Yomá 62b — o Talmud em português

גמרא:

שנינו במשנה: "שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד".

והגמרא מביאה עתה ברייתא המבארת את המקור לדברי המשנה:

תנו רבנן

:

נאמר [ויקרא טז ה] בענין עבודת יום הכיפורים: "ומאת עדת בני ישראל

יקח שני שעירי עזים

לחטאת".

וגם אילו נאמר "יקח שעירי עזים" בלבד הייתי יודע שהם שנים, שהרי

מיעוט "שעירי"

הוא

שנים

[כי מיעוט רבים הוא לפחות שנים].

אם כן

מה תלמוד לומר

מילה מיותרת

"שני"?

מכאן דרשו חכמים:

שיהיו שניהן שוים.

ו

מניין

ש

אף על פי שאין שניהן שוין, כשירין

הם בדיעבד?

תלמוד לומר "שעיר

-

שעיר"

פעמיים, בענין שעירי יום הכיפורים. פעם אחת בענין שעיר לה', ופעם אחת בענין שעיר המשתלח. ובכך

ריבה

הכתוב, שגם אם האחד שונה מחבירו, הם כשרים, בדיעבד.

ומדייקינן מדברי הברייתא:

טעמא דרבי רחמנא

, הטעם שיש להכשיר בדיעבד שני שעירים שאינם שווים הוא רק משום שהכתוב טרח וריבה ["שעיר" "שעיר"].

ומשמע,

הא לא רבי רחמנא

, אילו לא היה הכתוב מרבה שהם כשרים בדיעבד,

הוה אמינא

[הייתי אומר] שהם

פסולין.

וקשה:

עיכובא

-

מנא לן!?

כיצד היינו חושבים שהם פסולים? והרי יש כלל בכל הקדשים, שדוקא דברים ששנה עליהם הכתוב שני פעמים חסרונם מעכב.

והיכן שנה הכתוב פעמיים ששני השעירים יהיו שווים?

ומתרצינן:

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר, שאכן הכתוב שנה עליהם לעכב. שהרי

"שני

שעירי",

"שני

שעירים",

"שני

שעירים"

כתיב

שלש פעמים בענין שעירי החטאת [ושלשתם מיותרים, שהרי מיעוט רבים הואשנים], ללמד שצריך ששניהם יהיו שוים.

ומכאן היה מקום ללמוד ששנה עליהם הכתוב לעכב. ולכן, אילו לא ריבה הכתוב "שעיר" "שעיר", שאפילו כשאין שניהם שוים הם כשרים, הייתי אומר שהם אכן פסולים.

ומקשינן:

והשתא, דרבי רחמנא

, ועכשיו שריבה הכתוב במילים

"שעיר" "שעיר",

ולימד שאפילו אין שני השעירים שוים הרי הם כשרים, אם כן קשה:

"שני" "שני" "שני"

\-

למה לי?

לאיזה צורך נשנתה המילה "שני" שלש פעמים?

ומתרצינן:

חד למראה

, שיהיו שניהם שוים בצבעם.

וחד לקומה

, ללמד שיהיו שוים בקומתם.

וחד לדמים

, ללמד שיקנו את שניהם באותו מחיר.

תניא נמי הכי

, שנינו בברייתא אחרת כיוצא בזה, ל

גבי כבשי מצורע

.

נאמר [ויקרא טו י] בענין המצורע: "וביום השמיני

יקח שני כבשים".

וגם אילו היה נאמר "יקח כבשים" בלבד הייתי יודע שהם שנים, שהרי

מיעוט כבשים שנים

.

ואם כן,

מה תלמוד לומר

[לאיזה צורך נאמר]

"שני"?

מכאן דרשו חכמים -

שיהיו שניהן שוין.

ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין

הרי הם

כשירין

בדיעבד?

תלמוד לומר

[לכך נאמר]

"כבש" "כבש"

פעמיים נאמרה בענין כבשי המצורע המילה "כבש" שהיא מיותרת.

