Zevachim 111a — o Talmud em português

אלא

ב"קרבו נסכים במדבר" קמיפלגי.

תנא קמא סבר, קרבו נסכים באוהל מועד שבמדבר כל ארבעים שנה. ונמצא שהכתוב האמור בנסכים "כי תבואו אל הארץ" מדבר בארבעה עשר שנות כיבוש וחלוקה שבהן הותרו במות, והוא בא לומר שגם במה קטנה של יחיד טעונה נסכים, שהרי אין צורך בפסוק לחייב נסכים במשכן, שהרי גם במדבר הביאו בו נסכים.

ונמצא, שבמות יחיד טעונין נסכים אף על גב שאין בהם כלי שרת. ולפיכך גם המקריב בחוץ בשעת איסור הבמות חייב אפילו בלא קידוש כלי, ולכן הוא מחייב גם על ניסוך מים שלא התקדשו בכלי .

ואילו רבי אלעזר סבר "לא קרבו נסכים במדבר כל ארבעים שנה". ולפיו, "ביאת הארץ" שנאמרה בנסכים, באה לחייב רק לאחר ארבעה עשר שנות ירושה וישיבת הארץ, כי לא התחייבו בנסכים אלא במשכן, בשילה ובית עולמים, ולא בבמות קטנות, שבהן אין כלי שרת. ולפיכך אם הקטיר נסכים בחוץ קודם שהוקדשו בכלי שרת, אינו מתחייב עליהם.

רבינא אמר

: לכולי עלמא קרבו נסכים במדבר כל ארבעים שנה, ו"ביאת הארץ" שנאמרה בנסכים, מלמדת להביאם גם בבמה קטנה ובלא קידוש כלי שרת. אולם דוקא ניסוך היין שייך בבמת יחיד בלא קידוש כלי, אבל ניסוך המים לא מצאנו בה, שהרי חובת ציבור היא, ולא קרבה אלא בבמת ציבור בכלי. ואם כן, אי אפשר לומר שזה טעמו של תנא קמא לחייב.

אלא

בלמדין ניסוך המים מניסוך היין קמיפלגי.

תנא קמא סבר למדין מניסוך היין לחייב גם על ניסוך המים בחוץ אפילו בלא כלי. ורבי אלעזר סבר אין למדין. ודוקא על ניסוך היין מחייבין בחוץ בלא כלי, אבל ניסוך המים, אם לא קדשו בכלי אין חייבין עליהן בחוץ.

תנו רבנן: המנסך שלושה לוגין יין בחוץ, חייב.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: והוא

דוקא

שקדשן בכלי

שרת תחילה.

והוינן בה:

מאי בינייהו?

במה נחלקו, וכי תנא קמא לא סבר שצריך קידוש כלי, ומה הוסיף רבי אלעזר ברבי שמעון?

אמר רב אדא בריה דרב יצחק

: לכולי עלמא החיוב בחוץ רק אחר שהתקדש בקדושת כלי. אלא ש"

בירוצי מידות" איכא בינייהו.

שנחלקו לגבי החלק שצף על שפת הכלי מלמעלה. רבנן סברו כי אף "בירוצי מידות" של לח נתקדשו, אע"פ שלא היו בתוך הכלי ממש, ולפיכך אם מנסכן בחוץ חייב. ורבי אלעזר סבר "בירוצי מידות" לא נתקדשו, כי רק תוך הכלי מקדש נסכים.

רבה בריה דרבא אמר

: תנא קמא מחייב על הקטרת נסכים בחוץ אפילו אם לא התקדשו בקדושת כלי! ומחלוקתן היא,

בקרבו נסכים בבמה

קטנה

איכא בינייהו. ו

נחלקו

בפלוגתא דהני תנאי

:

דתניא, במת יחיד אינה צריכה

שיביאו בה

נסכים

עם הקרבן,

דברי רבי.

וחכמים אומרים: טעונה נסכים.

רבי אלעזר ברבי שמעון סובר כרבי, שאין נסכים בבמה קטנה, ואם כן לא מצינו ניסוך ללא קידוש כלי. ותנא קמא סובר כרבנן, שיש נסכים בבמת יחיד, ונמצא שיש נסכים שבאים אף בלא קידוש כלי.

ו

מחלוקתם של

הני תנאי

רבי ורבנן היא

כ

מחלוקתם של

הני תנאי.

דתניא,

נאמר בפרשת נסכים [במדבר טו, ב]

"כי תבואו

אל ארץ מושבותיכם והקריב המקריב קרבנו לה'. ויין לנסך רביעית ההין",

להטעינה נסכים,

עם ההקרבה,

בבמה גדולה הכתוב מדבר.

ובא ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר, ורק משבאו לארץ נתחייבו בהם בבמת ציבור.

אתה אומר

רק

בבמה גדולה, או

שמא

אינו

כן,

אפילו בבמה קטנה?

כשהוא אומר "אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם",

מוכח כי

בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר,

דהיינו במה גדולה של ציבור, ולא בקטנה של יחיד.

