן במה קטנה ואף בקדשי במה קטנה כיון שהקריבן בבמה גדולה דין במה גדולה עליהן, ודלא כרמי בר חמא בשתי הלשונות .