Yomá 29b — o Talmud em português

נהדרה

, נחזיר את הקומץ לתוך הכלי שמונחת בו המנחה,

ונהדר ונקמצה ביממא

, ונחזור ונקמוץ מהמנחה ביום, בכשרות!

ואם כן, מדוע אמר אבוה דרבי אבין בשם הברייתא שמנחה שקמצה בלילה תשרף? [להבנת עומק הקושיא עיין הערה ].

ומתרצינן:

הוא

, אבוה דרבי אבין,

תני לה

שנה לנו את דברי הברייתא.

והוא

גם

אמר לה

, תירצה, מדעתו:

לכך תשרף, היות ו

כלי שרת מקדשין

את מה שבתוכם

אפילו

אם הניחו בתוכם דבר

שלא בזמנו

[שלא בזמן עבודתו].

ולכן, הקומץ מן המנחה בלילה ונתן את הקומץ לתוך כלי שרת, הרי למרות שהלילה אינו זמן עבודת הקמיצה, אף על פי כן מקדש הכלי את הקומץ שבתוכו, והחיל עליו שם "קומץ" [שצריכים להקטירו על המזבח].

וממילא, כיון שחל על זה שם קומץ, חל על הנותר מהמנחה שם "שיריים" של מנחה [שנאכל לכהנים].

הלכך, אם יחזיר את הקומץ לתוך שארית המנחה, לא תחזור התערובת ותקבל שם "טבל" [מנחה שלא הופרש ממנה הקומץ קרויה "טבל"], אלא היא תהיה עירוב של "קומץ" ו"שיריים", המעורבים זה בזה. ולכן אי אפשר לחזור ולקמוץ מהתערובת שנית. ולכן, המנחה תשרף.

מיתיבי

: בני הישיבה הביאו סתירה לדברי אבוה דרבי אבין מהברייתא דלהלן:

המקדיש סולת למנחה, אין הסולת קדושה בקדושת הגוף כקרבן, אלא קדושה בקדושת דמים בלבד. ורק אחרי שנותן את הסולת בכלי שרת, הסולת מתקדשת בקדושת הגוף ומקבלת דין קרבן.

ושנינו בברייתא בענין זה:

זה הכלל: כל

דבר

הקרב ביום

בלבד [כגון: מנחות, לבונה, דם הקרבנות והקטורת] -

קדוש

קדושת הגוף אם נתנוהו בכלי שרת

ביום

בלבד. אבל אם נתנוהו בלילה אינו קדוש קדושת הגוף.

וכל הקרב בלילה

-

קדוש בלילה

. [מהר"ב רנשבורג מחק משפט זה, ועיין מאירי].

וכל הקרב בין ביום ובין בלילה

[כגון מנחת נסכים, שאפשר להקריבה גם בלילה] -

קדוש בין

אם נתנוהו לכלי שרת

ביום, ובין

אם נתנוהו

בלילה.

קתני מיהת

, מכל מקום שנינו בברייתא:

כל הקרב ביום

-

קדוש ביום!

ומשמע: דוקא

ביום, אין

, אכן הוא קדוש. אבל אם נתנוהו בכלי שרת

בלילה

הוא

לא

מתקדש! וזה שלא כדברי אבוה דרבי אבין, שאמר כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמן הקרבה!

ומתרצינן:

דילמא

, דברי אבוה דרבי אבין נאמרו רק לגבי הפסולים שקרבן זה עלול להפסל מימת שהתקדש בכלי שרת, וכך הוא פירוש דברי הברייתא:

כל הקרב ביום -

אינו קדוש

בלילה

ליקרב

. שאם נתנוהו בכלי שרת בלילה, אינו מקבל קדושת הגוף גמורה, שאי אפשר להקריבו עד שיתנוהו בכלי שרת ביום.

אבל

הוא

קדוש

במקצת, לענין

ליפסל

בפסולים המיוחדים לקרבן.

[כגון: אם נגע בו טבול יום או מחוסר כיפורים הוא נפסל במגעם. וכן אם יצא חוץ למקדש הוא נפסל ונקרא "יוצא". וכן אם לן עד עלות השחר הוא נפסל בלינה].

וזה דוקא מפני שהתקדש בכלי שרת, אבל כל זמן שלא ניתן בכלי שרת הרי הוא כמו חולין, שאינם נפסלים בדברים אלו.

ולכן, גם הקומץ שנקמץ בלילה, אף על פי שלילה אינו זמן קמיצה, ואינו יכול להקדש בלילה בכלי שרת להיות ראוי להקרבה, מכל מקום הוא מקבל שם "קומץ" לענין להפסל בפסול לינה, וכיוצא בזה.

וכן הנותר מן המנחה קיבל שם "שיריים", ואי אפשר לחזור ולקמוץ משם. והמנחה כולה תשרף.

מתיב רבי זירא

מהמשנה, שיש בה סתירה לדברי אבוה דרבי אבין.

שכך שנינו במשנה:

סידר

על השלחן שבמקדש

את הלחם

לחם הפנים,

ואת הבזיכין

של הלבונה הבאים עם הלחם,

אחר השבת,

ולא בשבת, ועבר בכך על מה שנאמר [בויקרא כד ז] בענין לחם הפנים: "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד".

והקטיר את הבזיכין

של הלבונה

בשבת

, שאחרי הנחתן.

ונמצא שהלחם והבזיכין עמדו על השלחן פחות משבעה ימים.