ריבה

הכתוב, שגם אם האחד שונה מחבירו הרי הם כשרים בדיעבד.

ומדייקינן מדברי הברייתא:

טעמא דרבי רחמנא

, הטעם שאנו מכשירים בדיעבד שני כבשים שאינם שווים, הוא אך ורק משום שהכתוב טרח וריבה אותם ["כבש כבש"].

ומשמע,

הא לא רבי רחמנא

, אילו לא היה הכתוב מרבה שהם כשרים בדיעבד,

הוה אמינא

[הייתי אומר] שהם

פסולין

גם בדיעבד.

וקשה:

עיכובא

-

מנא לן!?

מדוע היינו חושבים שהם פסולים? הרי יש כלל בענין קדשים, שדוקא דברים ששנה עליהם הכתוב שני פעמים הרי הם מעכבים. והיכן שנה הכתוב שצריך ששני הכבשים יהיו שוים?

ומתרצינן:

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר, שכל הדינים שנאמרו בענין המצורע מעכבים בדיעבד, משום ש

"תהיה כתיב"

בתחילת פרשת מצורע נאמר "זאת תהיה תורת המצורע". ומשמע, שכל האמור בפרשת המצורע יהיה בהוייתו [כמו שהוא נאמר בלא שום שינוי], ולכן אם שינה פסול.

לכן הוצרך הכתוב לרבות, שגם אם שני הכבשים אינם שווים, הרי הם כשרים בדיעבד.

ומקשינן:

והשתא דרבי רחמנא

, ועכשיו שהכתוב ריבה במילים

"כבש" "כבש"

שאפילו אם אין שני הכבשים שווים הרי הם כשרים בדיעבד, אם כן קשה:

"תהיה"

-

למה לי

[לאיזה צורך נאמרה המילה "תהיה"]?

ומתרצינן:

לשאר הויתו של מצורע

, לענין שאר הדברים שהיו במצורע, ללמד שאם שינה בהויתן פסול.

ותניא נמי

ושנו בברייתא אחרת ל

גבי

ציפורי

מצורע כי האי גוונא

[כיוצא בזה]:

נאמר [ויקרא יד ד] בענין המצורע: "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות".

ושנינו בברייתא: אילו נאמר

"צפרים"

[ולא "שתי צפרים"] הייתי יודע ש

מיעוט צפרים

הוא

שתים

.

אם כן

מה תלמוד לומר

[לאיזה צורך נאמר]

"שתי"?

ללמדך

שיהיו שתיהן שוות.

ומנין

שאף על פי שאינן שוות

הן

כשרות

בדיעבד?

תלמוד לומר

, לכך נאמר

"צפור" "צפור"

[פעמיים נאמרה בתורה המילה "צפור", שהיא מיותרת] -

ריבה

הכתוב שאף על פי שאינן שוות, הרי הן כשרות בדיעבד.

ומדייקינן מדברי הברייתא:

טעמא דרבי רחמנא

, הטעם שצפרים שאינן שוות הרי הן כשרות, הוא אך ורק משום שהכתוב טרח וריבה אותם ["ציפור" "ציפור"].

ומשמע

הא

אם

לא רבי רחמנא

[אילו לא היה הכתוב מרבה אותם],

הוה אמינא

[הייתי אומר] שהן

פסולות

אפילו בדיעבד.

וקשה:

עיכובא

-

מנא לן

, מדוע היינו חושבים שהן פסולות בדיעבד? הרי יש כלל בענין קדשים, שדוקא אם שנה עליהם הכתוב שני פעמים הרי הם מעכבים, והיכן שנה הכתוב שצריך ששתי הציפורים תהיינה שוות?

