Yomá 44b — o Talmud em português

ו

אילו

מבין האולם ולמזבח, אין פורשין

אלא בשעת הקטרה

שבהיכל.

[אבל בשעת הקטרה שבקדש הקדשים אין פורשים מבין האולם ולמזבח. וכדברי רבי אלעזר].

ומתירוץ הגמרא עולה שהברייתא אמרה שיש מעלה בהיכל יותר מבין האולם ולמזבח לענין הקטרה. ולא הוזכר בברייתא שיש מעלה נוספת בענין מתן דמים [שבשעת מתן דמים שבקדש הקדשים, פורשים רק מן ההיכל בלבד, ולא מבין האולם ולמזבח].

ולכן הגמרא מקשה:

והא איכא הא מעלה

והרי יש גם את המעלה הזו:

דאילו מהיכל פרשי, בין בקדושה דידיה

, בין במתן דמים שבהיכל עצמו,

בין בקדושה

במתן דמים

דלפני ולפנים

, בקדש הקדשים.

ואילו מבין האולם ולמזבח, לא פרשי אלא

רק

בקדושה

, במתן דמים

דהיכל!

ומדוע הברייתא לא אמרה שיש מעלה נוספת בהיכל יותר מבין האולם ולמזבח, לענין מתן דמים?

אמר

תירץ

רבא

:

אמנם הברייתא לא הזכירה בפירוש שיש מעלה גם במתן דמים, אבל

"שם פרישה

"

\-

אחת היא

.

דין פרישה הוא דין אחד, ואין לחלק בין הפרישה שנאמרה בענין הקטרה לפרישה שנאמרה בענין מתן דמים. ומאחר שלמדנו בברייתא שבשעת הקטרה שבקדש הקדשים אין פורשים מבין האולם ולמזבח, מובן שגם בשעת מתן דמים יש את אותו הדין, והכל נחשב מעלה אחת בלבד.

ועכשיו הגמרא מבארת את דברי הברייתא שהבאנו:

אמר מר

בברייתא: כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה,

כך פורשין בשעת מתן

הדם של

פר כהן משיח, ופר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודת כו כבים.

והוינן בה:

מנא לן?

מנין לנו שגם במתן דמים שבשאר ימות השנה פורשים? הרי הפסוק "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" מדבר ביום הכיפורים!

אמר רבי פדת: אתיא

, למדנו דבר זה בגזרה שוה של

"כפרה

-

כפרה" מיום הכיפורים

[שגם ביום הכיפורים וגם בקרבנות האלו נאמרה לשון "כפרה". ולומדים ב"גזרה שוה" שדיניהם שווים ].

והגמרא ממשיכה לדון בדברי הברייתא:

אמר רב אחא בר אהבה: שמע מינה

יש ללמוד מדברי הברייתא שעניני

"מעלות"

ששנו חכמים בהלכות טהרה -

דאורייתא נינהו!

במסכת כלים [א ח] נשנו עשרה חילוקי מעלות, שיש עשרה מקומות שקדושת האחד עולה על חבירו.

ושם למדנו שקדושת "בין האולם ולמזבח" עולה על קדושת שאר העזרה.

ומדברי הברייתא נוכיח שאותם חילוקי המעלות שבין מקום אחד לשני אינם מדרבנן אלא מדאורייתא, למרות שאין להם מקור מהכתוב, אלא -

והכי גמירי להו

, כך למדו חכמים הלכה למשה מסיני את חלוקת מדרגות קדושתם.

דאי סלקא דעתך

, כי אם יעלה בדעתך לומר שחילוקי המעלות הם רק

מדרבנן

, אבל מדאורייתא קדושת כל העזרה שוה [ואין הבדל בין קדושת "בין האולם ולמזבח" לקדושת שאר העזרה], יש להקשות:

מאי שנא

במה שונה קדושת

"בין האולם ולמזבח"

, שגזרו בה חכמים דין פרישה מחשש

דילמא מיקרו ועיילי

, שמא [אם יעמדו שם] תקרה להם טעות ויכנסו לתוך ההיכל, מקדושת שאר עזרה?

והרי היה ראוי לומר ש

מכולה עזרה נמי ליפרשו

שיפרשו מכל העזרה כולה,

דילמא מיקרו ועיילי

. שמא אם יעמדו בעזרה תקרה להם טעות ויכנסו לתוך ההיכל! אלא, בהכרח, שמדאורייתא קדושת שאר העזרה פחותה מקדושת "בין האולם ולמזבח". וכאשר גזרו חכמים דין פרישה מבין האולם ולמזבח לא נכללה שאר העזרה באותה גזירה, שהרי בין האולם ולמזבח היא קדושה בפני עצמה, ושאר העזרה היא קדושה בפני עצמה.

