Yomá 52b — o Talmud em português

ואלו הן:

א.

"שאת

", דכתיב: ויאמר ד' אל קין וגו' הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ואינו מוכרע -

אם: "הלוא אם תיטיב" מעשיך, הרי שאז "שאת" לשון סליחה -

"ואם לא תיטיב לפתח - קברך - חטאת רובץ".

או: "הלוא אם תיטיב" מעשיך הרי טוב - אבל "שאת - לשון נשיאות עוון - ואם לא תיטיב", כלומר: אם לא תיטיב דרכיך הרי שתשא עוונך.

ב.

משוקדים

, דכתיב: ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה; ואינו מוכרע -

אם: "ובמנורה" היו "ארבעה גביעים" שהיו "משוקדים" [מצויירים] -

ועוד היו בה "כפתוריה ופרחיה".

או: "ובמנורה" - היו - ארבעה גביעים"

והיו "משוקדים כפתוריה ופרחיה".

ג.

"מחר

", דכתיב: ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה; ואינו מוכרע -

אם: "צא הלחם בעמלק מחר" - והרי "אנכי נצב על ראש הגבעה" היום כדי להתפלל קודם המלחמה.

או: "צא הלחם בעמלק" מיד -

ו"מחר אנכי נצב" להתפלל, אבל היום אי אתה צריך לתפלתי.

ד.

"ארור

", דכתיב: שמעון ולוי אחים, בסודם אל תבוא נפשי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל; ואין לו הכרע -

אם: "בסודם אל תבוא נפשי", זאת תהיה להם "כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור" של שכם שהוא "ארור" מבני כנען הארורים -

ובגלל "אפם כי עז ועברתם כי קשתה", תהיה להם: "אחלקם ביעקב".

או: "וברצונם עיקרו שור" -

ולכן: "ארור אפם".

ה.

"וקם

", דכתיב: ויאמר ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ; ואינו מוכרע - אם: "הנך שוכב עם אבותיך - הנה אתה מת שוכב - וקם" והנה אתה קם [רש"י סנהדרין], ומכאן רמז לתחית המתים מן התורה.

או: "הנך שוכב עם אבותיך" -

ולאחר שתשכב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ".

הרי למדנו: כי לדעת איסי בן יהודה אין לך אלא חמשה מקראות שאין להם הכרע -

ו

הרי

תניא: הוא "יוסף איש הוצל

",

הוא יוסף הבבלי, הוא "איסי בן יהודה

",

הוא איסי בן גור אריה, הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל; ומה שמו: איסי בן עקיבא

[בפסחים קיג ב:

עקביה

]

שמו

-

נמצא, כי לדעת יוסף איש הוצל, חמשה מקראות בלבד אין להם הכרע, ואילו כל השאר יש להם הכרע, והאיך נסתפק הוא עצמו בהכרעת מילת "מפנימה"?!

ומשנינן:

בדאורייתא ליכא

אלא חמש מקראות, אבל

בדנביאי

-

איכא

.

ואכתי תמהינן:

ובדאורייתא ליכא

מקראות שאין להם הכרע לבד מחמשת מקראות הללו?!

והא איכא

הא

דבעי רב חסדא

: כתיב: ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר - בחמשה בסיון קודם מתן תורה - ויבן מזבח. וישלח את נערי בני ישראל [הבכורות] ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים.

ומיבעי ליה לרב חסדא:

האם: "פרים" אינו שייך אלא לסיפא דקרא, והכי קאמר:

וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות

מן ה

כבשים, ויזבחו זבחים שלמים

[

לה

'] מן ה

פרים

.

או דילמא

: "פרים" על כל הפסוק הוא עולה, ו

אידי

[העולות]

ואידי

[השלמים] שניהם מן ה

פרים

היו.

ומשנינן:

לרב חסדא

לחודיה הוא ד

מספקא

ליה

, אבל

לאיסי בן יהודה פשיטא ליה

מה היא הכרעת הפסוק, [ומיהו אנו אין יודעים מה היא הכרעתו].

מתניתין:

פתחיהן של שתי הפרוכות שהיו בין הקודש וקודש הקדשים [לדעת חכמים כמבואר לעיל במשנה], לא היו מכוונים זה כנגד זה, שאילו כן היו העומדים בהיכל יכולים לראות לפני ולפנים.

ולא רצו חכמים שתהינה הפרוכות סגורות, ויהא הכהן הגדול מגביהן בשעה שנכנס, שהרי אין ידיו פנויות כדי להגביהן [מאירי]; ולפיכך -

הפרוכת

החיצונה היתה

ביום הכפורים

פרופה

[מחוברת לעצמה]

מן הדרום

, כלומר: כפולה היתה בצד דרום כלפי חוץ לכוון ההיכל, ונאחזת בפרוכת בצידה החיצוני בקרס של זהב ["קרסי זהב" מתורגם: "פורפין דדהב"] כדי להיות פתוחה ועומדת [נתבאר על פי רש"י שבת סה א ד"ה פורפת, ורש"י כאן כהבנת הרש"ש, וראה תויו"ט] -

ו

הפרוכת ה

פנימית

היתה

פרופה מן הצפון

.