ומתרצינן:

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר, שכל הדינים שנאמרו בענין המצורע מעכבים בדיעבד, משום ש

"תהיה" כתיב

, בתחילת פרשת מצורע נאמר "זאת 'תהיה' תורת המצורע", ומשמע שכל האמור בפרשת מצורע יהיה בהוייתו [כמו שהוא נאמר בלא שום שינוי], ואם שינה פסול.

לכן הוצרך הכתוב לרבות, שאפילו אם שתי הציפורים אינן שוות, הרי הן כשרות בדיעבד.

ומקשינן:

והשתא דרבי רחמנא

, ועכשיו שהכתוב ריבה במילים

"צפור"

"ציפור", שאפילו אם אין שתי הצפרים שוות, הרי הן כשרות בדיעבד, אם כן קשה:

"תהיה

" -

למה לי

[לאיזה צורך נאמרה המילה "תהיה"]?

ומתרצינן:

לשאר הויתו של מצורע

, לענין שאר הדברים שהיו במצורע, ללמד שאם שינה בהוייתן פסול.

לסיכום: בשלושה מקומות מצאנו שצריך להביא שתי קרבנות שווים:

א. שני שעירי יום הכיפורים

ב. שני כבשי המצורע.

ג. שתי ציפורי המצורע.

ובשלושת המקומות הללו, דרשו זאת חכמים מהמילה "שנים" [או "שתי", או "שני"].

ומקשינן:

אי הכי

, אם כך [שדורשים מהמילה "שנים" ללמד שיהיו שניהם שוים], ל

גבי תמידין

-

נמי נימא

[נאמר] כך:

נאמר בהם "כבשים בני שנה, שנים ליום תמיד" [שמות כט לח].

אילו נאמר

"כבשים"

הייתי יודע ש

מיעוט כבשים שנים.

אם כן

מה תלמוד לומר

[לאיזה צורך נאמר]

"שנים"?

ללמדך

שיהיו שניהן שוין.

ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין

בכל זאת הם

כשירין?

תלמוד לומר

[לכך נאמר]

"כבש" "כבש"

[פעמיים נאמר בענין התמיד המילה "כבש" שהיא מיותרת] -

ריבה

הכתוב שאף על פי שאינם שוים הרי הם כשרים.

ו

נלמד מכאן שאף על פי ששני כבשי התמיד שאינם שווים כשרים בדיעבד, בכל זאת

למצוה

-

הכי נמי דבעינן

, לכתחילה, להביא שני כבשים שווים!

ומדוע לא שנינו לענין תמידין הלכה זו בשום מקום! ומשמע שאין צורך ששני כבשי התמיד יהיו שוים!?

ומתרצינן:

ההוא

"שנים" שנאמר בענין התמיד אינו מיותר, אלא

מבעיא ליה לכדתניא

, יש בזה צורך לדרשא שנשנית בברייתא:

שכך שנינו בברייתא: נאמר [במדבר כח ג] בענין התמיד

"שנים ליום".

ודרשו חכמים שפירוש הכתוב "ליום" הוא

"כנגד היום

", כנגד השמש. שלא ישחט את התמיד במקום שיש בו צל.

מנין

אתה אומר

שכוונת הכתוב היא

כנגד היום.

או

, אולי

אינו

מתכון הכתוב

אלא

שיהיו "שנים ליום" - ל

חובת היום!?

וללמדך שצריך שנים בכל יום!

כשהוא

הכתוב

אומר

[שם פסוק ד]:

"את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים

" -

הרי חובת היום אמור!

מכאן אני מבין ששני הכבשים באים בכל יום.

ו

מעתה

מה אני מקיים

[לאיזה צורך נאמר]

"שנים ליום"?

בהכרח שכוונת הפסוק היא לומר -

כנגד היום!

וממשיכה הברייתא ואומרת:

כיצד

היא השחיטה שכנגד היום?

כלומר: באיזה מקום בעזרה היו שוחטים את התמיד?

שחיטת העולה ושאר קדשי קדשים היתה נעשית מצפון למזבח. משום שנאמר [ויקרא א יא]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'".

