Versão em texto deste daf: original e tradução
Yomá 40b — o Talmud em português
Yomá 40b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Yomá 40b
דתניא
: נאמר [בויקרא טז י]: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל
יעמד חי לפני ה' לכפר עליו".
הכתוב הדגיש - יעמד "חי". ללמד, שאם השעיר מת לפני שהספיק לכפר, צריך להביא שעיר אחר מקומו. ונחלקו תנאים בברייתא, מהי הכפרה המוזכרת בפסוק:
עד מתי יהיה
השעיר המשתלח לעזאזל
זקוק לעמוד חי?
עד שעת מתן דמו של חבירו
עד שיתנו את דם השעיר לה' בכל המתנות שנאמרו בו. מפני שהכפרה המוזכרת בפסוק היא מתן דמים [כדלהלן] -
דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: "לכפר עליו"
-
בכפרת דברים
, בוידוי הנאמר על השעיר המשתלח עצמו
הכתוב מדבר.
ומבארת הגמרא:
במאי קמיפלגי
, במה תלויה מחלוקתם? [מנין לנו לדעת מהי ה"כפרה" שהוזכרה בפסוק]?
ומפרשינן: הסבר מחלוקתם הוא
כדתניא
, כמו ששנינו בברייתא:
נאמר בפסוק "לכפר" -
בכפרת דמים
, במתנות דם השעיר לה',
הכתוב מדבר.
וכן הוא
הכתוב
אומר
בהמשך הפרשה [ויקרא טז כ]:
"וכלה
[הכהן הגדול]
מכפר את הקדש
ואת אהל מועד, ואת המזבח". וכפרת הקודש היא בהזאת הדם, שהוזכרה בפסוק הקודם .
ומכאן ש"כפרה" היא במתן דמים,
דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר
: נאמר "יעמד חי לפני ה'
לכפר עליו"
, ומשמע שהכפרה נעשית "עליו", על שעיר המשתלח לעזאזל עצמו. ואילו לדברי חכמים שפירשו שמדובר בכפרת דמים של חבירו [השעיר לה'], אין הכפרה על השעיר המשתלח!
אלא,
בכפרת דברים
בוידוי על השעיר המשתלח
הכתוב מדבר,
שהוידוי הוא על השעיר של עזאזל בעצמו.
ועתה הגמרא חוזרת לדון בשתי הלשונות בדעת רבי ינאי ורבי יוחנן [בדין ההגרלה].
תא שמע
ראיה ללשון הראשונה מברייתא:
דתניא:
שאלו תלמידיו
של רבי עקיבא
את רבי עקיבא
: אם אירע ו
עלה
הגורל לה'
בשמאל
-
מהו שיחזור לימין?
האם מותר לו לקחת את הגורל לה' שעלה בשמאל ולתת אותו על השעיר העומד בימין?
אמר להן
רבי עקיבא:
אל תתנו מקום
[אפשרות]
לצדוקים לרדות
, למשול בכם [לנצח אתכם בטענותיהם], שיאמרו כי הפרושים משנים את דברי הכתוב.
ולכן אסור להעביר את הגורל שעלה בשמאל ולתיתו על השעיר שבימין.
ומדייקת הגמרא מדברי הברייתא:
טעמא
, טעמו של רבי עקיבא שאסר לתת את הגורל לה' [שעלה בשמאל] על השעיר שבימין, הוא רק משום
ד"אל תתנו מקום לצדוקים לרדות".
ומשמע,
הא לאו הכי
, לולא החשש מהצדוקים, אכן
מהדרינן ליה
היינו יכולים לקחת את הגורל לה' שעלה בשמאל, ולתתו על השעיר העומד בימין!
והא
והרי בלשון השניה דלעיל
אמרת
שלדעת רבי ינאי
הגרלה מעכבא
אפילו לדברי רבי יהודה [וכל שכן לדברי רבי נחמיה].
ו
אם כך,
כיון דקבעתיה שמאל
, כיון שהגורל לה' קבע את השעיר שבשמאל -
היכי מהדרינן ליה!?
האיך אפשר לשנות שהשעיר שבשמאל יהיה לה' בדיבור בלבד, בלי עליית הגורל?
ואם כן, מוכח מדברי רבי עקיבא שלא כדברי הלשון השניה דלעיל.
ודחינן:
אמר רבא: הכי קאמרי
, כך שאלו התלמידים את רבי עקיבא:
עלה הגורל בשמאל
-
מהו ש
יניח את הגורל על השעיר שבשמאל כדינו, ואחר כך
יחזירו לו ולשעירו לימין
, שיקח את השעיר שבשמאל עם הגורל לה' שעליו, ויעבירם לצד ימין?
ו
אמר להם
רבי עקיבא:
אל תתנו מקום
[אפשרות]
לצדוקים לרדות
למשול בכם [לנצח אתכם בטענותיהם, שיאמרו על הפרושים: הללו לפי רצונם עושים הכל].