ולכן, אם היו גוזרים דין פרישה גם בשאר העזרה, היה זה בגדר "גזירה לגזירה". ואין גוזרים גזירה לגזירה [ולכן גזרו דין פרישה על בין האולם ולמזבח בלבד].

אבל אם היו חילוקי המעלות רק מדרבנן, היו יכולים חכמים לגזור על כל העזרה ולא היה זה נחשב גזירה לגזירה. שהיות וחילוקי המעלות הם רק מדרבנן, וקדושת העזרה מדאורייתא אחת היא, היתה נחשבת גזירתם של רבנן על כל חלקי העזרה כגזירה אחת בלבד.

ודחינן: עדיין אפשר לומר שחילוקי ה"מעלות" הם רק מדרבנן. ומדאורייתא כל העזרה כולה קדושה אחת היא. ואף על פי כן לא גזרו דין פרישה בכל העזרה. וטעמו של דבר:

בין האולם ולמזבח, כיון דלא מפסיק מידי

, מאחר שאין דבר שמפסיק בין העומד שם לבין ההיכל,

לא מינכרא מילתא

. לא ניכר עד היכן מותר להכנס, ולכן אסרו לעמוד בכל השטח הזה.

אבל בשאר ה

עזרה, כיון דאיכא מזבח החיצון דמפסיק

-

מינכרא מילתא

. מאחר שהמזבח החיצון עומד שם, הרי הוא מבדיל בין שטח זה לבין השטח שבין האולם ולמזבח, וניכר לעומד שם שאסור לו להכנס.

והגמרא ממשיכה לדון בדברי הברייתא:

אמר רבא: שמע מינה

, מדברי הברייתא נוכיח, ש

קדושת אולם ו

קדושת

היכל

-

חדא מילתא היא

. שהאולם וההיכל דבר אחד הוא, ושניהם נכללים בשם "אהל מועד".

דאי סלקא דעתך

, שאם יעלה בדעתך לומר

שתי קדושות נינהו

, ו"אהל מועד" הוא ההיכל בלבד, ולא האולם. יש להקשות:

כיון ש

אולם גופיה

[עצמו] אינו בכלל מה שנאמר "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", לפי שאין האולם חלק מאוהל מועד, ודין פרישה באולם הוא רק מכח

גזירה

-

ו

כי

ניקום

נעמוד

ונגזור גזירה לגזירה?!

כי אם נאמר שבאולם עצמו אסור להיות רק משום גזירה, ובין האולם ולמזבח אסור להיות שמא יכנס לאולם, וממנו להיכל, הרי זה גזירה לגזירה. ואין גוזרים גזירה לגזירה!

ודחינן:

לא!

עדיין אפשר לומר שקדושת ההיכל והאולם אינם דבר אחד. אלא קדושת ה

אולם ו

קדושת

בין האולם ולמזבח חדא קדושה היא

[קדושה אחת היא], ואילו קדושת

היכל ו

קדושת

אולם

-

שתי קדושות

הן.

ומכל מקום, כשגזרו פרישה מהאולם מחשש שמא העומד שם יכנס להיכל, נכלל גם השטח שבין האולם ולמזבח בגזירה זו, מפני ששניהם קדושים בקדושה אחת.

שנינו במשנה:

בכל יום היה

הכהן המקטיר את הקטורת

חותה

גחלים מן האש

ב

מחתה

של כסף

, ומערה ממנה לתוך מחתה של זהב.

ומבארינן:

מאי טעמא?

מהו הטעם שלא עשו את המחתה הראשונה של זהב? כי

התורה חסה על ממונן של ישראל

, לכן גם אנחנו חסים על ממון ישראל, ולא חותים גחלים מן האש במחתה של זהב, מפני שהחיתוי שוחק את הכלי, ומחסרו.

שנינו במשנה:

והיום

ביום הכיפורים

חותה ב

מחתה

של זהב, ובה

עצמה

היה מכניס

את הגחלים לקדש הקדשים.

ומבארינן:

מאי טעמא?

מהו הטעם לשינוי ביום הכיפורים?

משום חולשא דכהן גדול

בתענית, ולכן, הקלו עליו שלא יצטרך לטרוח ולערות את הגחלים מכלי לכלי.

