Versão em texto deste daf: original e tradução
Yomá 39a — o Talmud em português
Yomá 39a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Yomá 39a
ואפרסמון
שריחו טוב.
בא
הלוקח
למדוד נפט, אומר לו
המוכר:
מדוד אתה לעצמך.
[מפני שריחו רע אין המוכר רוצה לגעת בו].
בא
הלוקח
למדוד אפרסמון, אומר לו
המוכר:
המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה.
וכיוצא בזה הבא ליטמא אין עוזרים לו, ואילו הבא להטהר מסייעין בידו.
הגמרא מביאה ברייתא נוספת של תנא דברי רבי ישמעאל:
תנא דבי רבי ישמעאל
:
עבירה מטמטמת
סותמת
לבו של אדם
שלא יכנס בו שום חכמה.
שנאמר
[ויקרא יא] בענין איסור אכילת שרצים:
"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם".
"ונטמתם" הכתוב בתורה, חסרה בו אות א',
לכן אל תקרי "ונטמאתם",
אלא - "ונטמטם ".
והגמרא מביאה ברייתא נוספת הדנה בפסוק זה:
תנו רבנן
:
נאמר:
"ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם"
ולכאורה יש כאן כפל לשון. [שהרי כבר נאמר "ולא תטמאו בהם" ופשוט שהנטמא הוא טמא].
מכאן דרשו:
אדם
ש
מטמא
את
עצמו מעט,
מטמאין אותו
נותנים לו אפשרות להטמא
הרבה
.
ואדם שמטמא את עצמו
מלמטה
בעצמו,
מטמאין אותו מלמעלה
המשטינים. [כלומר שיש הרבה משטינים להטעותו. כדכתיב בזכריה ג והשטן עומד על ימינו לשטנו. ריטב"א] .
ואדם שמטמא את עצמו
בעולם הזה, מטמאין אותו לעולם הבא.
תנו רבנן
:
נאמר [ויקרא שם]:
"והתקדשתם והייתם
קדושים"
לכאורה יש כאן כפל לשון.
מכאן דרשו:
אדם
ש
מקדש
את
עצמו מעט מקדשין אותו הרבה
כמו שלמדנו לעיל: הבא ליטהר מסייעין אותו. ["והתקדשתם"
\- מעט "והייתם קדושים" - הרבה. רש"י].
אדם שמקדש את עצמו
מלמטה
בעצמו.
מקדשין אותו
המלאכים הקדושים
מלמעלה
ריטב"א].
אדם שמקדש את עצמו בעולם הזה,
מקדשין אותו לעולם הבא.
הדרן עלך אמר להם הממונה
--- title: "חברותא - יומא — פרק רביעי - טרף בקלפי" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02343.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - טרף בקלפי
Оригинал главы פרק רביעי - טרף בקלפי
הפרק שלפנינו ממשיך לעסוק בסדר עבודת יום הכיפורים.
בפרק הקודם למדנו שבמזרח העזרה, לצפון המזבח, העמידו את שני השעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות.
ומשנתנו מבארת את סדר הגורל:
מתניתין:
טרף
חטף [תפס בידיו את שני הגורלות במהירות] את שני הגורלות הנמצאים
בקלפי, והעלה
את
שני
ה
גורלות
שבידיו אל מחוץ לקלפי [גורל אחד בידו האחת, וגורל שני בידו השניה].
גורל
אחד כתוב עליו "לשם
" [שם המפורש ],
ו
גורל
אחד כתוב עליו "לעזאזל
" .
הסגן
של הכהן הגדול היה עומד
בימינו
של הכהן הגדול [
וראש "בית אב
" [ראש המשפחה שהתור שלהם לעבוד היום במקדש ], עמד
משמאלו.
אם
הגורל
של שם עלה בימינו,
היה
הסגן
העומד מימינו
אומר לו: אישי
[אדוני]
כהן גדול! הגבה ימינך
, שידעו הכל שהגורל שביד ימין עלה לשם [מאירי].