והכהן הגדול היה נכנס - כשגחלים וקטורת בידיו - בפיתחה הדרומי של הפרוכת החיצונה, ו

מהלך ביניהן

באמה שבין הפרוכות, ודוחק באצילי ידיו את הפרוכות שלא יישרפו [ירושלמי],

עד שמגיע לצפון

הבית, לפיתחו של קודש הקדשים.

מידת בית קדשי הקדשים היתה עשרים על עשרים אמה, והארון היה אורכו אמתים וחצי ורחבו אמה וחצי, והיה עומד בבית ראשון - אורך הארון לרוחב הבית - באמצע בית קדשי הקדשים, ומסביבו נותרו עשר אמות לכל רוח , ומעשה נס היה ש"מקום ארון אינו מן המידה".

שתי טבעות היו בצפון הארון, ושתי טבעות בדרומו, ובתוכם היו קבועים הבדים שהיו נושאים את הארון בהם, ראשיהם האחד למערב והשני למזרח, ובין שניהם אמתים וחצי של אורך הארון.

הבדים בולטים היו מן הארון ומגיעים עד הפרוכת שהיתה בבית ראשון באמצע האמה טרקסין; [יש אומרים - מאירי - שהיתה מצידה הפנימי של המחיצה, ויש אומרים - רמב"ם - מצידה החיצוני של המחיצה].

הגיע לצפון

ונכנס בפיתחה הצפוני של הפרוכת הפנימית לתוך חלל בית קדשי הקדשים, ו

הופך

מיד

פניו לדרום

כדי שתהא ימינו לצד הארון שממערב לפרוכת [רא"ש בסדר העבודה] - ו

מהלך

לשמאלו עם הפרוכת

, כלומר: כשהפרוכת לשמאלו [שהרי פניו היו לדרום והפרוכת במזרח],

עד שהוא מגיע לארון

.

הגיע לארון

, היה עומד מול הארון ו

נותן את המחתה

ובה הגחלים -

בין שני הבדים

.

צבר את הקטורת

מתוך חפניו

על גבי גחלים

שבמחתה ,

ונתמלא

היה ממתין עד שנתמלא [רמב"ם]

כל הבית כולו עשן

.

יצא

ובא לו בדרך כניסתו

[באותו אופן שנכנס], כלומר: לא היה מיסב את פניו מן הארון כדי לצאת, אלא חוזר לאחוריו כשפניו לדרום לעבר הארון כדרך שהיו פניו בכניסתו, עד שהיה יוצא מן הפתח שבצפון, והולך בין הפרוכות עד הפתח שבדרום, ויוצא להיכל.

ו

היה

מתפלל תפילה קצרה

[בגמרא מפרש מה היה מתפלל]

בבית החיצון

הוא ההיכל,

ולא היה מאריך

שם

בתפלתו

, כדי

שלא להבעית

[להפחיד]

את ישראל

-

לפי שאילו היה מתאחר, היו מפחדין שמא אירעו מיתה, כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקודש הקדשים אם לא היו ראויין, או אם שינו מעשה הקטורת.

הלוא תראה אמרו יתברך לאהרן [ויקרא טז ב]: ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון "ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת" [רמב"ם בפירוש המשניות].

גמרא:

והוינן בה:

במאי עסקינן

, באיזה מקדש מדברת משנתנו, האם בבית המקדש הראשון או השני?!

אילימא במקדש ראשון

, הרי שנינו במשנה שהיו שם שתי פרוכות, ו

מי הוו פרוכת

במקדש ראשון, והרי אמה טרקסין היתה שם, [רש"י; וראה הערה ]?!

אלא

תאמר, כי

במקדש שני

מדברת המשנה, והרי

מי הוה ארון

בבית המקדש השני, ואיך שנינו: עד שהוא מגיע "לארון"?!

וה

רי

תניא

שלא היה שם ארון:

דתניא:

משנגנז ארון: נגנזה עמו צנצנת המן

, שנצטוה משה ואמר לאהרן: קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם [שמות טז לג].

ו

כן נגנזה

צלוחית שמן המשחה

, שנים עשר לוגין של שמן המשחה שעשה משה למשוח בו את המשכן ואת כליו, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבוא כמו שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר, שמן משחת קודש יהיה זה לי "לדורותיכם" [שמות ל לא; הוריות יא ב].

ו

כן נגנז

מקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה

, שנאמר אחר מחלוקת קורח ועדתו: דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות וגו'. ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו'. ויהי ממחרת וגו' והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים [במדבר טז]. וכתיב שם: ויאמר ה' אל משה, השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וגו'.

ו

כן נגנז

ארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל

, כשנלחמו ישראל בפלשתים בימי עלי הכהן, לקחו עמם למלחמה את הארון ממשכן שילה, ונשבה הארון ביד פלשתים, וכבדה עליהם מאד יד ד' והיתה מהומת מות בכל העיר שם היה הארון, והחליטו לשולחו למקומו ועמו ארגז ובו כלי זהב דורון לאלקי ישראל.