שנינו במשנה:

בכל יום

היה הכהן

חותה ב

מחתה של זהב

של ארבעת קבין

ומערה לתוך [מחתה של כסף של] שלשת קבין. רבי יוסי אומר בכל יום חותה בשל סאה [ששה קבין], ומערה בתוך שלשת קבין.

תנא

במשנה [תמיד לג א]: כאשר היה מערה מתוך המחתה של זהב למחתה של כסף

נתפזרו לו קב גחלים

על הארץ. והיה

מכבדן לאמה

, לתעלת מים ברוחב אמה שעברה בעזרה, ונשפכה לנחל קדרון.

תני חדא

, במשנה במסכת תמיד: "נתפזרו לו

קב

גחלים".

ותניא אידך

, בברייתא אחרת: "נתפזרו לו

קביים

".

והוינן בה:

בשלמא הך

[המשנה במכת תמיד],

דתני

בה נתפזרו לו

קב

גחלים בשעה שהיה מערה ממחתה למחתה, משום שהיא לפי

רבנן

, האומרים במשנתנו שהיה מערה מתוך מחתה של ארבעה קבין למחתה של שלשה קבין לפי שקב אחד התפזר על הארץ.

אלאהך דתני

בברייתא שנתפזרו לו

קביים

-

מני?

מי הוא התנא ששנה אותה? הרי בהכרח

לא רבנן

שנו אותה [שלדבריהם מתפזר רק קב אחד],

ולא רבי יוסי

שנה אותה, שהרי לדעתו היה צריך לערות ממחתה של סאה, שהיא ששה קבין, למחתה של שלשה משום שהתפזרו שלשה קבין!

ואם כן, הברייתא האומרת שהתפזרו קביים - מי שנאה?

אמר רב חסדא

: ברייתא זו

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא

[הוא שנה את הברייתא].

דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן

ברוקה אומר: ב

מחתה

של קביים היה מכניס

את הגחלים להיכל. ותחילה היה חותה גחלים מהמזבח במחתה של ארבעה קבים [כדעת רבנן]. נמצא, שהתפזרו קביים בשעת עירוי הגחלים ממחתה למחתה.

רב אשי אמר: אפילו תימא

, אפילו תאמר שהברייתא נשנית על ידי

רבי יוסי

מובן מדוע התפזרו קביים. ויש לבאר את דברי רבי יוסי [במשנתנו] באופן אחר:

והכי קאמר

וכך התכוין רבי יוסי לומר:

בכל יום היה חותה ב

מחתה

של סאה "מדברית

", סאה שמדדו בה במדבר, שהיתה קטנה בשישית מהמידות שנהגו בירושלים. נמצא שהסאה המדברית היתה של חמשה קבין ירושלמיות בלבד.

ו

היה

מערה לתוך

מחתה של

שלשת קבין ירושלמיות

. ולכן נתפזרו קביים בלבד.

שנינו במשנה:

בכל יום היתה

המחתה

כבידה והיום

, ביום הכיפורים היתה

קלה.

תנא

בברייתא:

בכל יום היתה גלדה

, דופנה

עבה

.

והיום

היה דופנה

רך

דק. ולכן היתה קלה יותר מבשאר ימות השנה.

שנינו במשנה:

בכל יום היתה קצרה והיום ארוכה.

ומפרשינן:

מאי טעמא

, מה הוא הטעם שבגללו עשו ביום הכיפורים ידית ארוכה?

כדי שתהא זרועו של כהן גדול מסייעתו

[שיוכל להניח את הידית מתחת לזרועו, ותהא זרועו מסייעתו ].

תנא

בברייתא:

בכל יום לא היה לה ניאשתיק

, טבעת בראש הידית,

והיום

, ביום הכיפורים,

היה לה ניאשתיק

, טבעת בראש הידית, כדי שתקשקש ותשמיע קול כשיכנס לבפנים. שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" [שמות כח לה],

דברי בן הסגן.

שנינו במשנה:

בכל יום היה זהבה

דומה לגוון

ירוק.

והיום [היה דומה ל] אדום, דברי רבי מנחם.

אמר רב חסדא: שבעה

מיני

זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוים

.

ומפרש והולך:

"זהב" ו"זהב טוב"

הם שני מינים,

דכתיב

[בראשית ב]:

וזהב הארץ ההיא טוב"

. משמע שיש זהב שאינו נקרא "זהב טוב".

"זהב אופיר"

נקרא כך משום

דאתי

, שהוא בא

מאופיר.