Zevachim 114a — o Talmud em português

ומבארינן:

בשלמא רובע ונרבע

ניחא שהוצרך המיעוט מ"לפני משכן ה'" משום ד

משכחת ליה

שהיו ראויין בתחילה להקרבה, כגון

דאקדשינהו מעיקרא, והדר רבען,

ונפסלו . הלכך אין למעטן מ"אל פתח אהל מועד", כי היה אפשר לפרש את הפסוק כך: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" אז, כשעדיין היה ראוי לבא, ועתה הקריבו בחוץ - חייב הוא.

אלא,

עדיין קשה,

מוקצה ונעבד,

שגם הם התמעטו במשנה מ"לפני משכן ה'", ופסולים אלו אי אפשר להעמיד באופן שהקדישן תחילה ואחר כך נעשו מוקצה ונעבד, שהרי לא חל עליהם איסור מוקצה ונעבד אחר שהקדישן ואינם שלו, כיון ש

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו!

אלא בהכרח, מדובר באופן שהיו מוקצה ונעבד קודם הקדש, ואם כן לא היו ראויין מעולם להקרבה ואפשר למעטם מ"אל פתח", ולמה הוצרך המיעוט מהפסוק "לפני משכן ה'"?

ומתרצינן: גם במוקצה ונעבד המיעוט נאמר על אופן שהקדישן ואחר כך עשאן מוקצה ונעבד ובתחילה היו ראויין לבא לפתח אהל מועד. ומצינו אופן שחל עליהן מוקצה ונעבד אף אחר שהקדישן

בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן.

הלכך יכולים הבעלים לאסרן במוקצה ונעבד גם אחר שהקדישן.

דתניא

: נאמר באשם גזילות [שמביא הכופר בממון חבירו ונשבע לו לשקר, ואחר כך הודה], "

ומעלה מעל בה'

וכחש בעמיתו". ודרשינן מתיבות "בה' וכחש בעמיתו", לחייב אשם על דברים שיש בהם לה' ולעמיתו:

לרבות קדשים קלים,

שחייב עליהם אשם גזילות אם כפר בהן, מפני

שהן ממונו, דברי רבי יוסי הגלילי.

והוא הדין שהם נחשבים ממונו לענין שיכול לאסרם במוקצה ונעבד . ולכן צריך למעטם מ"לפני ה'" באופן שנאסרו אחר שהקדישם.

והגמרא מפרטת את כל פסולי ההקרבה שפטרה בהם המשנה על הקרבה בחוץ מפני המיעוט "לפני משכן ה'", איך יתכן בהם אופן שנראו להקרבה ואחר כך נפסלו:

רובע ונרבע

-

דבר ערוה

הוא סיבת פסולם, וחל גם על קרבנות הקדושים, כבר אף שאינם שלו.

מוקצה ונעבד

, אף שפסולם משום

עבודת כוכבים

ולא חל על דבר שאינו שלו, מכל מקום,

בקדשים קלים

חל הפסול, וכדלעיל.

אתנן ומחיר

, אינו חל על קרבנות הקדושין כבר, ולא יתכן שקדם הקדשן לפסולן, וכן

כלאים

ו

יוצא דופן

אף הם לא יתכן שיקדם ההקדש לפסולם שהרי מתחילת לידתן פסולים הם להקרבה, ולא נצרך בהם המיעוט אלא

בולדות קדשים

, שאמן היתה קדושה לקרבן, ועל כן היו ראויין לבא אל פתח אהל מועד וליקרב בעודן במעי אמן אגב אמן, ונמצא, שקדם הקדשן לפסולן שאינו מונע מהם ליקרב אגב אמם אלא כשנולדו. ולפיכך אי אפשר למעטן מקרא ד"אל פתח אהל מועד לא הביאו", והוצרכה המשנה למעטם מהפסוק "לפני משכן ה'".

ואין לתמוה, איך חל פסול אתנן ומחיר כלב על ולדות קדשים, והרי לא יכול פסול שכזה על הקדשים כי אין הקדשים שלו? כי

קסבר

התנא במשנתנו,

ולדי קדשים

רק

בהוייתן,

בלידתם,

הן קדושים,

שרק בלידתן חלה עליהן קדושת קרבן ולא בעודם במעי אמן. ומדובר באופן שעשאן אתנן ומחיר בעודן עוברין, ואז חל עליהן הפסול כיון שאינם קדושים עדיין. ואף שבהיותם עוברין לא התקדשו עדיין, נחשבים הם כראוים לבא לפתח אהל מועד אגב אמם, ולכן צריך פסוק למעטם .

ונחלקו רבנן ורבי שמעון במשנתנו בשוחט בחוץ קרבן שפסול עתה ויהא כשר לאחר זמן, שלדעת רבנן פטור לגמרי, ולרבי שמעון חייב בלא תעשה ופטור מכרת.

