Yomá 51a — o Talmud em português

ו

הרי זה אינו, ד

הא איכא

זבחי

בכור ומעשר

בהמה -

ד

אף הם

חלין על בעל מום קבוע

[שהבכור קדושתו מרחם בין תם ובין בעל מום; ובמעשר נאמר: לא יבקר בין טוב לרע, שהמעשר חל אף על הרע] -

ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד

, [שהבכור אין לו פדיון, שנאמר: אך בכור שור לא תפדה; ובמעשר נאמר: לא יגאל].

אלא

על כרחך

"שם זבח" לא קתני

, ואין הנידון בברייתא על כל הזבחים אלא על זבח מסויים, דהיינו פרו או אילו של אהרן.

ומפרשינן:

ומאי שנא תמורה

, כלומר: ומה הטעם באמת שלגבי זבח דנה הברייתא בזבח מסויים, ואילו לגבי תמורה דנה הברייתא בכל התמורות?!

היינו טעמא: כי

שם תמורה אחת היא

, כל התמורות שוות לענין הדינים בהם דנה הברייתא [ואף בתמורת החטאת שייך הנידון שנתבאר בברייתא, רק שאין בו נפקא מינה לענין שבת וטומאה, כי אף בחול אינו קרב] -

אבל לענין

זבח

הרי

איכא בכור ואיכא מעשר

, שעליהם אין שייך לומר את מה שבאה הברייתא לומר, כי אף הם דינם כתמורה שחלין על בעל מום, ואינם יוצאים לחולין לגמרי.

והדרינן למילתין, ומקשינן:

ולרב ששת

שדחה ההכרח כי הברייתא מדברת בפרו של אהרן, כיון דאיכא לאוקמיה באילו של אהרן שבו שייך כל המבואר בברייתא:

אדמוקים לה

לברייתא דקאמר: חומר "בזבח" דמיירי

באילו של אהרן

, שהוא דחוק בלשון הברייתא שאמרה "זבח" סתם -

לוקמה

לברייתא

בפסח

שקראתו התורה: "זבח" פסח [תוספות], שהרי אף בו שייך כל המבואר בברייתא -

ד

הרי הוא

דוחה את השבת ואת הטומאה

, כיון דכתיב "במועדו", וילפינן אפילו בשבת ואפילו בטומאה, ובלבד שיהיו רוב הציבור נצרכין לעשותו בטומאה.

ועושה תמורה, ד

הרי

קרבן יחיד הוא

. ומשנינן:

קסבר

רב ששת כדעת רבי יהודה:

אין שוחטין את הפסח על היחיד

בלא שיימנו אחרים עמו על הפסח, ואם כן קרבן שותפין הוא, ולא שייך בו לומר: ועושה תמורה.

וטעמא דרבי יהודה, משום שנאמר: לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, ודרשינן: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד" אלא בשנים או יותר.

ואכתי תמהינן ארב ששת:

ונוקמיה

לברייתא

בפסח שני

, שהוא הרי ודאי בא ביחיד?! ומשנינן: וכי

מי דחי

פסח שני את ה

טומאה?!

וכיון שאינו דוחה, לא שייך למיתני: ודוחה את הטומאה.

כאן שבה הגמרא לפרש מה שנזכר לעיל נ א: "אמר לו רבי מאיר: והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול "ופסח" דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה"; ועוד נזכר לעיל: "אמר לו רבי יעקב: והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים "וחגיגה" דקרבן ציבור הוא, ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה'".

אמר

הקשה

ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא

:

ותנא

הנזכר לעיל [נ א],

מאי שנא "פסח

" שהיחידים מביאים אותו

דקרי ליה קרבן "יחיד

" -

ומאי שנא "חגיגה

" שאף היא היחידים מביאים אותה

דקרי לה קרבן "ציבור

"?!

והרי:

אי

אם לכן הוא שקורא התנא לחגיגה קרבן ציבור

משום דאתי בכנופיא

[בהתאספות] של הציבור ברגלים - הרי

פסח נמי אתי בכנופיא,

ולמה חשוב הוא קרבן יחיד?!

אמר ליה רבא לרב הונא בריה דרב יהושע:

אמנם כן הוא שהפסח חשוב קרבן ציבור כיון דאתי בכנופיא; אבל הרי

איכא פסח שני דלא אתי בכנופיא

, והוא הרי ודאי אינו קרבן ציבור, ולפסח זה הוא שנתכוין התנא שאמר: "והלא פר וכו' ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה".

אמר ליה

רב הונא בריה דרב יהושע לרבא:

אם כן

שהתנא נתכוין לפסח שני

יהא

[מילת

"יהא

" אינה ב"דקדוקי סופרים"]

דוחה את השבת ואת הטומאה

[בתמיהה]?!

כלומר: וכי אטו דוחה פסח שני את הטומאה, עד שהתנא אומר: "ודוחה את השבת ואת הטומאה"?! הרי אף שהוא דוחה את השבת, את הטומאה אינו דוחה?!

[גירסת הר"ח:

אמר ליה: ומי דחי טומאה

].

אמר ליה

רבא לרב הונא בריה דרב יהושע:

אין

אכן סובר תנא זה

כמאן דאמר

[רבי יהודה]

דחי

פסח שני את הטומאה.

דתניא: פסח שני דוחה את השבת, ואינו דוחה את הטומאה; רבי יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה

.

ומפרשינן:

מאי טעמא דתנא קמא?!

אמר לך

: והרי

מפני טומאה

שהיה טמא בזמן הקרבת פסח ראשון,

דחיתו

לפסח שני,

ו

כי

יעשה בטומאה?!

ורבי יהודה אמר לך: אמר קרא

בפסח שני:

ככל חוקת הפסח יעשו אותו, ואפילו בטומאה

כמו בפסח ראשון -

ומה שאמרת: מפני טומאה דחיתו ויעשה בטומאה?!

התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה

, אבל אם

לא זכה

לעשותו בטהרה, הרי ש

יעשנו בטומאה

, [ראה הערה ].