ועשרים וארבעה טבעות היו לצפונו של מזבח [כנגד 24 משמרות כהונה]. ובהם היו מכניסים את צואר הבהמה בשעת השחיטה.

תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית

. כנגד קרן צפונית מערבית של המזבח [במקום שהיו שם הטבעות], מפני שהחמה זורחת בבוקר מן המזרח בשיפולו של הרקיע, וכותלי העזרה היו גבוהים. והצל נופל כנגד הכותל המזרחי למרחוק. לפיכך הרחיקו את התמיד לכיוון מערב ככל היכולת, כדי ששחיטת התמיד תהיה כנגד אור היום.

[כלומר, שחטו את התמיד: כנגד "קרן צפונית" מפני שמקום שחיטתו בצפון. ושם היו הטבעות. "מערבית" - כדי שלא יהיה צל על מקום השחיטה].

ולא היה שוחט בטבעת הסמוכה ביותר למזבח, אלא

על

ה

טבעת

ה

שניה

לה, המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה היו באלכסון כלפי צד צפון מזרח, שמשם השמש באה בשחרית, כדי שתהיה השחיטה כנגד היום [כנגד השמש].

[ומאיזה טעם שחטו את הבהמה על הטבעת השניה? יש אומרים כדי שהטבעת הראשונה תסייע לשוחט לאחוז בה את רגלי הבהמה כדי שלא תתהפך ].

ו

תמיד

של בין הערבים, היה נשחט על קרן מזרחית צפונית,

כי בין הערביים החמה זורחת מן המערב. וכדי שלא יפול צל הכתלים על מקום השחיטה, הרחיקו את התמיד לכיוון מזרח ככל היכולת.

ולא היה שוחט בטבעת הסמוכה למזבח אלא

על

ה

טבעת

ה

שניה

. ופני השוחט וצואר הבהמה היו פונים באלכסון כלפי צד דרום מערב. שזריחת החמה בערב באה משם.

לסיכום: מסקנת הגמרא היא ש"שנים ליום" שנאמר בענין התמיד בא ללמד ששחיטת התמיד היתה כנגד היום. ואין ללמוד משם ששני הכבשים יהיו שוים.

ומוסיפה הגמרא:

מוספין של שבת

שנאמר בהם "וביום השבת שני כבשים" [במדבר כח ט]

ודאי צריכין שיהיו שניהן

[שני הכבשים]

שוין

. [שהרי אילו נאמר "כבשים" הייתי יודע שמיעוט כבשים שנים. ולמה נאמר "שני"? ללמדך שיהיו שניהם שוים].

הסוגיא שלפנינו דנה בשוחט את שני שעירי יום הכיפורים חוץ לעזרה:

השוחט קרבן חוץ לעזרה במזיד חייב כרת.

שנאמר [ויקרא טז ג]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". וכן הדין במקריב מחוץ למחנה [שם פסוקים ט י].

ואם התרו בו [שלא ישחט או יקריב מחוץ לעזרה], הרי הוא חייב מלקות.

אין השוחט או המעלה קדשים בחוץ חייב, אלא בקדשים הראויים ליקרב על המזבח. אבל על בעל מום או על שאר בהמות שאינם ראויות ליקרב על המזבח, פטור. שנאמר [שם]: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". מכאן שאין חיוב אלא בקרבן שראוי להביאו לאהל מועד.

תנו רבנן: שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ

:

אם שחטן

עד שלא הגריל עליהן

-

חייב על שניהם

.

אבל אם שחטן

משהגריל עליהן

-

חייב

רק

על של שם,

מפני שהוא ראוי להקרבה באהל מועד,

ופטור על של עזאזל,

מפני שאינו ראוי להקרב בפנים.

ותמהינן: מדוע אמרה הברייתא שאם שחטן

עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם?