ובשלשה אופנים נשנתה מחלוקתם א.

בעלי מומין

עוברין ב. תורים שלא הגיע זמנן ג.

אותו ואת בנו.

ומבארת הגמרא:

וצריכי

להשמיענו מחלוקתם בכל שלשת האופנים:

דאי תנא

רק ב

בעלי מומין,

הוה אמינא כי רק עליהם פטרוהו רבנן,

משום דמאיסי

בעודן במומן, ואינם ראוים לפתח אהל מועד.

אבל תורין, דלא מאיסי, אימא דמודו ליה

רבנן

לרבי שמעון

שעובר עליהן בלאו, הואיל וראויין לאחר זמן, ולכן הוצרכה המשנה לומר שגם במקריב תורין בחוץ נחלקו רבנן.

ואי תנא

מחלוקתם רק ב

תורין,

הוה אמינא רק בהם מחייב רבי שמעון בלא תעשה,

משום דלא חזי

מעיקרא

ואידחו

אחר כך, אלא מעולם לא היו ראויין, שעדיין לא הגיע זמנן, ואינם דחויין כל כך, ולפיכך מתחייב עליהם בלא תעשה בחוץ.

אבל בעלי מומין,

דאיחזו ואידחו,

ודיחויין גדול הואיל והיו ראויין קודם שנדחו,

אימא דמודה להו רבי שמעון לרבנן

שאינו עובר בשחיטתן על לא תעשה אף שראויין לאחר זמן, קא משמע לן שאף בהם נחלק רבי שמעון.

ואי תנא הני תרתי,

הוה אמינא דוקא בהם פוטרין רבנן מלאו,

משום ד

בעלי מומין ותורין שלא הגיע זמנן

פסולא דגופייהו

הן, ופסול אלים הוא.

אבל אותו ואת בנו, דפסולא מעלמא קאתי להו,

שסיבת פסולם אינה בהם אלא משום ששחט באותו היום את אמם או בנם, ופסול קלוש הוא,

אימא מודו ליה רבנן

לרבי שמעון

שהשוחטן עובר בלא תעשה. לפיכך

צריכא

הבבא של אותו ואת בנו להשמיענו שאף בזה נחלקו רבנן.

שנינו במשנה:

שהיה רבי שמעון אומר,

כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן, הרי זה בלא תעשה, ואין בו כרת.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי שמעון?

מהיכן למד שהשוחט בחוץ קרבן פסול עובר בלא תעשה הואיל וראוי הוא לאחר זמן?

ומתרצינן:

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: דאמר קרא "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום

איש כל הישר בעיניו". וכך פירושו:

אמר להו משה לישראל: כי עייליתו לארץ

ישראל, ותהיו מותרין אז להקריב כל יחיד בבמה, בארבע עשרה שנה ראשונות של כיבוש וחילוק ארץ ישראל, ושם "לא תעשון", לא תקריבו כל יחיד קרבנות החובה שלו כפי שאנו מקריבים היום במשכן שבמדבר, אלא "איש הישר בעיניו", ולפיכך רק "

ישרות", תקריבו

שם, דהיינו קרבנות נדר ונדבה, שאינם חובה עליו אלא הם קרבנות ש"ישרו" בעיניו להתנדב. אבל קרבנות

חובות, לא תקריבו

כלל היחידים, אף בבמת צבור.

ובהמשך הפסוק נאמר "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה", שהיא שילה, שנחו אז מכבוש וחלוק, דהיינו לא תקריבו החובות בזמן הכיבוש [כשהמשכן נמצא בגלגל] עד שתבואו לשילה שאז תהיו מותרים להקריב קרבנות חובותיכם.

ונמצא, כי כל קרבן חובה שהיה ליחיד בימי

גלגל, לגבי

ימי

שילה, מחוסר זמן הוא.

כי בזמן הגלגל אין יכול להקריבם בשום מקום אלא לאחר זמן כשיבואו לשילה.

וקאמר להו משה, "לא תעשון"

אותם בגלגל. ומכאן למד רבי שמעון שהשוחט בחוץ קרבן שאינו ראוי עתה וראוי הוא לאחר זמן עובר בלאו, שהרי השוחט בגלגל קרבנות חובה, נחשב כשוחט בחוץ, שהרי מקום הקרבתם של קרבנות אלה בפנים הוא בשילה, ועל אף שפסולים עתה, מוזהר עליהם בלאו של "לאו תעשון" הואיל וראויים הם לאחר זמן בשילה. ומכאן למד שגם כל השוחט קרבן מחוסר זמן בחוץ, עובר בלאו זה .

ומקשינן:

אמר רבי ירמיה לרבי זירא: אי הכי

שקרבנות חובה בגלגל נקראים מחוסר זמן ועוברים עליהם בלאו של "לא תעשון",