[דין לחם הפנים והבזיכין, לעמוד על השלחן משבת זו עד שבת שאחריה, ואז מקטירים את הבזיכין, ובהקטרת הבזיכים ניתר הלחם לאכילת הכהנים].

[

פסולה

הקטרת הבזיכין. כיון שהבזיכים הם "מחוסר זמן", שלא עמדו שבעה ימים על השלחן, ולא הותר הלחם לאכילת הכהנים. . תוספות ישנים].

כיצד יעשה

בלחם הפנים כדי להתירו באכילה?

יניחנו

על השלחן עד

לשבת הבאה

אחרי ההקטרה. ויניח גם שני בזיכי לבונה חדשים. ונמצא שעמד הלחם על השלחן יותר משבעה ימים.

ולא נפסל הלחם בכך, היות

שאפילו

אם

עמדה

מערכת הלחם והלבונה

על השלחן ימים רבים

[יותר מאשר משבת לשבת]

אין בכך כלום

, והלחם לא נפסל בכך.

ולאחר מכן, בשבת השניה, יקטיר את בזיכי הלבונה, ויחלק את הלחם לכהנים.

ולדברי אבוה דרבי אבין שכלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנם, קשה:

ואמאי?

כיצד יכולים להשאיר את הלחם עד שבת הבאה ולאוכלו, ומדוע לא נפסל הלחם מחמת נתינתו על השולחן באמצע השבוע?

והרי

תקדוש

מערכת הלחם, מיד בשעה שהיא ניתנת על השלחן אחר השבת,

ותיפסל

, מפני שבשעה שהקדישה הרי היא "מחוסרת זמן"!?

ומכאן, שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנם, וזה סתירה לדברי אבוה דרבי אבין!

אמר רבא: מאן דקא מותיב

, רבי זירא שבא לדחות את דברי אבוה דרבי אבין מהמשנה -

שפיר קא מותיב

, שהשיב קושיא טובה וחזקה על דברי אבוה דרבי אבין,

ו

מכל מקום אי אפשר לדחות את דברי אבוה דרבי אבין ולומר שהם דברי טעות.

שהרי

אבוה דרבי אבין נמי

לא דברי עצמו אמר, אלא

מתניתא קאמר,

שאמר את דבריו בשם ברייתא. ואנו צריכים ליישב את דברי המשנה והברייתא, שלא יסתרו זה את זה.

ולכן צריך לומר, שאין כלי שרת מקדשים שלא בזמנם, ואף על פי כן כלי שרת מקדשים בלילה, וכדלהלן:

וקסבר

התנא שהביא אבוה דרבי אבין:

לילה

-

אין

הוא נקרא

"מחוסר זמן

".

היות והלילה הוא חלק מהיום הבא אחריו, ושניהם באותו היום הם, לכן נחשב שקמץ מן המנחה ביום הראוי לה.

וקדש לענין להפסל, אלא שההקרבה לא כשרה בלילה.

אבל

יום

-

"מחוסר זמן" הוא!

ולכן, המניח את לחם הפנים על השלחן אחר השבת ביום, היות שאין זמנו באותו היום - כלל לא חלה קדושה עליו, אפילו לא לענין להפסל.

ומקשינן: אמנם תירצנו שאין הלחם קדוש על השלחן בשעה שהניחו אותו ביום אחר השבת משום שהוא "מחוסר זמן", שאין זמנו באותו היום. אבל עדיין קשה:

כי מטא בי שמשי

, כאשר מגיע בין השמשות של ליל שבת, הרי הלחם ראוי להקדש ביום השבת. ואם כן,

תקדוש

מערכת הלחם באותו הלילה, שהרי אין הלילה נחשב ל"מחוסר זמן".

ותפסול

מערכת הלחם משום שסידור הלחם נעשה בלילה, וכשמגיע הבוקר נפסל הלחם בלינה [רש"י].

אמר

תירץ

רבינא

:

מדובר בברייתא,

שקדם

בערב שבת לפני שתחשך,

וסלקו

ללחם מעל השלחן, ולכן לא קדש אז הלחם, וחזר והניחו בבוקר.

מר זוטרא ואיתימא

[ואולי]

רב אשי אמר

תירוץ אחר:

אפילו תימא

אפילו אם תאמר שמדובר

בשלא קדם וסלקו

לפני שבת, אף על פי כן אין הלחם מתקדש בליל שבת להפסל.

כיון שסדרו שלא כמצותו

, בחסרון זמן [שערכו על השולחן בשאר ימות השבוע ולא בשבת] -

נעשה

הלחם המונח על השולחן בליל שבת

כמו שסדרו הקוף

שלא מדעתו.

כשם שאם הקוף הניח את הלחם על השלחן שלא מדעתו אין הלחם קדוש להפסל, כך גם המסדר את הלחם בשאר ימות השבוע שלא כמצותו והגיע ליל שבת, נחשב הלחם כמסודר מאליו, ואינו מתקדש אז [ולמחרת ביום השבת צריך לסלק את הלחם מן השלחן. ולחזור ולסדרו שנית].

שנינו במשנה:

זה הכלל היה במקדש

כל המיסך את רגליו טעון טבילה. וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים.

והוינן בה:

בשלמא

מובן היטב שהמטיל מים טעון קידוש

רגלים, משום

שניתזים עליהם

ניצוצות

של מי רגליים, וצריך לרחצם.

אלא

קידוש

ידים

-

מאי טעמא?

מה הטעם שצריך לרוחצם?

אמר רבי אבא: זאת אומרת

, יש ללמוד מדברי המשנה: