Zevachim 108b — o Talmud em português

מיבעי ליה

למעוטי שוגג,

שאם העלה בחוץ בשוגג, או אם היה

אנוס

בהעלאה , או שהיה

מוטעה

על ידי אחרים, אינו חייב. שכך דרשינן ב"תורת כהנים": כל "ההוא" שנאמר עם "ונכרת" משמעותו היא, כשהוא בהוייתו ודעתו, ולא כשהוא אנוס, שוגג ומוטעה .

ועדיין מקשינן:

אי הכי, הכא

גבי שחיטה,

נמי מיבעי

ל"ההוא"

למעוטי אנוס, שוגג ומוטעה?

ודחינן:

תרי "ההוא" כתיבי

בשחיטה. כי בנוסף ל"ההוא" שנאמר עם "ונכרת", נאמר עוד "דם יחשב לאיש ההוא", וממנו נלמד למעט שניים ששוחטין!

ומקשינן:

ואלא "לה'"

שנאמר בשחיטה,

למה לי?

והרי אפילו שוחט לשם הדיוט חייב!?

ומתרצינן: "לה'" נאמר

להוציא

את השוחט

שעיר המשתלח

לעזאזל בחוץ. כי משמעותו הראוי להיקרב להשם, חייבין עליו בחוץ. ושאינו עומד לה' אין חייבין עליו בחוץ .

שנינו במשנה:

חומר בהעלאה, וכו'

תנו רבנן

: בפסוק האמור באיסור העלאה, מצינו שכפל הכתוב את המילה "איש". שהרי יכול היה הכתוב לומר "ו

איש

אשר יעלה", ואם כן,

מה תלמוד לומר

, מדוע אמר הכתוב "

איש איש אשר יעלה"?

לרבות שניים שאחזו באבר

הבהמה

והעלו, שחייבין.

והוצרך הכתוב לריבוי זה ללמד שגם שנים חייבין,

שיכול, והלא דין הוא,

הייתי יכול לומר בקל וחומר לפוטרם:

ומה השוחט להדיוט

בחוץ

שחייב,

ואף על פי כן

שניים שאחזו בסכין ושחטו פטורין

, כדדרשינן לעיל מ"ההוא", אם כן,

המעלה להדיוט

בחוץ,

שפטור, אינו דין ששניים שאחזו באבר והעלוהו שפטורין!

לכן

תלמוד לומר "איש איש"

ללמד שגם שנים שהעלו חייבין,

דברי רבי שמעון.

והמשנה נשנית כשיטתו.

רבי יוסי אומר: "ההוא",

שנאמר לגבי ההעלאה, מלמד שרק אם אדם

אחד

העלה בחוץ חייב,

ולא שניים. אם כן, מה תלמוד לומר "איש איש"? דברה תורה כלשון בני אדם.

שדרכם לכפול מילותיהם, ואי אפשר לדרוש מכך לרבות ולחייב שנים שהעלו.

ורבי שמעון, "ההוא"

שנאמר בהעלאה,

מאי עביד ליה?

מיבעי ליה למעוטי שוגג, אנוס ומוטעה,

כדדרשינן לעיל.

ורבי יוסי

ממעטם משום שהיה אפשר לכתוב "

הוא"

וכתב "

ההוא",

למעט שוגג אנוס ומוטעה.

ורבי שמעון,

לא מיעט כרבי יוסי, כי את הדקדוק מ

"הוא" "ההוא", לא דריש

.

ומקשינן:

ורבי יוסי, מדהאי

"

איש איש"

שנאמר לגבי העלאה, אינו דורש משום שלדעתו

דברה תורה כלשון בני אדם,

אם כן,

הך "איש איש" ד

כתיב גבי

שחיטה, נמי,

אי אפשר לרבות ממנו, שהרי

דברה תורה כלשון בני אדם. ואלא, השוחט להדיוט

בחוץ

דחייב, מנא ליה?

ומתרצינן:

נפקא ליה מ

הכתוב בשחיטת חוץ "

דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך"

ומשמעותו לחייב על שחיטה בחוץ

ואפילו שוחט לאיש,

והיינו שאף על פי שדם זה במחשבתו לצורך הדיוט הוא, והוא כ"דם הנשפך" ולא כקרבן, בכל זאת חייב עליו בחוץ .

שנינו במשנתנו:

העלה, וחזר והעלה,

חייב חטאת על כל עליה ועליה, דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר אינו חייב אלא אחת.

אמר ריש לקיש, מחלוקת

רבי שמעון ורבי יוסי היא רק

ב

אופן שהעלה בחוץ

ד'

או

ה' איברים

של הקרבן .

דמר,

רבי יוסי,

סבר, כי כתיב

"לא יביאנו

לעשות אותו"

דרשינן:

על השלם הוא חייב,

אם מעלה בחוץ,

ואינו חייב על החסר

-

אכל

[על העלאת כל]

הבהמה הוא דכתיב.

ואינו חייב על אבר אחד.

ומר,

רבי שמעון,

סבר, אכל אבר ואבר כתיב,

שהאבר צריך להיות שלם ולא חסר.

אבל

במעלה

באבר אחד,

והקריבו לחצאין לאחר שהקריב שאר האיברים, או שפקע אבר אחר מעל האש והחזירו,

דברי הכל אינו חייב אלא אחת.

[אבל אין לפרש שמדובר באופן שהקריב אבר אחד בלבד לחצאין, שהרי אפילו אם הקריבו שלם לבדו פטר רבי יוסי, כי לשיטתו החיוב תלוי בהעלאת כל הבהמה].