ואם
הגורל
של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב
העומד משמאלו
אומר לו: אישי כהן גדול! הגבה שמאלך
, וידעו הכל שהגורל שבשמאל עלה לה'.
נתנן
[נתן את שני הגורלות]
על שני השעירים
. את הגורל שביד ימינו נתן על השעיר שבימינו ואת הגורל שביד שמאלו נתן על השעיר שבשמאלו.
ואומר
[הכהן הגדול] על השעיר שעלה עליו הגורל לה':
"לה' חטאת!
".
רבי ישמעאל אומר: לא היה
הכהן הגדול
צריך לומר
"לה'
חטאת" אלא "לה"
' בלבד.
והן
, השומעים את השם המפורש כשהוא יוצא מפי הכהן הגדול, היו משתחוים ו
עונין אחריו
, כששמעו את השם יוצא מפיו:
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
.
גמרא:
למדנו במשנה שהכהן טרף [חטף] את הגורלות שבקלפי.
והוינן בה:
למה לי טרף בקלפי?
מדוע לא לקח הכהן הגדול את הגורלות כדרכו?
ומתרצינן:
כי היכי דלא ניכוין ולשקול
כדי שלא יתכוין למשמש בידיו ולהכיר מהו הגורל של השם, ויטלנו ביד ימין. ויש לחוש שיעשה זאת מפני שאם עלה הגורל ביד ימין הוא סימן טוב לישראל. ואם יקח את השם במתכוין בימינו, נמצא שלא קיים מצות הגרלה.
ועתה הגמרא מתארת את הקלפי:
אמר רבא
: ה
קלפי של עץ היתה. ושל חול
[חולין]
היתה
ואינה עשויה מממון הקדש.
ואינה מחזקת
[מכילה]
אלא
כשיעור הכנסת
שתי ידים
בלבד.
והגמרא מפרשת והולכת:
מתקיף לה רבינא
לדברי רבא:
בשלמא
, זה מובן, שהקלפי
אינה מחזקת אלא
כשיעור הכנסת
שתי ידים
בלבד,
כי היכי דלא ליכוין ולשקול
כדי שלא יוכל להתכוין למשש בידיו ולקחת את השם בימינו [כיון שהקלפי היתה צרה, קשה להניע את ידיו בתוכה].
אלא
, אבל למה עשו את הקלפי
של חול?
נקדשה
נקדיש אותה!
ומתרצינן: כיון שהקלפי עשויה מעץ,
אם כן
, אילו היו מקדישים אותה,
הוה לה
נמצא שהיתה הקלפי
כלי שרת של עץ. ו
אנן,
כלי שרת דעץ
-
לא עבדינן!
שאין עושים כלי שרת אלא ממתכת בלבד. ומקשינן:
וניעבדה
, נעשה את הקלפי מתכת
דכסף! ו
כמו כן,
נעבדה
[נעשנה]
דזהב
ונקדישה.
ומתרצינן:
התורה חסה על ממונן של ישראל
.
שנינו במשנה: והעלה [הכהן הגדול] שני גורלות.
הגמרא מביאה ברייתא החולקת על דין זה שבמשנה:
מתניתין
-
דלא כי האי תנא
. משנתנו היא שלא כדברי התנא הזה שבברייתא שלפנינו:
דתניא: רבי יהודה אומר משום
[בשם]
רבי אליעזר: הסגן וכהן גדול מכניסין
כל אחד מהן את
ידן
הימנית
בקלפי
.
אם בימינו של כהן גדול עולה
השם, היה
הסגן אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך!
ואם בימינו של
ה
סגן עולה
השם, היה
ראש בית אב אומר לו לכהן גדול: דבר מילך
[דבריך], ואמור "לה' חטאת"! ומקשינן על דברי הברייתא:
ונימא ליה סגן
יאמר הסגן לכהן הגדול: דבר דבריך ואמור "לה' חטאת"! ולמה אמר זאת ראש בית האב [שהוא פחות חשוב מן הסגן]?