ומנין שנגנז הארגז עם הארון,

שנאמר: ו[את]

כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם, תשימו בארגז "מצדו" ושלחתם אותו והלך;

הרי שהיה עומד הארגז אצל הארון, וממילא משמע שכשנגנז הארון נגנז אף הוא עמו [רש"י; ולקמן מבארת הגמרא מנין היו יודעים על שאר הדברים שנגנזו עמו].

ומי גנזו

לארון?

יאשיהו גנזו

.

ו

מה ראה שגנזו?

הואיל ו

ראה שכתוב

בתורה:

יולך ה

'

אותך ואת מלכך אשר תקים עליך

אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך , והיה חושש יאשיהו שמא יגלה הארון עמם לבבל [רש"י], כי כיון שהן גולין אף ארון גולה עמהן [רא"ל] -

ו

לפיכך

גנזו

.

ש

כך

נאמר

שיאשיהו גנזו:

ויאמר

יאשיהו -

ללוים המבינים לכל ישראל

[המלמדים את העם]

הקדושים לה

':

תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל

, כי

אין לכם משא בכתף

[אם גולה עמכם, שוב אינכם מחזירין אותו בכתפיכם],

עתה עבדו את ה

'

אלהיכם

בשיר

ואת עמו ישראל

לשחוט ולהפשיט פסחיהן [נתבאר על פי רש"י הוריות יב א ובדברי הימים, ותרגום שם] -

ועל כרחנו מה שאמר "תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה" לגניזה נתכוין יאשיהו, שהרי כבר היה שם הארון.

ואמר רבי אלעזר

מקור לכל אלו הדברים שנזכרו שנגנזו עם הארון [רש"י הוריות יב א]: צנצנת המן -

אתיא

: מדכתיב, קח צנצנת אחת ותן

"שמה

" מלוא העומר מן, מ

"שמה

" האמור בארון: אשר אועד לך שמה.

ו

צלוחית שמן המשחה -

אתיא: "דורות

" האמור בצלוחית שמן המשחה [שמן משחת קודש יהיה זה לי "לדורותיכם"], מ

"דורות

" האמור בצנצנת המן [ותן שמה מלוא העומר מן למשמרת "לדורותיכם"].

ו

מקלו של אהרן

אתיא

מדכתיב ביה: ל

"משמרת

" לאות לבני מרי, וכתיב בצנצנת המן: ותן שמה מלוא העומר מן ל

"משמרת

" לדורותיכם.

הרי למדנו שכבר נגנז הארון בימי יאשיהו, ולא משכחת לה בבית שני "מגיע לארון

";

ואם כן באיזה מקדש עסקינן?!

ומשנינן:

לעולם במקדש שני

מיירי מתניתין

ומאי; "הגיע לארון

" - הגיע ל

מקום ארון

.

ואכתי תמהינן:

והא קתני

במשנתנו:

נתן את המחתה "בין שני הבדים

", והרי לא היו לא ארון ולא בדים בבית שני?!

ומפרשינן:

אימא: כבין שני הבדים

, כאילו היו שם ונותנו ביניהן.

שנינו במשנה:

צבר את הקטורת על גבי גחלים

:

בברייתא לעיל מט ב גרסינן:

וצוברה - לקטורת שבתוך חפניו על גבי הגחלים - כדי שיהא עשנה שוהה לבוא, ויש אומרים: מפזרה - על גבי הגחלים - כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא; ומאחר שבמשנתנו שנינו: "צבר" את הקטורת על גבי גחלים -

תנן כמאן דאמר: צוברה

לקטורת על גבי גחלים!

תני

ברייתא

חדא

בסדר צבירת הקטורת על המחתה:

צוברה

מתחיל לצבור את הקטורת, מאותו צד של המחתה שהוא

פנימה

ביחס לפנים בית קדשי הקדשים,

שהיא

[אותו צד של המחתה]

חוצה לו

חיצונית ביחס לכהן, כלומר: רחוקה ממנו.

שהרי הכהן הגדול עומד אחוריו אל הפרוכת ופניו כלפי הארון, והמחתה לפניו, נמצא ראשה האחד של המחתה רחוק ממנו לצד פנים של קודש הקדשים, ומאותו ראש הוא מתחיל להשים את הקטורת, ומושך את ידו לעבר גופו, [וראה הערה ].

ותניא אידך

ברייתא, שהסדר הפוך:

צוברה

מתחיל לצבור את הקטורת, מאותו צד של המחתה שהוא

חוצה

ביחס לבית קדשי הקדשים,

שהיא

[אותו צד של המחתה]

פנימה לו

פנימית ביחס אליו, כלומר: קרובה אליו.

אמר אביי

: שתי ברייתות אלו:

תנאי היא

שנחלקו בה, ומי ששנה זו לא שנה זו.

ואמר

עוד

אביי: מסתברא כמאן דאמר: פנימה שהיא חוצה לו!