ורבי יוחנן אמר: מחלוקת

רבי שמעון ורבי יוסי

באבר אחד,

שלכולי עלמא "אותו" מלמד שהחיוב דוקא על אבר שלם, אך אין צורך שתהא כל הבהמה שלמה .

דמר,

רבי שמעון המחייב,

סבר מוקטרי

[שחוטי]

פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב,

כיון שבפנים מחזירים אברים הפוקעין למזבח, אף על גב שחסרו בהקטרתן, ואת הפסוק "אותו", שמלמד שהחיוב דוקא באבר "שלם", מעמידים רק על מוקטרי חוץ.

ומר,

רבי יוסי,

סבר,

מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ

פטור.

ומקורו מ"לא יביאנו" כרבי ישמעאל [לעיל קז, א] . ואף שמוקטרי פנים צריך שיהא כל אבר שלם,

אבל בד' וה' אברים, דברי הכל חייב על כל אבר ואבר.

ופליגא,

דברי ריש לקיש ורבי יוחנן על שיטתו

דעולא.

דאמר עולא, הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ שחייב. לא נחלקו, אלא במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ

78 .

דמר סבר פטור,

משום שבחוץ אין דין "פוקעין" שחוזרים, כי אינה נחשבת הקטרה.

ומר סבר חייב,

כי דרש מ"אותו" למעט רק פחות מכזית, שאין זו הקטרה שלימה .

אבל אם היה בהקטרה כזית חייב עליה, אף על פי שאינו שלם. ומשמע ש"אותו" אינו מלמד שהחיוב דוקא באבר שלם, ונמצא שלא כדברי רבי יוחנן.

איכא דאמרי

להיפך:

אמר עולא. הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ שהוא פטור,

כי אין בהם דין פוקעין ואינם חוזרים.

לא נחלקו, אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ. דמר סבר פטור. ומר סבר חייב.

ומשמע מדברי עולא, ש"אותו", אינו מלמד שהחיוב רק בהקטרת כל הבהמה, ונמצא שלא כדעת ריש לקיש .

ו

עוד נמצא, כי

פליגי דאבוה דשמואל אלישנא קמא דעולא.

דאמר אבוה דשמואל: כמאן מהדרינן פוקעין,

שפוקעין מעל אש המזבח,

לגבי מזבח? כמאן, דלא כרבי יוסי!

שאילו סבר רבי יוסי שאברים הפוקעים בפנים נחשבים בני הקטרה אף על גב שחסרו על ידי הפקיעה, הרי היה מחייב על הקטרתם בחוץ.

ומוכח מדברי אבוה דשמואל, שרבי יוסי חולק במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ. ואילו לישנא קמא דעולא סוברת שבמוקטרי פנים שפקעו והעלן בחוץ מודה רבי יוסי שחייב. ונחלק רק במוקטרי חוץ שחסרו והעלה בחוץ .

שנינו במשנה:

ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח,

רבי שמעון אומר אפילו העלה על הסלע וכו':

אמר רב הונא:

מאי טעמא דרבי יוסי,

שהחיוב דוקא כשהעלה על מזבח?

דכתיב: "ויבן נח מזבח לה'",

ומוכח כי אפילו בבמת יחיד, שהיא בחוץ, אינה נחשבת העלאה בלא מזבח .

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון

שמחייב על העלאה אף שאינה על מזבח?

דכתיב

"

ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור לה"

'. ומשמע שנחשבת העלאה על צור אף שלא בנה מזבח לשם כך.

ומקשינן:

ואידך נמי, הכתיב

"

ויבן מזבח לה"

', והיאך לא הצריך רבי שמעון מזבח? ומתרצינן:

ההוא

מזבח שעשה נח, לא עשאו לחובת מזבח, אלא ל

גובהה בעלמא

, כדי שיהא גבוה ונוח להשתמש .

ומקשינן:

ואידך נמי, הא כתיב "ויקח מנוח",

ואיך אמר רבי יוסי שהחיוב תלוי בהעלאה למזבח, והרי מנוח הקטיר על סלע.

ומתרצינן:

הוראת שעה היתה

שיקטיר בשדה בלא מזבח, ואינה מלמדת לדורות .

ואיבעית אימא, היינו טעמא דרבי שמעון. כדתניא

בברייתא:

רבי שמעון אומר,

נאמר בפרשת שחיטת חוץ "וזרק הכהן את הדם על

מזבח

ה',

פתח אהל מועד",

ומשמע שרק בפתח אהל מועד צריך להקטיר דוקא על

מזבח. ולא

כשמקטירין

בבמת יחיד

בשעת היתר במות.

לפיכך,

גם אם

העלה על הסלע או על האבן, חייב.

ומקשינן: אם מדובר בשעת היתר הבמות, למה שנינו שהמקטיר "

חייב"?

והרי

"יצא" מיבעי ליה

לומר, שהרי עשה מצוה בהקטרתו.

ומבארינן:

הכי קאמר

: הואיל ובשעת היתר הבמות הקטרה על סלע נחשבת הקטרה,

לפיכך,

גם

בשעת איסור הבמות,

אם

העלה על הסלע או על האבן, חייב. בעי רבי יוסי ברבי חנינא: קרן

המזבח,

וכבש ויסוד וריבוע

המזבח, שמעכבין במזבח המשכן,

מהו שיעכבו בבמה

של יחיד?

אמר ליה רבי ירמיה תניא

בברייתא:

קרן וכבש וריבוע ויסוד מעכבין בבמה גדולה

של ציבור,

ואין מעכבין בבמה קטנה

של יחיד .