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: "כי תבואו", להטעינה נסכים

אף

בבמה קטנה, הכתוב מדבר!

כי אינו נצרך לבמה גדולה, שהרי במדבר כבר הקריבו בה נסכים.

אתה אומר לבמה קטנה, או

שמא

אינו אלא לבמה גדולה,

ופסוק זה משמיענו כי באמת לא קרבו נסכים במדבר.

כשהוא אומר "אל ארץ מושבותיכם", הרי

מוכח כי

בבמה

של יחיד

הנוהגת בכל מושבות

הכתוב מדבר,

שהרי במת ציבור אינה אלא במקום אחד!

ונמצא שרבי אלעזר ברבי שמעון ורבי סוברים כרבי ישמעאל שאין מביאין נסכים בבמה קטנה, ואילו תנא קמא ורבנן שנחלקו עליהם סובר כרבי עקיבא.

כשתמצא לומר,

תדקדק היטב, הרי

לדברי רבי ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר,

ולכן הוצרך הכתוב ללמד שבארץ מביאים נסכים בבמה גדולה.

ולדברי רבי עקיבא קרבו נסכים במדבר

בבמה גדולה, ולפיכך העמיד שהפסוק מחדש חיוב נסכים בארץ גם בבמת יחיד.

שנינו במשנה:

רבי נחמיה אומר: שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.

אמר רבי יוחנן: תנא,

שנה

רבי נחמיה

במשנתנו

כדברי האומר

[לעיל נב א]

שיירי הדם מעכבין

בחטאת, ולפיכך נחשבת הקרבתן עבודה להתחייב עליה בחוץ, כזורק מעיקר הדם.

מיתיבי: רבי נחמיה אומר: שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב.

אמר לו רבי עקיבא: והלא שיירי הדם שיירי מצוה הם

שאין מעכבין את הכפרה!

אמר לו: איברין ופדרים יוכיחו,

שאף על פי

שהן שיירי מצוה

ואינן מעכבין את הכפרה, שהרי אין כפרה אלא בדם,

ו

בכל זאת

המקריבן בחוץ חייב!

אמר לו

רבי עקיבא:

לא!

אין זו ראיה, כי

אם אמרת באיברים ופדרים

שחייב עליהן בחוץ משום

שהן תחילת עבודה

, וזוהי מעלתן,

תאמר בשיירי הדם, שהן סוף העבודה

ואין בהם מעלה?!

ואם איתא

כדרבי יוחנן, שטעמו של רבי נחמיה הוא משום שסובר שיריים מעכבין,

לימא ליה

רבי נחמיה לרבי עקיבא:

הני

שיריים

נמי תחילת עבודה הן,

שהרי הם מעכבין כשאר מתנות!

תיובתא!

אולם יש תשובה לתיובתא זו:

והשתא דאמר רב אדא בר אהבה

[לעיל נב א]:

מחלוקת

רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם שיריים מעכבין, היא רק

בשיריים הפנימיים

של חטאות הפנימיות שכל מתנותיהם מעכבות.

אבל בשיריים החיצוניים דברי הכל לא מעכבי.

נמצא שאפשר ליישב ולומר:

כי קאמר רבי נחמיה

במשנתנו שהשופך שיריים בחוץ חייב, היינו דוקא

בשיריים הפנימיים.

ו

כי תניא ההיא

ברייתא שרבי נחמיה מודה לרבי עקיבא ששיירים נחשבים שיירי מצוה, היינו דוקא

בשיריים החיצוניים.

ובאמת בהם מודה רבי נחמיה שאין חייבין עליהם בחוץ. כי אין דין זריקה אלא לשיריים הפנימיים .

[גירסת רש"י] ומקשינן:

אי הכי, נימא ליה

רבי נחמיה לרבי עקיבא:

כי אמרי אנא, בפנימיים.

ומה שאמרת שהן שיירי מצוה, זה רק בחיצוניים! ולמה הוצרך לומר לו שהקטר חלבים ואברים יוכיח?

אלא,

בברייתא באמת מדובר בשיריים הפנימיים, ורבי נחמיה

לדבריו דרבי עקיבא קאמר ליה

: אפילו לשיטתך ששיריים הפנימיים שיירי מצוה הן, הקטר איברים יוכיח. אך רבי נחמיה עצמו סובר שהפנימיים מעכבין, ולכן חייבים עליהם בחוץ.

מתניתין:

המולק את העוף בפנים, והעלה בחוץ, חייב.

ואם

מלק בחוץ, והעלה בחוץ, פטור.

משום שנעשה העוף נבלה, כיון שאין מליקה אלא בפנים, לפיכך פטור על ההעלאה [וגם על המליקה פטור כמבואר לעיל קז, א].

השוחט את העוף בפנים

ופסלו בכך, כי טעון העוף מליקה,

והעלה בחוץ, פטור

על העלאתו בחוץ, מאחר שנעשה העוף ל"אינו ראוי למזבח" בשחיטתו בפנים .