ומתרצינן:
כיון דלא סליק בידיה
כיון שלא עלה השם ביד הכהן הגדול, אלא ביד הסגן, הרי אם הסגן גם יאמר לו "אמור לה' חטאת!"
חלשא דעתיה
[תיפול רוחו של הכהן הגדול].
והוינן בה:
במאי קא מיפלגי
, במה נחלקו התנא שבמשנתנו [הסובר שהכהן הגדול הכניס את שתי ידיו], והתנא שבברייתא [הסובר שהכהן הגדול והסגן הכניסו את ידן הימנית]?
ומשנינן:
מר
התנא שבברייתא,
סבר: ימינא דסגן עדיף
, חשובה היא יותר
משמאליה דכהן גדול.
ו
אילו
מר
התנא שבמשנה,
סבר
כי שמאלו של הכהן הגדול וימינו של הסגן,
כי הדדי נינהו
, שווים הם בחשיבותם.
והגמרא מבררת מיהו התנא ששנה את משנתנו:
והוינן בה:
ומאן האי תנא
מי הוא התנא
דפליג
החולק
עליה דרבי יהודה?
ומשנינן:
רבי חנינא סגן הכהנים הוא.
דתניא: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: למה
עמד ה
סגן
מימין הכהן הגדול? מפני
שאם אירע בו פסול בכהן
ה
גדול,
היה
נכנס
ה
סגן ומשמש תחתיו.
ומשמע, לפני שאירע פסול בכהן הגדול לא שימש הסגן בעבודה כלל. ומכאן שהכהן הגדול עצמו העלה את שני הגורלות, ואילו הסגן לא העלה אפילו גורל אחד.
ולמדנו מדברי הגמרא, שהיה סימן טוב לישראל כאשר היה השם עולה בימין הכהן הגדול. והגמרא מביאה כמה ברייתות בענין זה:
תנו רבנן
:
הברייתא מספרת את גדולתו של שמעון הצדיק, שבאותו זמן שהוא שימש בכהונה גדולה נעשו בו חמשה נסים לישראל:
א. באותן
ארבעים שנה ששמש
בהן
שמעון הצדיק
בכהונה גדולה,
היה גורל
לה'
עולה
תמיד
בימין.
אבל
מכאן ואילך
, משמת שמעון הצדיק,
פעמים
היה הגורל לה'
עולה בימין,
ו
פעמים
היה עולה
בשמאל.
ב.
ו
בשנות כהונתו של שמעון הצדיק,
היה לשון של זהורית
שבראש שעיר המשתלח
מלבין
תמיד, והיה בכך סימן שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל. אבל
מכאן ואילך
, לאחר שמת,
פעמים
היה הלשון
מלבין, ופעמים אינו מלבין.
ג.
ו
בשנות כהונתו של שמעון הצדיק
היה נר מערבי
שבמנורה
דולק
יותר משאר נרות המנורה. ששאר הנרות דלקו מערב עד בוקר, ואילו הנר המערבי דלק מערב עד ערב שאחריו [ריטב"א בהסבר דברי רש"י ]. אבל
מכאן ואילך
לאחר שמת,
פעמים דולק, פעמים כבה
כשאר הנרות.
ד.
ו
בזמן שמעון הצדיק
היה אש של מערכה
[שבראש המזבח]
מתגבר
ודולק היטב כל היום,
ולא היו
ה
כהנים צריכין להביא עצים
במשך היום ולהוסיפם
למערכה, חוץ משני גזירי עצים
שהיו הכהנים מוסיפים למערכה בין הערביים
כדי לקיים מצות
"ונתן עליה הכהן
עצים
" [שמכאן למדו שצריך להוסיף על המערכה הדולקת שני גזירי עצים לפני קרבן תמיד של בין הערביים].
אבל,
מכאן ואילך
, לאחר שמת שמעון הצדיק,
פעמים
היה האש
מתגבר,
ופעמים
אין מתגבר
.
ולא היו
ה
כהנים נמנעין מלהביא עצים
ולהוסיף
למערכה
במשך
כל היום כולו
כדי להגביר את האש.