והרי שני השעירים הללו לפני ההגרלה -

למאי חזו!?

לאיזה קרבן אפשר להקריבם לפני ההגרלה? והרי אם אינם ראויים להקרבה, השוחטם בחוץ פטור!

אמר רב חסדא

תירוץ:

הואיל ו

כל אחד מהשעירים

ראוי

להקריבו לפני ההגרלה

לשעיר

חטאת המוספין של יום הכיפורים

הנעשה בחוץ

, לכן השוחטו מחוץ לעזרה חייב.

ומדברי רב חסדא יש ללמוד, שכל אחד משני השעירים אינו נחשב ראוי להיקרב לשעיר לה' הנעשה בפנים, אלא רק לאחר ההגרלה. ורק מאחר שאפשר להקריבו לפני ההגרלה לשעיר חטאת המוספין הנעשה בחוץ, הוא נחשב "ראוי להקרבה", ולכן השוחטו או המקריבו בחוץ חייב.

ותמהינן:

מאי שנא

מדוע אין לחייבו על שחיטתו והקרבתו בחוץ משום שהוא ראוי להקריבו

לשעיר הנעשה בפנים, דלא

נחשב ראוי להקרבה - משום

דמחוסר הגרלה

הוא!

אם כן,

לשעיר הנעשה בחוץ

-

נמי לא חזי

שעיר זה להקרבה,

ד

עדיין

מחסרי

חסרות כל מעשי

עבודת היום!

דהיינו, מתן דמים של פר החטאת ושעיר הפנימי, וחפינת הקטורת והקטרתה. שכל אלו צריכים להעשות לפני שחיטת המוספין [ובכללם השעיר החיצון]!

ואם כן מדוע השוחטו בחוץ לפני ההגרלה חייב?

ומתרצינן:

קסבר רב חסדא: אין

פגם ב

מחוסר זמן

אם אפשר

ל

הקריבו

בו ביום

.

כלומר, בהמה שאין בה חסרון מעשה בגופה, אלא יש בה חסרון זמן, כגון כאן, שעדיין לא הגיע זמן המוספין, אין זה חסרון שגורם לשעיר להחשב כמי שאינו ראוי להקרבה באהל מועד [כי אין צורך לעשות שום מעשה בגוף השעיר, ומאליו הוא יהיה ראוי להקרבה במשך אותו היום].

ולכן, שני השעירים, עד שלא הגריל עליהן, אינם ראויים לשעיר הפנימי כי הם מחוסרים מעשה הגרלה, ומעשה זה הוא מצוה האמורה בהם.

ואף על פי שאין ההגרלה נעשית בגופם ממש, בכל זאת, הואיל ומצות ההגרלה נאמרה עליהם, הרי הם כמי שאינם ראויים להקרב באוהל מועד.

אבל, לענין שעיר המוספין הנעשה בחוץ, למרות שעדיין חסרים כל מעשי עבודת היום שצריכים להעשות קודם למוספין, בכל זאת אין זה גורם לשעירים להיחשב כמי שהם אינם ראויים להקרבה, הואיל ואינם חסרים מעשה מצוה האמורה בהן.

ואין פגם במחוסר זמן לבו ביום.

אמר רבינא: השתא

[עכשיו]

דאמר רב חסדא

ש

מחוסר הגרלה

אף על פי שההגרלה איננה מעשה שבגוף השעירים עצמם, מכל מקום

כמחוסר מעשה דמי,

שהיות וההגרלה נאמרה בהם, הרי זה כמעשה שבגופם,

מכאן נלמד לענין

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל

בענין אחר:

שלמים ששחטן

בבוקר,

קודם שנפתחו דלתות ההיכל, פסולין.

משום

שנאמר

[ויקרא ג] בענין קרבן שלמים:

"ושחטו פתח אהל מועד"

. "פתח" משמע

בזמן שהוא פתוח, ולא בזמן שהוא נעול

.