עד כאן הגמרא ניסתה להוכיח נגד דברי רבי ינאי לפי הלשון השניה. ומכאן ואילך הגמרא מביאה ראיות להוכיח כשיטת הלשון השניה. שלדעת רבי ינאי אפילו רבי יהודה מודה שעליית הגורל מעכבת.
תא שמע
מהא דתניא:
נאמר [ויקרא טז ט] "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'".
ושנינוו בברייתא:
אילו נאמר
בפסוק
"את השעיר אשר עליו"
[ולא נאמרה המילה "עלה"],
הייתי אומר
ש
יניחנו עליו
שיניח את הגורל לה' על השעיר.
תלמוד לומר
, לכך נאמר
"עלה"
ללמד:
כיון שעלה
הגורל מן הקלפי,
שוב אינו צריך
להניחו על השעיר.
והוינן בדברי הברייתא:
למאי
, לאיזה ענין הכתוב "עלה" מדבר? האם לענין מצוה לכתחילה, או לענין לעכב?
אלימא
, אם נאמר שהכתוב מדבר
ל
ענין
מצוה
לכתחילה [שצריך להעלות גורל לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא העלה גורל אלא קרא שם בפיו בלבד הקרבן כשר].
אם כן,
מכלל
, מוכח מכך, שהברייתא ממעטת מ"עלה"
דהנחה
של הגורלות על השעירים -
מצוה נמי לא!
שאפילו לכתחילה אין מצוה להניח על השעירים גורלות!
וזה הרי לא יתכן, שהרי נאמר בפירוש: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות"!
אלא, לאו
, בהכרח שהברייתא מפרשת את הכתוב "עלה" לענין
לעכב.
וכוונת הברייתא לומר שעליית הגורל מעכבת. אבל הנחתו על השעירים אינה מעכבת.
ו
ממילא,
שמע מינה
, יש ללמוד מדברי הברייתא ש
הגרלה מעכבא,
ו
הנחה לא מעכבא
.
ומכאן ראיה נגד הלשון הראשונה בדעת רבי יוחנן שאפילו רבי נחמיה מודה בעלית הגורל שאינה מעכבת [מפני שההגרלה אינה בגדר עבודה כדלעיל לט ב].
ודחינן:
אמר רבא
: הברייתא פירשה את הכתוב "עלה" לענין מצוה בעלמא. ו
הכי קאמר
, כך אמר התנא בברייתא:
אילו נאמר
בפסוק "את השעיר
אשר עליו"
ולא נאמר "עלה",
הייתי אומר
ש
יניחנו עליו
שצריך שיהיה הגורל מונח על השעיר של ה'
עד שעת
ה
שחיטה.
תלמוד לומר
, בא הפסוק ואמר
"אשר עלה"
, ללמד:
כיון שעלה
כבר הגורל מתוך הקלפי, וכבר ידוע איזה הוא השעיר לה' ואיזה הוא לעזאזל, הרי משיניח עליהם את הגורלות [לקיים את דברי הכתוב "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות"] -
שוב אינו צריך
שיהיו הגורלות מונחים עד שעת שחיטה, ואפילו לענין מצוה לכתחילה.
תא שמע
ראיה לדעת רבי ינאי לפי הלשון השניה - שאפילו רבי יהודה מודה שעליית הגורל מן הקלפי מעכבת:
נאמר [ויקרא טז ט]: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת". ודרשו פסוק זה בברייתא [בספרא ]:
"ועשהו חטאת" -
הגורל
[שהוזכר בפסוק קודם] הוא ש
עושהו
[את השעיר]
חטאת.
ואין
קריאת
השם עושהו
[את השעיר]
חט את.
ש
הייתי
יכול
לומר:
והלא דין הוא
ללמוד להיפך, מקל וחומר:
ומה במקום שלא קידש גורל
, בשאר קרבנות, כאשר מקדישים שני קרבנות כאחד וצריך לבררם זה מזה [כגון קיני זבים, זבות ויולדות, שמקדישים שני עופות, אחד מהם חטאת ואחד עולה], הרי אם כתב על גורל אחד חטאת ואחד עולה, לא מצאנו שהגורל קובעם.
ואף על פי כן
קידש
בהם
השם
, שאם קרא לעוף אחד חטאת ולעוף אחד עולה - דבריו קיימים.
מקום שקידש הגורל
, בשעיר החטאת לה', שהגורל הוא זה שמקדשו, וכי
אינו דין
שנאמר
שיקדש
אותו
השם
, בקל וחומר משאר קרבנות?!
תלמוד לומר
לכך נאמר
"ועשהו חטאת
" - ללמדנו, כי רק
הגורל
[שהוזכר בפסוק קודם]
עושה
אותו
חטאת, ואין
קריאת
השם עושה
אותו
חטאת.